אָבִי קָטָן וַאֲנִי גָּדוֹל,
יָדוֹ בְּיָדִי, אֲנִי מוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל מוֹתוֹ,
הוּא בּוֹכֶה, הוּא פּוֹחֵד, הוּא רוֹצֶה לְאָבִיו,
וַאֲנִי אָבִיו, בְּנוֹ, מוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל מוֹתוֹ.
השיר המרסק "אבי", שכתב אהרון לוין, בלט בפתיחת ספר השירה שהוציא לפני כשלוש שנים, "הלך על אהרון". מאז הוא התעצם עוד יותר עם לחן מטלטל של המוזיקאי דור כרמלי ובביצועו של אהרון עצמו, שמזכיר במידה מסוימת את רגעיו היפים של אביתר בנאי. השיר יוצא בימים אלה במסגרת "חריץ מלל", אלבום הבכורה הייחודי של אהרון ודור, שני אמנים שנולדו בתל אביב וחיים לא מעט שנים בברלין. אהרון הוא בנו של חנוך לוין, גדול מחזאי ישראל, השני מתוך ארבעה בנים שנולדו לו משלוש נשים. בשיר הוא מתאר איך ליווה את אביו למותו, אי אז לפני 25 שנה, לאחר מאבק בסרטן, ואת התחושה של אהרון באותם ימים קשים שהפך לאבא של אבא שלו.
השיר "אבי" מתקשר לחיבור הביוגרפי בין כותבו אהרון למלחינו דור - חנוך לוין, אבא של אהרון, כמו אורלי כרמלי, אימא של דור, הלכו לעולמם כששניהם היו בני אותו גיל (56), מאותה מחלה (סרטן) ובאותו בית חולים (תל השומר). "הכרנו בבית ספר לגרמנית בברלין", מספר אהרון. "באותו זמן אימא של דור חלתה. היא חטפה מה שאבא שלי חטף. כשכתבתי את השיר הזה ושלחתי אותו לדור, שהלחין אותו, אני חושב שהוא לקח את זה למקום שלו. הוא לא היה צריך לדמיין רחוק מדי, בשבילו השיר 'אבי' הוא 'אמי'. זה נהיה שיר אבל משותף".
דור: "זה משהו שסיפק יסוד מאוד איתן לחברות בינינו, שנולדה הרבה לפני האלבום. בשיר אחר באלבום, שנקרא 'זכירת יד' ואהרון מקריא, הוא מתאר מה זה אבא, מי זה אבא שלו וכותב לו. השיר הספציפי הזה, 'אבי', כמו הרבה טקסטים מאוד חזקים, לקח אותי לחוויה האישית שלי, למקום של ילד שמוביל הורה למותו, כמו שקרה לאהרון. היה ניסיון להלחין סיוט של לוויה. יש שם איזה אלמנט סוריאליסטי, טיפה חלומי. התהליך הזה היה שונה מאיך ששירים אחרים נוצרו".
אהרון: "בשיר הזה הרגשתי מין בריאה של עולם סיוטי. דור תפס משהו ברגע הזה בזמן, שבו לא ברור מה סיוט ומה מציאות".
תספרו לי על התחושה הלא פשוטה שבה נוגע השיר, להיות בתקופה לא קלה כזאת אבא של אבא שלך או אבא של אימא שלך.
אהרון: "זה לא צפוי, אתה לא מוכן לזה כשזה קורה. הייתי יחסית צעיר, בן 19. היו שם הרבה רגשות לא מעובדים, יש משהו שנכפה עליך בעל כורחך, ואני חושב שיש שם הרבה כעס, בהיפוך התפקידים הזה. לוקח הרבה זמן להבין שזה מה שזה ואיכשהו לקבל את זה ולהשלים עם זה ולהמשיך את הדיאלוג הזה, שבעצם כבר אין עם מי לעשות אותו, אז זה איזשהו דיאלוג פנימי. זה משהו טבעי ולא טבעי. ההורים מזדקנים ואתה סועד אותם. בגלל שהייתי צעיר לא היה לי תהליך יותר טבעי של להגיע בהבשלה למקום הזה. זה משהו שנכפה עליך. עניין הכפייה חוזר באלבום בכל מיני וריאציות".
דור: "אהרון הגדיר את זה יפה. יש שילוב בין כעס על המקום שנכפה לך - לחוסר אונים לנוכח חוסר האונים שאתה רואה מולך. יש גם את העניין הזה שאתה נשאר עם זה לבד אחר כך, שאין לך איך לפתור את זה. אני זוכר שתקופה קצרה אחרי שאימא שלי נפטרה, דיברתי עם מישהי, שהתייתמה משני הורים, והיא אמרה משפט שנשאר איתי: 'עכשיו, אחרי הרבה שנים, יש לי מערכת יחסים מצוינת עם ההורים שלי'. באותו זמן ששמעתי את זה, זה נורא הרגיז אותי, אבל היום אני מבין מה היא אמרה. זאת מערכת יחסים דינמית, אפילו שהצד השני לא שם, מערכת היחסים משתנה, מהבחינה הזאת של כעס וגעגועים. זאת עדיין מערכת יחסים".
בתוך הגהנום הזה של תקופת הפרידה מההורים, היו גם רגעים של חמלה או נחמה?
אהרון: "עם אבא שלי היו מקומות מאוד מיוחדים ומאוד אינטימיים. הייתה אינטימיות מאוד מרגשת, גם באופן אישי במפגש בינינו, וגם במבט עליו מהצד. הסוף של המחלה והמוות זה דבר שהוא מהפנט, לטוב ולרע. זה טראומטי אבל גם יש איזו מין קירבה. כמו מין איזה מחזה. ספציפית, אבא היה באמת בן אדם יוצא דופן ומשהו ביצירה שלו יצא מאוד חזק עד הסוף. הוא המשיך לביים ולכתוב, והייתה שם בשבילי מין יכולת להישיר מבט למצב שלו ולראות בדיוק לאן זה הולך ובאותה נשימה גם להילחם עד הרגע האחרון, להיאחז בחיים וליצור או ליצור איזושהי משמעות. היה בזה משהו מאוד חזק".
אהרון לוין, שיחגוג החודש יומולדת 45, הוא יוצר תיאטרון, במאי, מחזאי ומשורר שבודק את גבולות המדיומים האמנותיים השונים ומרבה לעסוק בארס פואטיקה, בריקנות מול משמעות, דיכאון מול רוך וזיוף מול אמת. הוא הוציא לפני כשלוש שנים ספר שירה, "הלך על אהרון" (פרדס הוצאה לאור) שזכה לביקורות טובות. אהרון, שנולד בתל אביב, הגיע לפני תשע שנים לבירת גרמניה עם אשתו, המוזיקאית יעל נחשון, וילדיהם. "מאוד אהבתי את ברלין. יש גם אזרחות לי ולילדים. הילד הגדול היה רגע לפני כיתה א'", הוא אומר. "מתישהו עברנו כל מיני הרפתקאות אישיות, בין השאר יעל אשתי הייתה חולה באותה תקופה, ואז כשהיא התחילה לצאת מזה, הרגשנו שאנחנו צריכים איזשהו שינוי, אז אמרנו, יאללה, ננסה שנה-שנתיים, לפני שהילדים מתחילים בית ספר, וזהו, מאז אנחנו כאן".
המוזיקאי דור כרמלי בן ה-39 הלחין מוזיקה לסרטים קצרים ולתיאטרון, שיתף פעולה עם אמנים עצמאיים ויצר ושר שירים מקוריים. הוא נולד בתל אביב, עזב את הארץ בשנת 2009 כשהיה בן 23 ללימודים בקולג' למוזיקה של לונדון. "אחרי כמעט ארבע שנים שם, הייתי כמה חודשים בתל אביב והבנתי שאני לא יכול לחזור. לצערי לא הייתה לי אזרחות אירופאית, אז המקום שהכי קל היה בזמנו לקבל ויזה אליו, בתור ישראלי, היה גרמניה. יום אחד, עוד לפני שביקרתי פה, הגיעה הזדמנות, קיבלתי הצעת עבודה, תוך שלושה שבועות כבר נחתתי פה בפעם ראשונה עם מזוודות. חודש לאחר מכן הכרתי את אשתי לשעבר, ונשארתי כבר. אני בגרמניה מאז 2014".
אחרי שנים ארוכות בגולה, יש מקומות שבהם מתערפלות לכם הזהויות? אולי אפילו לוקח לכם לפעמים רגע להיזכר באיזו מילה בעברית?
דור: "שמתי לב שלאחרונה התחלתי לשכוח קצת מילים בעברית, כי רוב האינטראקציות שלי הם לא בעברית, רוב המדיה שאני צורך היא באנגלית, לצערי עדיין לא בגרמנית, חייתי כמה שנים לפני כן באנגליה. אז התחלתי בקטנה לשכוח מילים פה ושם. דווקא לא חשבתי על זה במונחים של זהות".
אהרון: "אני מאוד מתעסק בזהות. אני חושב שכל השהות פה חידדה אצלי דווקא את הזהות הישראלית בצורה שלא דמיינתי. אין לי שום זהות אחרת. גם אצלי וגם אצל הילדים זה בכלל לא משהו שיש מעליו סימן שאלה. אין עוד אופציות. החיים פה לא שינו את השהות הישראלית שלי בהוא זה. החיים היומיומיים כאן, הם מה שהם בפועל, אבל הם לא משפיעים על הזהות שלי, כישראלי. לא הפכתי ליותר גרמני. זה אפילו לא נדבק, זה כמו טפלון".
דווקא בזמן שאתה חי בגרמניה, הוצאת לראשונה ספר שירה בעברית ועכשיו אתה מוציא אלבום בכורה בעברית. היית צריך ללכת רחוק בשביל להרגיש קרוב?
אהרון: "נראה לי שאני מתחיל רק עכשיו, בחודש-חודשיים האחרונים, להבין עד כמה הייתי צריך לתפוס מרחק כדי להשתחרר מבחינה יצירתית. רק עכשיו אני ממש קולט איך עשיתי לעצמי שירות מהבחינה הזאת. כאילו מצאתי קול. מהבחינה הזאת, המפגש עם השפה הזרה והיותי זר מאוד השפיע עליי. זה חידד משהו משהו בישראליות, כמו שאולי היא צריכה להיות. משהו במינוריות של להיות ישראלי, ולא באדנותיות שנהיה מהישראליות. מהמקום הזה מצאתי את הקול שלי".
בריאיון קודם איתך אישרת שאתה מנסה להיחלץ מלפיתת החנק של אביך ושזו אחת הסיבות שהעדפת להתרחק מהסצנה המקומית.
"כן. יש לי שיר, 'זכירת יד', שמדבר על איך להיעשות כותב. אצלי זה קרה בזמן מאוד סמוך למוות של אבא שלי. כל התצורה שלי ושל הכתיבה שלי הושפעה מזה בצורה כמעט גרפית. במעבר לגרמניה הייתי חייב לאפשר לעצמי איזשהו מרחק מהציבוריות שלו, מהטקסטים שלו, הפסקתי לקרוא אותו. הייתי צריך פשוט לעוף משם, מכל בחינה, ורק עכשיו, בחודשים האחרונים, אני פתאום מרגיש שאני יכול שוב להתקרב אל אבא. קיוויתי שזה יקרה כשהספר יצא, משהו שם יצא החוצה, עשיתי את הרצח אב שלי ואני גומר את הסיפור. אבל זה לא קרה. כמה שנים אחרי שהספר יצא, נשארתי עם היחסים הטעונים האלה, עם המון כעס וזעם וקושי להתגעגע. אני חושב שהפרויקט של האלבום הזה אפשר לי, גם בשנה וחצי של המלחמה, לעשות איזשהו שולם עם עצמי וגם עם אבא שלי, ואני ממש מרגיש את זה עכשיו".
מהו המקום בך שהרגיש שאתה צריך לעשות שולם עם אביך? מה לא היה פתור?
"זו גם ילדות לא פשוטה, שקשורה ביחסים בין ההורים שלי ובדילוג שלו בין נשים וגם במחלה עצמה, ברגשות פחות אובייקטיביים שפשוט אתה נאלץ להרגיש כשההורה שלך מאלץ אותך לעבור חוויה שהיא כל כך סיוטית. אתה פשוט נאלץ לעבור את המסע, כלומר שניכם נאלצים, אבל זה לא משנה את העובדה שזה משאיר אותך עם צלקת, שיש בה הרבה כעסים וזה. בגלל שהוא היה במקום כל כך פגיע ברגע הזה, נורא קשה היה לתת לכעס לצוף כי הוא מלווה באשמה. כל הדבר הזה, אני חושב, מקבל עכשיו לאחרונה אפשרות אחרת, אפשרות להודות לו בהרבה דברים. אמנם היו הרבה דברים טובים והרבה אהבה והרבה נתינה, אבל עכשיו אני גם באמת מסוגל להרגיש שאני קרוב אליו שוב".
אחיו הצעיר של אהרון, הסקספוניטס אלכסנדר לוין, בנו הצעיר של חנוך לוין והשחקנית ליליאן ברטו, העניק ריאיון ראשון בחייו לפני כארבע שנים, לכותב שורות אלו בוואלה תרבות. אלכסנדר היה בן קצת פחות מארבע כשחנוך נפטר וכשנתיים לאחר מכן נכנס לחייו אבא אחר. בריאיון הוא אמר בין השאר "אף פעם לא הרגשתי חוסר באבא. לפעמים מוזר לי שהיה לי אבא אחר לפניו". אני מציין זאת בפני אהרון ושואל אותו אם ומתי הוא מרגיש בחסרונו של אביו. "שמע, כבר עבר הרבה זמן, 25 שנה", הוא אומר. "יש לי חבר שאיבד את אבא שלו, ואומר שלפעמים בא לו לשבת איתו ולדבר איתו. לי יש פחות רצון כזה. אני בניתי את עצמי ונוצרה לי איזו זהות כזאת, שכאילו המרחק ממנו וזה שהוא הלך בעצם איפשר אותי. זה נראה לי יוצא גם בספר. אז קשה לי להגיד אם יש איזו הרגשת חוסר, אבל געגוע היה לי לא מזמן, אני סתם מתגעגע לשיער שלו, לנוכחות שלו. להתגעגע לטוב זה לא דבר מובן מאליו".
עַכְשָׁו, כְּשֶׁהָעוֹלָמִיּוּת
הַחֲדָשָׁה מְשַׁנָּה אֶת פָּנֶיהָ
וְסוֹף סוֹף יֵשׁ סִכּוּי לְחֻרְבָּן,
אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְהִתְחַפֵּר בִּפְחָדַי,
לְקַוּוֹת בַּחֲשָׁשׁ שֶׁהַכֹּל יָשׁוּב לְמַסְלוּלוֹ.
לֹא!
הֵידָד לַחֻרְבָּן הַמְּטַהֵר,
הֵידָד לְנִתּוּץ הַקַּיָּם,
הֵידָד לַלֹּא נוֹדָע, הַמְּאַיֵּם וְהַמְּחַיֶּה!
שיר אחר באלבום, "העולמיות החדשה", שמפליא לחבר בין מילים קודרות ללחן עליז, נכתב אמנם בתקופת הקורונה, אולם את מילותיו המתארות חורבן הולמות גם לתיאור לאקלים הפוליטי הנוכחי - בישראל, בגרמניה ובארצות הברית.
הרבה ישראלים עוברים לברלין כי נמאס להם מכל מה שנורא בישראל - האלימות, המשיחיות והקיצוניות ועם חלום לעבור לעיר בינלאומית שהיא גן עדן ליברלי, אבל אם אתה יוצא מברלין השמאלנית, אתה מגלה שהימין הקיצוני בגרמניה הכי חזק מאז שנות ה-40, ובסוף במידה מסוימת מה שברחת ממנו בארץ מחכה לך גם שם. אתם חרדים מעליית הימין הקיצוני בגרמניה ומהתחושה שאולי בסוף אין לאן לברוח?
אהרון: "אני קצת חרד מהאקלים הפוליטי. נראה לי שזה דוחק בכולם כרגע. מחזיקים את המעקה של הספינה. אני מרגש שזה בכל מקום".
דור: "אני גם רואה בזה תופעה גלובלית. יש פה איזו ריאקציה לליברליזם. זה באמת גלובלי, בדרום אמריקה, בצפון אמריקה, בטורקיה, בהונגריה, בפולין, בפינלנד, באיטליה, באוסטריה".
אהרון: "תראה, בברלין פחות יוצא לי באופן אישי להיתקל בזה. אין איזו אי-נעימות, בסך הכל אני תחושה די בטוחה. יש פה הרבה ישראלים, יש לנו הרבה חברים ישראלים. אבל אני מאוד עירני, זה מה שהביא אותי לפה וגם מאז המלחמה אני טרוד. מחפש מקום מיפלט ברוחי".
להיות ישראלים שחיים בגרמניה בשנה וחצי האחרונות, בזמן הגהנום של מלחמה עזה, שם אתכם עם או בלי רצונכם בעמדת מי שמייצגים את ישראל ואת מה שהיא עושה לפלסטינים. איפה זה שם אתכם רגשית?
אהרון: "בגהנום".
דור: "החוויה שלי בחברה הגרמנית היא שיש כזה טאבו גדול לבקר את ישראל. זה פשוט אסור. זה לא יעלה על הדעת. זה קורה גם ביחסים הבינאישיים. זוגתי גרמניה וכל המשפחה שלה והחברים, זה מממש טאבו. אני לא יודע מה הם חושבים".
אהרון: "אני חושב שמשהו כן נסדק אצל הגרמנים".
דור: "אני לא מרגיש את זה, לא בתקשורת ולא ביחסים בינאישיים".
אהרון: "ברור שביחס למדינות אחרות הגרמנים הרבה יותר זהירים. אבל אני חושב שזה משתנה. יש שם תזוזה. אנחנו בצומת כזאת".
בעוד שבוע ימלאו בדיוק 55 שנה להצגה הראשונה של הסאטירה "מלכת אמבטיה" שכתב חנוך לוין בקאמרי, שעוררה סערה ציבורית גדולה וירדה אחרי חודש וחצי בלבד לאחר לחצי הממסד לצנזרה. ניסיונות הממסד לצנזר יצירות נשארו לצערנו מאוד אקטואליות, ע"ע הפגיעה של שר התרבות מיקי זוהר בחופש הביטוי של סרטים שמבטאים את הכאב הפלסטיני, בטח בזמן המלחמה הנוכחית.
אהרון: "צנזורה עצמית יותר מדאיגה אותי מצנזורה פוליטית. עברתי את צוק איתן ואני זוכר את סתימת הפיות ואת הקושי להביע מחאה. (צוחק) בסדר, התפקיד של הפוליטיקאים זה לצנזר. התפקיד של הציבור הוא למחות".
יש סיכוי שתחזרו לישראל?
דור: "מבחינתי זאת לא הייתה אופציה, ועכשיו זאת בטח לא אופציה".
אהרון: "מבחינתי זאת תמיד הייתה אופציה, ותמיד תהיה אופציה. אין תחליף למולדת".
אַל לָהּ, לַכְּתִיבָה
לִהְיוֹת מַטָּרָה,
רַק אֱלֹהִים רָאוּי לִתְהִלָּה.
זְחַל הַחוּצָה מִתּוֹךְ הַמְּעָרָה:
הַשָּׁמַיִם מְלֵאִים בְּאַהֲבָה.
שָׂא תְּפִלָּה.
האלבום כולל כמה טקסטים ארס פואטיים. בשיר אחר כותב אהרון לוין: "כותב, כותב, כותב. לא הולך אלא בחכמת המחיקה של בעבור עצמי". בשיר אחר הוא מכריז: "אל לה, לכתיבה, להיות מטרה".
עד כמה כתיבה מהווה מטרה בחייך?
אהרון: "הרבה פעמים אתה כותב מתוך רצון לעשות רושם על אחרים או על עצמך, ממקום שבו אתה כבר מתנסח בזמן שאתה כותב. הרבה פעמים זה לוקח אותך למקום כל כך נואש ופתאום אתה מוצא את עצמך כמו בתפילה, במשהו שהוא מחוץ לאגו שלך. אתה פשוט יורד על ארבע ומנשק את האדמה. מתוך הנואשות, פתאום הלב נפתח".
האלבום נהדר, אקלקטי ולא מתחנף, אבל יאתגר את האוזן של המיינסטרים. מי בכלל קהל היעד שלכם - המיינסטרים או השוליים? ישראליים בארץ, ישראלים בגרמניה, גרמנים או העולם כולו?
דור: "אני חושב שעדיין יש המון קהל שאוהב להקשיב למוזיקה במה שנקרא Deep Listening. זה לא אלבום לשים ברקע. הרבה חברים מוזיקאים שהקשיבו לאלבום אמרו שזה אלבום שצריך לחזור אליו ולהתעמק בו. נכון שמוזיקה כזו היא הרבה פחות נגישה בעולם המיינסטרים. אין היום פחות מוזיקה טובה מפעם, פשוט צריך לדעת איפה למצוא אותה. האלבום הוא בעברית אז אני מניח שקהל היעד ברובו הוא דוברי עברית, למרות שקיבלתי תגובות אוהדות מאנשים שלא הבינו את הטקסטים".
אהרון: "אני מרגיש שהעקב אכילס של האלבום הזה הוא אולי גם הפוטנציאל שלו: זה שהוא קצת אחר".
כיוצר ובמאי תיאטרון, לא נמנעת מעיסוק בחומרים שכתב אביך. האם גם בדרכך החדשה כזמר, יש מצב שתבצע שיר שכתב אבא?
"וואלה, על זה לא חשבתי. הייתי רוצה לביים מחזה שהוא כתב - כסרט. אני כותב משהו כזה כבר הרבה שנים - עיבוד קולנועי למחזה 'ההולכים בחושך', זה נמצא בשלב שכבר יש לי תסריט אבל אני צריך לחזור אליו. הלילה פתאום היה לי רעיון, הבלחה, לשלב בו גם מן קטעים מדברים אחרים, ממערכונים או שירים. אבל לבצע שיר שלו? לא. בגדול גם יש לי חרדת ביצוע. נורא נהניתי לשיר אבל לא חשבתי לעשות קאבר לשיר של אבא. חשבנו על טום ווייטס או זוהר ארגוב".
איך הגיבה הסביבה שלך בילדותך ונעוריך על היותך הבן של חנוך לוין. איזה שאלות שאלו אותך והאם נכלל בהן: איך זה להיות בן של גאון? מי קורא לבן שלו אהרון? או: אבא שלך אכזר כמו המחזות האכזריים שלו?
"לא זוכר אם שאלו איך זה לגדול לאבא גאון, אבל היו פה ושם עיניים בורקות. אהרון זה באמת לא שם לגדול אותו. לא שאלו אם אבא אכזר כמו המחזות שלו, והוא לא היה אבא אכזר. הוא היה שטותניק ולא רע בסטנגה".
במחזות של אביך יש הרבה יחסים בין הורים לילדים, שלרוב חושפים יחסי כוח והשפלה גם במסגרת הזאת, בלי לדבר על אהבה או דאגה של ממש.
"כן, עניין ההשפלה הוא חתיכת מוטיב. אני פוגש עם עצמי, למשל בטיפול, כשאתה נוגע במקומות של האשמה, אחרי זה בבושה ואז בהשפלה וזה לוקח למקומות הכי קדומים, הכי עמוקים והכי חסרי אונים. בסוף זה יצא אצלו באמת בצורה של התאכזרות, והייתה שם הנאה של התאכזרות לשם התאכזרות, אבל זה במדיום אמנותי, זה לא הדבר עצמו. זה גם נוצר כדי לרדת אל חקר האופל והתהומות של נפש האדם. גם הכתיבה עצמה מולידה את הדבר הזה, ויש שם הפרדה בין זה לבין הבן אדם שהוא היה. לא שלא היו לו כל מיני צדדים פחות נעימים אבל היה לו קו ברור… יש סיפורים לכאן ולשם. זה ניסיון להביא את כל קשת הרגשות האנושיים. דווקא מההשפלה והמקומות הכי דוחים האלה יכלו להיוולד רגשות אותנטיים מהצד השני, וכן יש חמלה וכן יש רגש, במחזות כמו 'הילד החולם' ו'ההולכים בחושך', פתאום יש ניצוצות כאלה של אנושיות, ככה אני רואה את זה".
אגב יחסי בן-אב שהוא כותב מיתולוגי, שמע סיפור נחמד שפעם פרסמתי: יהודה עמיחי סייע לבנו רון לקראת מבחן בבית ספר על השירים שלו עצמו, הסביר לבנו למה התכוון המשורר. רון התרסק במבחן עם ציון 60. אחר כך אמר עמיחי לתלמידים אחרים: "אני נורא אשמח להגיד למה התכוון המשורר, אבל במבחן תרשום בדיוק מה שהמורה אמרה לך".
אהרון: "זה מזכיר לי משהו דומה. כשהייתי בן 16, היתה לי עבודה בשיעור הבעה בבית ספר. כל תלמיד היה צריך למצוא מישהו מפורסם ולעשות איתו ראיון ולכתוב. כולם מצאו מישהו מפורסם, חוץ ממני, כי אבא שלי לא הסכים להתראיין, אפילו לא לעבודת בית ספר. בסוף אבא אמר לי, טוב, אני אעזור לך לכתוב את העבודה, אבל תכתוב 'המחבר בחר להישאר באלמוניותו'. קיבלתי חזרה את העבודה עם ציון 65. הדבר הראשון שהיה מוקף בשני עיגולים אדומים בעבודה היה המשפט 'המחבר בחר להישאר באלמוניותו', עם שני סימני שאלה! הורידו לי את הציון על זה".