מה שרים לפעוט ששרד לבדו את פונאר? מאחורי שיר הערש העצוב ביותר בעולם

איך מרדימים ילד שהוריו נרצחו? איך מנחמים תינוק בוכה שנותר לבד? אלה שאלות שעצם העלאתן בקול מצמררת. שנות ה-40 הנוראות של המאה ה-20 הציעו תשובה משלהן: שיר הערש העצוב ביותר בעולם.

שירים רבים נכתבו בגטאות, ולכל אחד מהם סיפור מחריד משל עצמו. אחד הידועים שבהם הוא "דרעמלען פייגל אויף די צווייגן" ("ציפורים מנמנמות על הענפים") שכתבה בגטו וילנה לאה רודניצקי - משוררת עולה ומבטיחה במעגל האמנים של ירושלים דליטא, קהילה יהודית מפוארת שנמוגה כמעט לגמרי.

הרקע לכתיבה: מזימת הטעיה שטנית שהסתיימה ביממה של רצח המוני בפונאר. הנמען: פעוט בן שנתיים בלבד, שניצל לבדו מן מבור.

מי היא לאה רודניצקי? כל כך מעט מילים נותרו כדי לספר. מעט עדויות מגוללות את סיפורה של המשוררת ואת גלגוליו של השיר - עד שזכה לחיים חדשים דווקא בתיאטרון הישראלי.

לעוד סיפורים של שירים מהגטאות והמחנות:
"רבקה'לה השבתית": אחד משירי השואה הכי מצמררים שנכתבו
"בישיבה של סלובודקה: השיר שמגולל את צוואתם של יהודי קובנה
"ילד יהודי": רצח הילדים, המסתור בכפר והסודות של המנון הגטו שנשכח
"היה זה יום קיץ": ריקלה קפצה מהרכבת לפונאר. השירים שלה תיעדו הכול
"שותים לחיים עם המוות": גם במקום הנורא ביותר, הלנה וירחמיאל לא הפסיקו לכתוב ולשיר

לאה רודניצקי נולדה בשנת 1913 (במקורות רבים נכתב 1916, כנראה בטעות נגררת) בקלוואריה שבאימפריה הרוסית, ליטא של היום. בת להוריה, זאב ורוחה-לאה (לבית גולדשטיין), ואחות לברל, פרידל, שרה ואסתר. חוץ מאביה שמת בילדותה, כל היתר, על משפחתם וילדיהם, נרצחו בשואה. רק שתי בני דודות שלה שרדו את המלחמה: חיה שוורץ (קטקישקי) וחביבה יאירי (רודניצקי) - אמו של אל"מ עוזי יאירי, מח"ט הצנחנים במלחמת יום הכיפורים, שנפל בפיגוע במלון סבוי ב-1972.

את התיכון עשתה לאה בגמנסיה העברית בעיירה מריאמפול - בית הספר הראשון מחוץ לארץ ישראל שלימדו בו בעברית - והייתה חניכה של תנועת השומר הצעיר. אחרי תום לימודיה, במשך תקופה קצרה עסקה בניהול חשבונות בעיר ווילקומיר, ובשנת 1937 התמקמה בקובנה. הכישרון שלה צד את עיניהם של סופרים כמו יאנקב יוסאדה ונתן גורן, והיא החלה לסלול את דרכה כמשוררת יידיש מבטיחה. היא פרסמה אז ביידיש בעיתון "פאלקסבלאט" השמאלי ובכמה אסופות שירה. פרסומיה באחת מהן, בעריכתו של האינטלקטואל היהודי נוח פרילוצקי, עשתה רושם רב בקהילה הספרותית המקומית.

היא הגיעה לווילנה ב-1940, אחרי שמלחמת העולם השנייה כבר פרצה, וברית המועצות השתלטה על מה שהיה קודם לכן ליטא העצמאית. בירושלים דליטא, מרכז תרבות היידיש באירופה, היא עבדה בעיתון היהודי-סובייטי "ווילנער עמעס" ("האמת של וילנה"), לצד לא מעט סופרים ומשוררים אחרים. היה זה העיתון היהודי היחיד שהשלטונות הסובייטים אפשרו להוציא לאור בווילנה, והיה בו דגש רב על סיקור תרבות.

אבל כל זה לא נמשך זמן רב: בקיץ 1941 הגרמנים פתחו במבצע ברברוסה, וילנה נכבשה, מעשי ההשפלה והרצח החלו, ויהודי העיר נכנסו לגטו. משורר היידיש הגדול אברהם סוצקבר פגש אותה ממש שם, בכניסה לגטו, בין המון יהודים נסערים שמחפשים אחר קורת גג. הוא זכר היטב את המשפט הראשון שאמרה לו אז: "את לנינגרד הם לא יצליחו לכבוש".

הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה

הרצח בפונאר החל כבר בתחילת הכיבוש הגרמני, ואלפי יהודים נחטפו בתירוצים שונים והובלו לבור ההריגה. השמועות על המתרחש שם החלו להתגנב מעצמן, ולבסוף גם באמצעות עדים, אך עדיין קשה היה להאמין שדבר כזה יכול להתרחש באמת. בתחילת ספטמבר 1941 הופיעה אישה בשם פסיה אהרונוביץ', ילידת וילנה, כשרגליה יחפות, שיערה פרוע ובידה פצע ירייה, וסיפרה לרופאים שברחה מפונאר. איש עוד לא ידע אז מה משמעות הדבר.

שלושה ימים לפני כן תפסו אותה ואת שני ילדיה במסגרת אקצייה שכונתה "הפרובוקציה הגדולה", יחד עם עוד אלפי יהודים, והעבירו אותם לכלא. כעבור זמן מה הובילו אותם לפונאר, ושם, בקבוצות קטנות, החלה ההוצאה להורג. עם שני ילדיה על זרועותיה, גם אותה הריצו אל תוך בור ההריגה - וירו. כשהתעוררה פצועה בתוך ערימת הגופות, גילתה את אהוביה ללא רוח חיים. "דממה השתררה בפונאר. אני שכבתי, שכבתי - לא אדע כמה. אחר כך התחלתי לחלץ עצמי מבין הגופות, ולאט לאט, בזהירות, זחלתי ועליתי מן הבור", העידה. היא זחלה על פני האדמה כדי שלא יבחינו בה, הגיעה לבית של איכרה שעזרה לה, חבשה אותה והלבישה אותה בבגדי כפר. משם התגלגלה בחזרה אל הגטו.

"להאמין או לא? האמת היא זו או הזיית דמיון חולני?", תהה ד"ר דבורז'צקי, כפי שסיפר בזכרונותיו. אחרי שבדק את הפצע, הוא השתכנע, אך לא הצליח לשכנע אחרים. לימים פגש בפסיה אהרונוביץ' פעם נוספת, כשעבדה במתפרה של הגטו. מי שהייתה ממונה עליה שם הייתה המשוררת, לאה רודניצקי.

"זה שהיא עבדה ממש בגטו זה אומר שהיא הייתה איכשהו מוגנת. זאת משרה די גבוהה, וזאת אומרת שהיודנראט הגן עליה. לא היו מוציאים אותה באיזושהי אקציה, ובטח היה לה שיין ירוק (תעודה שמגינה עליה - נ"מ)", אומר לוואלה פרופ' דוד פישמן, "כל אחד שעבד באיזשהו מוסד רשמי מטעם הנהלת הגטו קיבל שיין ירוק כזה". מצד שני, הוא משער שהדבר מעיד על מעמד "יוקרתי" פחות בקרב מעגל אנשי התרבות הגטו. "הרבה סופרים עבדו במשרות רשמיות בתחום התרבות, עם התיאטרון או הספרייה - היא לא", הוא אומר, אבל מסייג שאולי הסיבה לכך היא הכישורים שרכשה לפני המלחמה, שבזכותם אפשר היה להשתמש בה גם לעבודות אחרות.

ואכן, שמה מופיע ברשימה של אנשים עובדים בגטו הזכאים לתוספת מזון. על שאר חייה שם אנחנו יודעים מעט מאוד, אך כנראה שהיא הייתה מעורבת באופן כזה או אחר בפעילות מחתרתית, והייתה חברה בארגון הפרטיזנים המאוחד (פ. פ. או). מפקד שנערך בגטו ב-1942 מעלה כי כנראה נישאה שם לאיש בשם לאון (לפעמים ליאו או לייבלה) הרבסט - יליד גליציה, שחקן פעיל בתיאטראות היידיש בקרקוב ובוורשה, שנמלט לווילנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הרבסט שיחק בתיאטרון בגטו, ובמקביל עבד במשטרה היהודית ושימש כסוהר - גם כן עבודה שסיפקה הגנה ותנאי מחייה טובים יחסית. מעט העדויות עליו מספרות על איש אדיב, שהשתמש בתפקידו וסיכן את עצמו כדי לעזור לאחרים. "לאף אחד מהשורדים לא הייתה מילה רעה אחת עליו", ספד לו איש התיאטרון היהודי יונס טורקוב. "מה גרם ליהודי המכובד, הגאה והישר הזה להצטרף למשטרה היהודית - לא ברור".

אף אחד מהעדויות על רודניצקי או על הרבסט לא מזכירים את הנישואין האלה. האם היה זה קשר רומנטי בין שני אמנים, או שמא נישואין פיקטיביים, מהסוג שהיה נפוץ בגטו - שהרי בעלי תעודות מסוימות ובני משפחותיהם היו מוגנים לכאורה ממאסר, גירוש ורצח? אין מי שיספר.

בגטו וילנה, כידוע, התקיימה פעילות תרבותית ענפה, כולל תיאטרון שהציג שוב ושוב מול אולמות מלאים, תזמורת וזמרים, ספרייה פופולרית, תערוכות אמנות וערבים ספרותיים שוקקים.

רודניצקי השתתפה ברבים מהמפגשים האלה, והוסיפה לכתוב בעצמה שירים בגטו. אלה אף נאספו לספרון, שלא שרד, בשם "דורך נעפלען" ("בערפילים"). המשורר והפרטיזן שמרקה קצ'רגינסקי, שכתב חלק מהשיר הידוע "פונאר", סיפר שהכתיבה שלה השתנתה בגטו, וצער ופסימיות השתלטו על המילים שלה. היא הייתה, לפי כל העדויות, פעילה מאוד בקהילה הספרותית של הגטו, וכשמת יעקב גרשטיין, עסקן תרבות ומוזיקאי אהוב ומוערך בגטו, היא נמנתה בין חברי משלחת הסופרים שהגיעה אל מיטתו כדי לחלוק לו כבוד אחרון. שיר אחד שכתבה, פואמה על חורבן יהדות ליטא, אף זכה בפרס מטעם איגוד הסופרים של הגטו, מתוך עשרות יצירות שהוגשו אליו. חלק מהשירים הללו נאספו בארכיון אברהם סוצקבר שבספריה הלאומית, וזמינים לקריאה באתר.

והיו גם פזמונים - חלק נכתבו למופעים התיאטרליים והמוזיקליים ונפוצו לכל עבר, ואחרים - מפה לאוזן. אחד משירי הערש שנפוצו בגטו, מספר דבורז'צקי, היה "דרעמלען פייגל אויך די צווייגן". לפי המשורר, הפרטיזן ומלקט שירי הגטאות שמרקה קצ'רגינסקי, הוא נכתב בעקבות האירועים האיומים בראשית אפריל 1943, שזכו לכינוי "אקציית קובנה".

יהודי ליטא עברו זוועות רבות לאורך ימי השואה, וביניהן, אירועי ה-5 באפריל 1943 הוא רגע טראומתי מאוד, שניפץ את התקוות של מי שעוד הצליח לשמור עליהן: שילוב נוראי של הונאה, אימה ורצח המוני. עיתונאי פולני בשם סאקוביץ' שחי בסמוך לפונאר קרא בכרוניקה שלו לתאריך הזה "יום הדין", ותיאר בפירוט מצמית ובמילים שהדעת אינה סובלת איך הובילו באכזריות בלתי נתפסת אל מותם גברים ונשים, זקנים וילדים. גם תינוקות.

הגרמנים הודיעו אז על סגירת הגטאות באושמיאנה, מיכאלישאק, סולי ושווינציאן, עיירות במזרח ליטא (חלקן בבלארוס של היום). כמה מאות הועברו לווילנה, ולכ-5,000 נוספים הודיעו שיועברו לעבודה בקובנה. בתחנות הרכבת הוצבו שלטים המורים את הדרך לקובנה, וגם היודנראט שם קיבל הנחיה להכין מקום לאותם אלפים. גם כמה מאות מתושבי העיירות הללו שהגיעו קודם לווילנה מצטרפים לנסיעה לקובנה, בתקווה להתאחד עם בני משפחותיהם ביעד החדש, שלפי השמועות רווחת היהודים בו הייתה מעט יותר גדולה. אבל הרכבת הדחוסה באנשים ומעט רכושם, עשרות קרונות אורכה, לא הגיעה עד לשם. בשעת בוקר מוקדמת היא עצרה בפונאר, ליד בורות שהוכנו מראש.

רבים מהיהודים הבינו היטב את משמעות הדבר, ומאות מהם ניסו לפרוץ מהקרונות ולהימלט - ורוססו ביריות. כמה ניסו להתנגד. שני צעירים ירו בחזרה על הגרמנים והליטאים באקדחים שהוסלקו מראש, אחר התנפל על תוקפיו בסכין, ואשה אחת הצליחה לפגוע בשומר עם סיר גדול. אבל זה לא עזר: אלפי יהודים הופשטו ונרצחו לאורך יום שלם של טבח על שפת הבור. "עכשיו לא שותים תושבי פונאר מים", כתב סאקוביץ' לאחר שהכול הסתיים, "כי הכול מלא דם".

כמה עשרות יהודים הצליחו איכשהו להימלט ולהגיע אל גטו וילנה, חלק ניכר מהם ילדים. אחד מהם, מספרת רוז'קה קורצ'אק, היה פעוט בן שנתיים. אישה פולניה שגרה בסמוך למקום שמעה בלילה שאחרי את בכיו, ובבוקר מצאה אותו בתוך ערימה של גוויות. ככל הנראה, זהו המקרה המזוהה עם השיר.

והיו עוד. אחרי שהטבח הסתיים אספו הגרמנים כמה שוטרים הגטו כדי לקבור את היהודים הרבים שנרצחו במנוסתם ונותרו פזורים על פני האדמה. "ככל שהתקדמנו, רבו מחזות האימים שנגלו לעינינו. העשב האדים מדם. כל השדה היה זרוע מתים". העצים נותזו במוח... במקום התגוללו תעודות, כרטיסי ביקור, צילומים, רובלים קרועים", סיפר אחד מהם, חבר המחתרת סולומון גארבל, "קורבנות אחדים חיו עדיין. בהוציאנו את החבילות העקובות מדם מתוך הקרונות, מצאנו, עטוף בסחבות, ילד חי. הילד התחבא, ואיש לא הרגיש בו. שמו ברלה גולדשטיין ממיכאלישוק. הוא הכיר כי יהודים אנחנו והתחנן: 'הצילו!'. שמרנו אותו מפני [מרטין] ווייס, והבאנו אותו לגטו".

דבורז'צקי סיפר גם על אח ואחות, בני 8 ו-12 בהתאמה, שנסעו ברכבת מהעיירה סולי עם אמם, והחליטו להימלט מיד עם פתיחת הקרונות. האם נורתה, ובמילותיה האחרונות עודדה את ילדיה להמשיך במנוסה. אחרי שיטוט ביערות מצאו איכר פולני זקן שסייע להם, והכווין אותם למקום שעבדו בו יהודים. משם הוברחו מתוך הגטו.

בגטו וילנה ידעו כבר זמן מה על הרצח ההמוני בפונאר, אבל "אקציית קובנה", שפי שכונה האירוע שהתרחש אחרי יותר משנה של שקט יחסי בגטו, ניפצה את האשליות של מי שעוד האמין שפרודוקטיביות והרכנת ראש יצליחו להציל את יהודי העיר. "פסקה האמונה בעתיד. רבים היהודים שאינם יוצאים לעבודה, ואלה היוצאים כמעט שאינם עובדים, שהרי היינו הך. הכול אבוד ממילא", תיארה קורצ'אק את התחושות באתם הימים. "האשליות שאפשר יהיה להינצל התנפצו אל קיר המציאות", כתב אלכסנדר סניה רינדזיונסקי. "ככל שנמשך השקט כן השתלט יותר ויותר מלאך השכחה על יושבי הגטו, אם כי לכולם היה ברור כי הסוף הטראגי הולך ומתקרב". בהתאם, רבים החליטו להצטרף אז אל המחתרות, ולחשוב ברצינות על בריחה מן הגטו אל הפרטיזנים ביערות.

על הרקע הזה, עבור כל אותם ילדים שנותרו ללא הוריהם, ובפרט עבור אותו פעוט בן שנתיים או שלוש שניצל מהתופת, כתבה רודניצקי את השיר שלה, שנפוץ ברחבי הגטו האבל. אחת הסיבות שסייעו להצלחה שלו, היא העובדה שהוא למעשה וריאציה על שיר יידי מוכר שקדם לו בכמה שנים: מדובר בחלק קטן מהפואמה "לחם" של המשורר איזי כאריק - שנעצר והוצא להורג במסגרת הטיהורים הגדולים של סוף שנות ה-30 בברית המועצות - שמוכר בשורה הראשונה שלו - "אין בבית לחם" ("עס איז קיין ברויט אין שטוב ניטא"). מדובר גם כן בשיר ערש עגום, ששרה אם לבנה שאין לה איך להאכיל אותו. הוא התפרסם בלחן של לייב ימפולסקי, אף הוא יהודי סובייטי, וזכה להצלחה אדירה. "גם השיר של איזי כאריק הוא שיר קשה. זה מחזור שירים של מחסור ודוחק - וגם של אופטימיות, של תוחלת לעמל הזה ולעבודת הפרך. זה שיר מאוד פופולרי", מסביר בני מר, שתרגם את השיר המקורי לעברית באסופה שערך, "זר שלגים". "הדרך הזאת להתאים למילים קיימות היא דרך מאוד נפוצה ובשירת השואה במיוחד. הרבה מאוד 'חרזנים' עשו את זה וכתבו בלי סוף, גם 'אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה' הוטעם למוזיקה רוסית, וכן הלאה", הוא אומר.

הגרסה של רודניצקי, שנקראת לפעמים בפשטות "וויג-ליד" ("שיר ערש"), יושבת אם כן על אותו הלחן, ומחליפה את הרעב בשכול. "ציפורים ישנות על הענפים, נומה בן יקר", פותח השיר בתרגום חופשי, "על ידך יושבת ושרה אישה זרה: ליו-ליו". כמו שירי ערש רבים אחרים מתקופת השואה, ובכלל, מבין השורות עולים רסיסים של אימה. מול העריסה שהתנדנדה פעם בשמחה, מגיעה הקביעה: "ואמך לא תחזור עוד". והאבא - רץ תחת מטר אבנים, ואת בכיו אפשר לשמוע מהדהד מעל שדות". ובמין פזמון חוזר, שוב שוב: "ליו-ליו, ליו-ליו", קריאה תמימה, עדינה, מרגיעה, כאילו כל זה רק שיר ולא אמת נוראה.

סופו של גטו וילנה הלך והתקרב. מה קרה ללאה רודניצקי בזמן הזה? לפי סיפור אחד, היא נתפסה בידי הגסטאפו לצד אנשי מחתרת נוספים ובהם הירש גליק, מחבר "המנון הפרטיזנים" הנודע. יש האומרים שנשלחה, כמוהו, לאחד ממחנות העבודה באסטוניה ונורתה שם למוות. אולם, הגרסה הנפוצה יותר היא שונה: אחרים זיהו אותה בסלקציה שנערכה בחיסולו של הגטו בסוף ספטמבר 1943, כשהיהודים האחרונים מוינו, מי לעבודה ומי להשמדה. לפי הסיפור הזה, היא נשלחה "שמאלה" יחד עם 5,000 איש, רובם נשים, זקנים וילדים, בדרכם האחרונה למיידנק או טרבלינקה (גם על כך הדעות חלוקות).

בן הזוג הרבסט נשלח אז למחנה העבודה קייליס, גם הוא בווילנה, וכעבור כמה חודשים נאלץ להשתתף בכפייה בשריפת הגופות בפונאר - מבצע של הנאצים שנועד להשמיד את הראיות לפשעי הנאצים. ככל הידוע, שם גם נרצח בעצמו. יש האומרים כי סירב לבצע את הפקודות הנפשעות, ושילם על כך בחייו.

כמו רבים כל כך, הכישרון של רודניצקי הושתק בטרם עת. רק מעטים זכרו את מי שהייתה הבטחה גדולה. כמה משיריה פורסמו מחדש בבמות של תרבות היידיש, בידי הסופרים והמשוררים ששרדו. המשורר היידי מוטל גרוביאן, שלחם בצבא האדום, הקדיש לה שיר בספר האחרון שפרסם לפני מותו, זכר לנשיקה שפעם חלקו כשהגיע להשתתף בערב ספרותי בקובנה ב-1941. בספריהם של ניצולי הגטו, היא מוזכרת רק מעט. כששמה כבר עולה מן האוב כיום, זה דרך השיר הזה, במיזמים שעוסקים בנושא המוזיקה בשואה, כגון "Music and the Holocaust".

ובאמת, השיר נשאר. "דרעמלען פייגל אויף די צווייגן" הוקלט פעמים רבות, והפך לאחד השירים המזוהים עם תקופת השואה. הוא הודפס לראשונה באסופה "אונדזער געזאנג" ("השיר שלנו") ב-1947. והקלטות שלו קיימות כבר מסוף שנות ה-40.

גם לישראל הוא התגלגל: נחמה הנדל שרה אותו ביידיש בתקליט "שירים מגטו וילנה", וגרסה נוספת שלו הופיעה לפני כעשור גם באלבום שירי הערש המשותף של יאיר דלאל ולנה ליכטנברג, "שירי ערש מהגלות", בעיבוד מקורי שמחבר מזרח ומערב. אלא שהשיר זכה לחיים חדשים ומצליחים דווקא על הבמה, אחרי שהמחזאי יהושע סובול הכניס אותו לתוך "גטו", אחת ההפקות המצליחות של התיאטרון הישראלי בכל הזמנים, ולבטח אחת החשובות שבהן. היא עלתה ביותר מ-25 מדינות שונות, בכ-90 הפקות גדולות, ביותר מ-20 שפות.

ב"גטו" שרה את השיר בפיה של חיה'לה, זמרת הגטו, שדמותה מבוססת על זמרות אמיתיות כמו חיה רוזנטל ולובה לויצקי, וגולמה בהפקה המקורית בידי ריקי גל. באחת הסצינות הדרמטיות בסופה של ההצגה, חיה'לה שהצטרפה לארגון הפרטיזנים, מקבלת ממנהל ספריית הגטו, האינטלקטואל הרמן קרוק, חוברת ברוסית עם הנחיות לבניית פצצה. אלא שאז היא נתקלת באיש האס.אס ברונו קיטל, שמזהה אותה ומטריד אותה, ודורש ממנה לשיר. בהנחיות המחזה כתוב כי היא שרה ברגע כאילו "למען הגטו כולו".

"אני הגעתי לשיר הזה דרך הספר דרך האנתולוגיה של שמרקה קצ'רגינסקי ("שירים מהגטאות והמחנות" - נ"מ), עברתי על כל השירים פחות או יותר וחיפשתי שיר ערש שיביע גם את היתמות וגם את הסולידריות. בגטו טיפלו ביתומים ואימצו אותם, ואפילו יחידה שנקראה קינדערקומנדו שהייתה מורכבת מילדים שנותרו בלי הורים ושמו עליהם אחד מאנשי היודנראט, שוטר שטיפל בהם", אומר סובול לוואלה. "השיר הזה דיבר אליי. היא שרה ליתום שהיא לא אמא שלו, אבל היא לוקחת אותו ומאמצת אותו. זה לא שיר ערש נחמד ואופטימי, אלא שיר של אישה, כנראה בודדה, שאימצה ילד יתום".

בהפקה המקורית, שביים גדליה בסר, המוזיקאי יוני רכטר כתב לחנים מקוריים משלו לשירים הרבים שמשובצים בהצגה. גל, כאמור, היא המבצעת האיקונית של השיר. בת למשפחה ירושלמית, שאביה התחתן עם ניצולת שואה, התפקיד פתח אצלה דלת לעולם הזה. "ואז מגיע היום שפונים אלי לשחק את התפקיד, ואז אני מתחילה עם הספרים ועם הסרטים ועם פגישות עם ניצולים, שחשדו בנו שמא נהפוך את הנושא למיוזיקל ולא נציג אותם כפי שהם מקווים. כל העבודה הזאת הייתה עבודה מאוד טעונה, מאוד עשירה, יחד עם גדליה בסר ויהושע סובול ויוני רכטר", היא אומרת לוואלה, ומתארת את העובדה הזו כזכות גדולה שנפלה בחלקה. "ואז כשאתה יורד מהבמה ואתה פוגש את הניצולים שבאו בסקרנותם לראות איך אנחנו מייצגים אותם, הם נרגשים עד דמעות וגם מתעורר אצלם ויכוח מאוד מאוד גדול, הוויכוח העקרוני בין אלו שנשארו ולא נלחמו לבין אלו שהיו הפרטיזנים או הצטרפו לפרטיזנים ונלחמו שם. זה לא ויכוח פשוט, זה ויכוח ארוך וכואב, וכך זה בסיכום הכללי של הנושא הזה עם השיר הזה. עכשיו תאר לעצמך שאני צריכה עם השיר הזה לסכם את עצם היותה של חיה'לה, שנשארת ששורדת בזכות קולה ויופיה, ומנצחת את השנים האיומות האלה".

גל גאה במיוחד בביצוע השיר בלחן המקורי של רכטר. "אני כל כך מאושרת וגאה שהייתה לנו הזדמנות לתת את הפרשנות שלנו כישראלים", היא אומרת. עד היום, היא אומרת, אנשים מספרים לה עד כמה ההצגה שינתה אותם. "יש דברים שהם מכוננים, שהם משנים חיים, שמשנים מחשבה ותפיסה של אדם ויש כמובן שירים כאלה שעושים את זה, ואני זכיתי בשירים מהסוג הזה, שהם משנים חיים".

בגרסאות מאוחרות ובינלאומיות של ההצגה - חזרה המנגינה המקורית. "השיר בוצע ונשמע בהרבה מדינות בעולם. בין השאר ביפן, בסין וטורקיה. עכשיו המחזה עולה בקובנה, אז בוודאי נותנים לה כבוד", אומר סובול, ששואף לקדם לראשונה הפקה ביידיש - שפתן העיקרית של הדמויות הראשיות, שטרם זכתה לכך.

רודניצקי, אגב, התגנבה גם לשורה אחת במחזה נוסף שלו העוסק בגטו וילנה - "במרתף". "הייתי מאוד אינטימי, הייתי אומר, עם הדמויות שנכנסו לגטו, ולכן היה לי חשוב להזכיר את הדמויות, לתת להן עוד קיום בטרילוגיה", הוא מסביר.

עוד קיום, עוד ביצוע, עוד מנגינה. והקינה העצובה מכל ממשיכה להדהד מעל השדות, להזכיר עוד מעט את מה שנמחה מעל פני האדמה.