מג'אגר עד מירי פסקל: 15 גיבורים שהוציאו את ישראל מהארון

שינוי לא יגיע רק בזכות אלו שפועלים לשנות את העולם האמיתי, אלא גם בזכות אלו שמנסים לדמיין ולבדות סיפורים שמתיימרים לבדר ולרגש אותנו. נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ו ביידן, אמר פעם שאף אמריקני לא הצליח לחנך את הציבור על קהילת הלהט"ב כמו הסדרה "וויל וגרייס". וזה נכון - אי שם באמריקה יצאו מאות סרטים, סדרות, הצגות וספרים על הקהילה הגאה, ויכול מאוד להיות שהדמויות הבדיוניות שהופיעו בהם הצליחו לשנות משהו בחברה כולה. אבל מה קורה פה בארץ?

לקח זמן עד שהיצירה הישראלית התחילה להכיר בכלל בקיומה של הקהילה; ב-1961 יצא הרומן הלסבי הישראלי הראשון ("הצלע", מאת רינה בן-מנחם), ב-1978 בסרט "הלהקה" הופיעה דמותו של בני, חייל ביסקסואל שמספר שהוא "אוהב כל דבר יפה", וב-1980 עלה לאקרנים "מחבואים" של דן וולמן, הסרט הישראלי הראשון בו הופיעה דמותו של גבר הומו בתפקיד ראשי. אבל רק שנתיים לאחר מכן התחלנו באמת לקבל סיפורים גאים אמיתיים. ובמרכזם, דמויות מכל צדי הקהילה הלהט"בית שהולכות בדרכה של התרבות הישראלית בניסיון להבין יותר טוב איך מדברים גאווה בישראלית. אז הנה הם, 15 גיבורים שהצליחו לעשות את זה, לפי סדר כרונולוגי.

רובי הוא הגיבור ההומו הראשון בתולדות הקולנוע הישראלי. וזה קשה, כי מדובר בסוציומט. הוא לא מעורר הזדהות ולא מעוניין לעורר אותה; למעשה, הוא עושה הכל כדי שנירתע ממנו. הוא קצת גזען, הוא חבר לא טוב, הקשרים המיניים שלו לא בריאים או סקסיים במיוחד (היום כנראה היינו מוקיעים אותו, ומתייחסים אליו כטורף מיני). זהו עוד סרט שבו הבמאי והתסריטאי - עמוס גוטמן, במקרה הזה - כתב גרסה של עצמו, ולא מדובר בייצוג מעצים של הגבר ההומו. אבל יש לו דבר אחד שגואל אותו (בערך): הוא רק רוצה לספר את הסיפור שלו.

לאורך 82 דקותיו של "נגוע" רובי מנסה להפוך את הסיפור שלו לסרט אמיתי, מתעקש שגם לו יש מקום בעולם, לא בשונה מדמויות מופת כמו בילבו באגינס של "שר הטבעות", תרצה של "בדמי ימיה" או קארי בראדשו מ"סקס והעיר הגדולה". ההתעקשות של רובי לספר את הסיפור שלו הופכת אותו לדמות המופת הגאה הראשונה בתרבות הישראלית. והליהוק שלו הוא בכלל חגיגה: דווקא יונתן סגל, שבמקביל עדיין היה מומו הסטרייט מאוד מסרטי "אסקימו לימון", מה שהמיט על הסרט את הכותרת המחייבת "מומו הופך להומו".

אפולוניה הייתה אחרת, גם בלי שהקהל יידע את זה. בסרט "בר 51", גם הוא של עמוס גוטמן, אפולוניה מאמצת לביתה את תומס, שהלך לאיבוד עם אחותו במקומות הכי נמוכים בתל אביב. היא מגייסת אותו לשורת החשפנים של בר 51 הסליזי והופכת אותו לצעצוע הפרטי שלה. היא בעצמה די מצועצעת, מדברת במבטא רומני עבה, מתנהגת כמו חיקוי דראג של עצמה. אבל הסרט מתעקש שליבנו ייצא אליה. ובזכות השחקנית עדה ואלרי טל, זה עובד לו.

כי גם עדה הייתה אחרת, והציבור גילה זאת רק אחרי מותה. בנתיחה שלאחר המוות, התגלה שעדה הייתה טרנסג'נדרית, וליתר דיוק: השחקנית הטרנסית הישראלית הראשונה. כשגוטמן ועדנה מזי"א ערכו תחקיר לקראת כתיבת "בר 51", הם ראו את עדה מופיעה כחשפנית בבר האמיתי שעליו מבוסס הסרט, וכתבו את אפולוניה לכבודה. עדה הופיעה גם בשני סרטיו הבאים של גוטמן, "חימו מלך ירושלים" ו"חסד מופלא", ובעוד כמה הצגות תיאטרון, סרטי סטודנטים ובטלנובלה "ספיר" בערוץ 2. גוטמן מת ממחלת האיידס ב-1993, ועדה מתה ממחלת לב שנה אחריו.

סדרת טלוויזיה ישראלית ראשונה עם גבר הומו בתפקיד הראשי עולה לאוויר: סיפורה של רווקה בודדה שמתאהבת בשותף החדש שלה לדירה, למרות שהוא מעדיף גברים. איש לא ייקח מהסדרה הזאת את החלוציות שלה, אבל איש לא יטען שזאת הייתה טלוויזיה משובחת.

הייצוג הגאה של "פלורנטין" היה פורץ דרך, עם תומר (אבשלום פולק) המופנם שיוצא מהארון אחרי שהבין שהיה מאוהב בחברו הטוב מהתיכון שנפל בלבנון, ועם איגי (אורי בנאי) המוחצן שמחזיק לו את היד בדרכו אל האור מחוץ לצל. פולק היה סקסי, בנאי היה מקסים, אבל פורצת דרך ככל שהייתה, הם רק עמדו לצד הגברים והנשים הסטרייטים שהתאהבו, נפרדו וחוזר חלילה ברחובות פלורנטין. פריצת הדרך האמיתית הגיעה שנתיים אחרי סוף הסדרה, ביצירה אחרת של איתן פוקס.

אי אפשר להפריז בחשיבות של "יוסי וג'אגר". גם אי אפשר לטעון שמדובר ביצירת מופת קולנועית, אבל זה לא הנושא - שנים לפני ש"הר ברוקבק" ההוליוודי שידך בין שני קאובויז, איתן פוקס לקח את זכר האלפא הישראלי והוציא אותו מהארון עם סיפור האהבה הטרגי ביותר בקולנוע המקומי: שני קצינים צעירים במוצב בלבנון שמתאהבים ומתמזמזים בשלג בדימוי שנשאר איקוני עד היום, למעלה משני עשורים אחרי. יוסי של אוהד קנולר מופנם וגברי, ג'אגר של יהודה לוי קורן וכריזמטי כמו כוכב הרוק על שמו הוא קרוי, והכימיה ביניהם מספיקה כדי שנרצה בכל ליבנו לראות את הסוף הטוב שלהם.

אבל לא היינו מוכנים עדיין לסיפורים גאים ושמחים. ג'אגר (אזהרה, ספוילר לסרט בן 23 שנים) הלך בדרכם של יותר מדי גברים ישראלים צעירים ונפל בקרב, ויוסי נשאר עם לב שבור ששר "כשרוחות קרות יסערו בחוץ אשלח לך אש חמה".

עם ג'אגר, פוקס ביקש לתת קול לאינספור גברים שהיו מוכנים לשרת את המדינה ולמות בקרב למענה, וגם לאהוב את מי שהם רוצים ואיך שהם רוצים. ג'אגר חי ומת בארון, אבל הוא הרי רק אגדה - אנחנו לעולם לא נדע כמה גברים כמוהו נשארו בני 20 בלי שיזכו לומר לעולם מיהם. והוא עשה את זה, בין השאר, בעזרת החיוך הנצחי של יהודה, וטרנזיסטור ישן שמנגן שירים של ריטה בשלג של לבנון.

ג'וני היה אוחצ'ה סטריאוטיפית, דוריס הייתה אימו הדראג קווין העיראקית, ופעם זה הספיק כדי להחזיק משבצת שידור בפריים-טיים של טלעד. לא היו שם כאבי לב; גם לא מסרים חברתיים או ניסיון קל שבקלים לתקינות פוליטית. ג'וני מועלם (לשעבר נאג'י) הוביל סדרת טלוויזיה בלי להתפשר על המוחצנות שלו, בלי להנמיך את הקול, בלי מילואים בלבנון. הוא היה מי שהוא וגם זה ניצחון. הוא אמנם לא עשה את זה בהמון תחכום, אבל היום זה נראה רדיקלי בדיוק כמו לפני 20 שנה. גם אם בסופו של דבר, הוא רק רצה לכבד את אמא שלו.

ואותה אמא הייתה סוד הקסם של הסדרה, ומה שהופך אותה לזכירה עד היום: הופעת מחץ של איציק כהן, כבר אז דראג קווין מנוסה מימי בנות פסיה העליזים, שהופך את דוריס הקריקטורית לדמות אפית. שנים לפני המירוץ לדראג של רופול, דוריס הגיעה לכל בית בישראל וכמו הכריזה - "אני לא עוד גבר בשמלה, אני מלכה. ואני עיראקית מאוד". כהן פשוט שחקן טוב מספיק כדי לגלם גם אותה וגם את קפטן ג'ורג' מ"פאודה", ולהיות אותנטי בשני התפקידים באותה המידה. עוד לא החלטנו מי יותר מפחיד.

אם זו הייתה תחרות, מירי הייתה מנצחת. לא רק מפני שהיא הדמות הלהט"בית הגדולה ביותר שנכתבה בין הנהר לים - היא פשוט אחת הדמויות העבריות הטובות ביותר אי פעם. פקחית שנהנית להרוס לחונה הישראלי הממוצע את היום, דיווה בלי במה. אישה שתתעמר בבעלה, בתה, אחותה ושכניה בלי לשים לב שזה בכלל מה שהיא עושה. ובכל זאת, אנחנו אוהבים אותה. אנחנו מתחפשים בדמותה בפורים ושרים איתה בדיצה: "יו יו יו, יש לך עסק עם חתולה שחורה (אח אח) ומיוחמת, חתולה שחורה אותך שורטת".

בעיקר לא היו עוד הרבה דמויות מצחיקות כמוה, גם כשהיא עוברת טיפול פנים אצל אילנית ונשארת עם המסכה עליה, גם כשהיא קוראת "איש חלל דבר אלי". אבל אנחנו לא רק צוחקים איתה וממנה. אנחנו צוחקים איתה כי אנחנו אוהבים אותה, ואנחנו אוהבים אותה כי אנחנו מכירים אותה. זהו שיר הלל גרוטסקי וקורע מצחוק של פלד לנשים שכולנו מכירים, מכתב אהבה שמגלה איך האימהות, הדודות והשכנות שלנו היו איקוניות כל הזמן הזה. פסקל מתעלה מעל הפרודיה הארץ-נהדרת-ית ומדברת ישירות לישראלי הממוצע, מבינה את הכאבים שלו (לפעמים גם גורמת להם), ועושה מזה אמנות גבוהה וגאה. העובדה שכל עם ישראל למד לאהוב אותה היא רק בונוס.

עד "הסודות" יצאו בישראל בערך עוד שלושה סרטים שהציגו לסביות, אבל במידה מסוימת, זהו הסרט הישראלי הראשון שבאמת סיפר על שתי נשים שמתאהבות, וכנראה עד היום הסרט הגאה והישראלי הכי מצליח כלכלית אי פעם. זה גם בזכות העובדה שאבי נשר, מכונת הלהיטים, ביים אותו, אבל הוא לא היה ממריא בלי שתוביל אותו נעמי. היא צעירה, היא יפהפייה, והיא רוצה לדעת יותר: על התורה, על העולם, אבל גם על האנשים שמקיפים אותה. ובעיקר - על מיכל (מיכל שטמבלר המצוינת).

כשהיא מגיעה למדרשה שבצפת היא מתאהבת בה, ומיכל מתאהבת בה בחזרה, והן לא קוראות לעצמן "לסביות" או יודעות מיהי רונה קינן, אבל הרגעים שבהן השתיים מגלות אחת את השנייה הם חשמל טהור. ואת כל זה מובילה אניה בוקשטיין, הכוכבת של הרגע, שעפה על המלודרמה הרומנטית הזאת כמו יפהפייה מהוליווד הקלאסית, נלחמת על אהבתה בידיעה שלא תצליח לעולם להחזיק את שני העולמות האלה. העובדה שהיא בכלל מנסה הופכת אותה ללסבית מצטיינת.

בעשור שעבר מאז "הסודות" התחלנו לקבל יותר סיפורים להט"ביים אמיתיים: משפחה חדשה בסדרה "אמא ואבאז", מלודרמה משפחתית טרנסית בסרט "נמס בגשם". יחד עם שורה של יציאות מתוקשרות מהארון וסלבים שפורצים לתודעה כשהם כבר מחוץ לארון, ישראל מתחילה להכיר בעובדה שיש להט"ב מחוץ לתל אביב, ושזאת לא דרמה גדולה כל כך. התחלנו לקבל יצירות שמתייחסות בצורה יותר אגבית לדמויות להט"ביות, בתפקידים ראשיים וגם כשחקני חיזוק חביבים.

אם "הסודות" היה סרט התבגרות סוער ומכושף שהתייחס ללסביות של הגיבורות שלו כאל פרי אסור וסקסי נורא, "האחיות המוצלחות שלי" כבר נמצאת עמוק בתל אביב של המאה ה-21. היוצרות נועה ארנברג וגלית חוגי כתבו את אורית כאילו הן אומרות לה: "אל תרגישי מיוחדת, מאמי, את לא הראשונה שעברה צד". זה הרי סוד הקסם של הסדרה הזאת - החיים עצמם קורים, וזאת לא דרמה כזאת גדולה. לפעמים זה די מצחיק.

המסע של אורית (דנה אברהם-סמו) הוא לא קריעת ים סוף לסבית, אלא גילוי עצמי מתוק ומשעשע. אורית מבינה מאוחר בחייה, אחרי אקס אחד, שהיא נהנית יותר מחברתן של נשים, והגילוי הזה הוא לא אריה אופראית אלא שיר של יום חולין. כן, מורה ומחנכת בישראל יכולה להתאהב באישה. זה בסך הכל די סטנדרטי. אפילו די פמיניסטי.

ליהי של מיה לנדסמן לא צריכה לצאת מהארון. בסדרת הביכורים של שיר ראובן, הילדה הסכסכנית הראשית מתחילה את מסע ההתבגרות שלה כשמבחינתה מובן מאליו מי שהיא. היא אוהבת נשים, עכשיו היא רק צריכה למצוא כאלה שיאהבו אותה בחזרה. הייתה מעדיפה שזאת תהיה הבוסית המגניבה שלה, אבל תאלץ להסתפק בחברתה של השותפה הסטרייטית והשבורה (ב-ב' דגושה) שלה. כך או כך, ליהי היא אישה מהסוג שלא ראינו מספיק ביצירה הישראלית. שנונה בלי להתאמץ, עם עברית משלה, מהסוג שרק שיר ראובן יכולה לכתוב, ונשיות שמרשה לעצמה להנות ולאהוב ולכאוב בלי להסתכל על עצמה מנקודת מבט של גבר.

אור "צימר" צימרמן, מכוכבות "המפקדת", היא הלסבית שכבר למדנו להכיר ולאהוב, סטריאוטיפית אבל ייחודית במינה. כמו ליהי שהגיעה במקביל אליה, גם הלסביות של צימר היא נתון קיים, לא נארזת כמסע אפי של גילוי עצמי אלא מוגשת בגאווה מובנת מאליה. צימר מרירה וזועפת, אבל אין שום סיבה שתהיה משהו מלבד זה; היא בסופו של דבר חיילת בשירות הסדיר שלה. אבל יש בשירות שלה נקודת אור אחת: היא מוקפת בלסביות. היא שוברת לבבות, לבה נשבר בעצמו, ובניגוד ליוסי וג'אגר, אין סיבה שתשרת בצבא מתוך הארון. המהפכה הגאה לא הושלמה ולא הסתיימה, אבל דמויות כמו אורית, ליהי וצימר מעידות על הדרכים השונות שבהן היא הצליחה, בצורה זו או אחרת, לשנות את התרבות הישראלית - וגם להזכיר לנו שהמאבק הגאה ממש לא שייך רק לגברים הומואים.

המהפכה הגאה לא הסתיימה בין השאר בגלל שהיינו צריכים לחכות לביני כל כך הרבה זמן. ביני הוא גיבור ספר הביכורים של צבי בן-מאיר, "מי שסוכתו נופלת", שיצא בשנה שעברה והיה בין המועמדים לפרס ספיר השנה. ביני לא קורא לעצמו "הומו" - הוא משתמש בביטוי הדתי-לאומי "נטיות הפוכות", מתאהב במדריך שלו בישיבה התיכונית, לאורך כל X עמודיו של הספר הוא לא נוגע בגבר ולו פעם אחת. הוא חי חיים שלמים של כמיהה בשעה שהוא נשוי לאישה שיודעת שהוא לא נמשך אליה, והולך בשלב מסוים לטיפול המרה.

ביני מדבר בשפה של אינספור גברים ונשים שבשנים האחרונות מרגישים בנוח לנסות ולגבש בין שתי הזהויות שלהם, הדתית והקווירית, בלי שהאחת תבטל את השנייה. והוא עושה את זה בפואטיקה כמעט תנ"כית, כזאת שלא דיברו בה בגאווה עדיין. אולי זאת עוד בשורה שאנחנו מחכים לה - יחד עם עוד המון דמויות ישראליות שעוד לא נכתבו, ורק מחכות לצאת בעצמן מהארון שלהן.