כבר אין יותר סדרות כאלה בטלוויזיה: דירוג סדרות 2024, חלק א'

טקסט הפתיחה של מצעד 2023 דיבר על מפנה בדברי ימי הטלוויזיה. השביתות הארוכות של איגודי השחקנים והכותבים, שנחתו על תעשיית הטלוויזיה אחרי שעמדה להיחלץ סוף סוף מקשיי הקורונה - הביאו לקבירתו הרשמית של עידן ה-Peak TV. כמות הסדרות שהזמינו האולפנים וגופי התוכן בארה"ב נחתכה ב-25% בשנה שעברה, וכשיגיעו הנתונים הרשמיים על 2024 בשבועות הראשונים של 2025, סביר שנגלה שהמגמה הזאת נמשכה. אלא שהצמצום בכמות התוכן היה רק החלק הראשון של המהפכה, ובדיעבד גם המרכיב הפחות מדכא שלה.

מדהים להיזכר, אבל רק לפני חמש שנים עסקה התעשייה בעידן חדש, תור זהב טלוויזיוני שבו יש מקום לכולם ולכולן. תקציבי עתק נחתו מכל עבר וחיפשו כל פיסת תוכן שניתן להוסיף לספריות הנבנות, כדי להצדיק את דמי המנוי החודשיים של המנויים במלחמת הסטרימינג הגדולה. אלא שכפי שידענו כבר בזמן אמת, אין בן אנוש שמסוגל לצפות בכל כך הרבה תוכן, או חצי או רבע ממנו, בוודאי כשלא מעט ממנו נוצר רק כדי למלא מקום. גופים ששמו את אצירת התוכן במוקד העשייה (כמו אפל טי-וי פלוס) נדרסו על ידי הגישה שמשכפלת ומשלשת את כל מה שעבד פעם - עד שהפכה לבלתי כלכלית בעליל.

התוצאה היא "תיקון" שלוקח את הטלוויזיה אל המקום הבעייתי שאליו נקלעה תעשיית הקולנוע בשנים האחרונות. המנהלים הבכירים באולפנים, מחוזקים בכספים וברצונות של בעלי המניות ו-וול סטריט, לוחצים להיצמד כמה שיותר לקניין רוחני קיים. יצירות מקור שזקוקות לאמון ולאומץ מאחוריהן כדי לייצר יש מאין, או יצירות נישה, שמראש פונות לקהלים ספציפיים, הן זן הולך ונעלם. מצגות המשקיעים נבנות כך שהשמות הגדולים יהיו כאלה שכבר עשו סיבוב מוצלח קודם בגרסה אחרת.

המגמה הזאת לוקחת את תעשיית הטלוויזיה - שהפכה בשיאה רק לפני כמה שנים למגרש משחקים ענק, מגוון ומסקרן - למקום הרבה יותר צפוי, מוגבל ומהונדס. בדיוק הדברים שמהפכת הסטרימינג רצתה לשנות.

למרות הכל, גם השנה מצאנו חמישים סדרות שאהבנו לדבר, לכתוב ולהתווכח עליהן. כתמיד, הרשימה שלפניכם מייצגת את טעמנו האישי, ומשקללת את חשיבותה לתפיסתנו ואת המקום שלה בסיפור של השנה כולה. לאורך חמשת הימים הקרובים, נחשוף בפניכם בכל יום עשר סדרות עד שנגיע לעשר הטובות מכולן בחלק האחרון של המצעד. היא כוללת כמה מהגדולות והבולטות בה, וגם כאלה שללא ספק עברו מתחת לרדאר.

לצד הקריאה, אתם מוזמנים למסורת השנתית של סקר הסדרות השנתי בקבוצת הפייסבוק של וואלה תרבות, שם תוכלו להצביע לסדרות הקרובות לליבכם, להגיב ולשכנע אחרים (רצוי מהמחשב ולא מהטלפון, כי פייסבוק).

מדרגים: עידו ישעיהו, אילן קפרוב, אופיר ארצי, נדב מנוחין, עמית סלונים, זוהר אורבך, נעמה רק, בן בירון ושירי ישועה.


הסדרות הישראליות הטובות של השנה

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

שם מקורי: Invincible
גוף שידור: אמזון פריים וידאו
במצעד 2023: מקום 17

החלק השני בעונה השנייה של סדרת גיבורי-העל כלל בסך הכל ארבעה פרקים, והגיע אחרי הפסקה של ארבעה חודשים מקודמו המעולה, שכבש את המקום ה-17 במצעד סדרות 2023 שלנו. שני החלקים היו מין תמונת מראה זה של זה: הראשון הרבה יותר מהורהר ומדוד בעקבות אירועי סוף העונה הראשונה, והשני שמינף את הבנייה העלילתית המחושבת לכדי אקשן עקוב מדם וטוויסטים שומטי לסת.

כמו פעמים רבות בז'אנר, אותם רגעים ששמטו לסתות התגלו בהמשך כבומבסטיות זמנית בלבד. אבל אפילו כך, היה בהם ערך גדול בשירות התמה הגדולה של העונה בפרט והסדרה בכלל. דמויות - רובן בעלות שני שמות, אמיתי וגיבורי - המחפשות את מקומן וזהותן כשהן עצמן משתנות בצורות בלתי אפשריות, והעולם סביבן משתנה לא פחות. אפילו דמות הנבל שיקפה את זה: אנגסטרום לוי (בדיבובו של סטרלינג ק' בראון) היה מוטציה מזוויעה של אותו אדם ממציאויות שונות. כמו כדור מראות אנושי שכל חלק בו משקף זהות אחרת של אותה דמות.

בכך "בלתי מנוצח" המשיכה להבריק באופן שבו השתמשה במוסכמות הז'אנר כדי לאתגר אותן, שומרת אגב כך על זהות עצמאית, מובחנת וחכמה בזמן שז'אנר גיבורי-העל כולו סובל ממשבר זהות. כל סצנה וכל התפתחות עלילתית בה משרתות את התמונה הגדולה, הקשורה לא רק לעלילה אלא לנפש גיבוריה. היא מצליחה לשלב בין סצנות פעולה סוערות לבין רגעים שקטים ונוגעים ללב, ומעניקה עומק לכל אחת מדמויותיה, לא מעט בזכות הקאסט, בראשו של סטיבן יאן הנפלא (וגם סנדרה או, ג'יי-קיי סימונס, וולטון גוגינס ורבים אחרים). "בלתי מנוצח" הוכיחה שגם כאשר היא מעט מאכזבת, גם כשהיא לכאורה כפופה למוסכמות הסוגה, וגם בעידן שבו הקהל כבר עייף עד זרא מגיבורי-על - היא עדיין ניצבת בחוד החנית של הז'אנר.

שם מקורי: Sunny
גוף שידור: אפל טי-וי פלוס

הזליגה של המדע הבדיוני לטלוויזיה בשני העשורים האחרונים הביאה לנו יצירות רחבות יריעה וממדים, עם תקציבי ענק ובניית עולם מורכבת ופרועה. כיף שלפעמים יש גם מדע בדיוני כמו "סאני" - קטן יותר, צנוע יותר במטרותיו ועדיין מעניין וחכם. כיף לקבל אותה דווקא בשנה שבה לכולם היה משהו להגיד על אלגוריתמים ומערכות AI והנוכחות שלהם בחיינו - ולגלות שעניין אותה הרבה יותר לדבר על יחסים בין בני אדם ובין האדם לבין עצמו.

זה התחיל כתעלומה: בעלה ובנה הקטן של סוזי, אמריקאית המתגוררת ביפן, נעלמו בהתרסקות מטוס שהותירה את סוזי עם שאלות רבות. היחידה שמנסה לעזור לה למצוא תשובות היא הרובוט המשוכלל שבעלה בנה במיוחד בהתאם לצרכיו, ששמה כשם הסדרה, אך תקריות אחרונות וחשודות שעירבו רובוטים ביתיים מעלות את השאלה האם מדובר בכלי עזר או בנשק מסוכן. מכאן והלאה כל דבר שקורה מתגלה ככינור שני להופעה היפה של ראשידה ג'ונס, שחווה אבל ומצוקה לצד חשבון נפש על שנותיה ביפן ועוד קודם לכן, כשעלילות הפשע והרובוטיקה משמשים כאמצעי לשיחה על בדידות, משפחות מפורקות, חיפושי זהות ורצון לרצות אחרים גם על חשבון הצרכים שלך. על הדרך היא גם לקחה אותנו לטיול קצר ביפן המודרנית: מלאת יצרים, סודות ודרמה לא פחות מ"שוגון".

שם מקורי: A Round of Applause
גוף שידור: נטפליקס

לפעמים הפנינים הכי מפתיעות מתגלות במקומות הכי לא צפויים. "מחיאות כפיים רמות" הטורקית מתחילה מרעיון שנשמע כמו שיר ילדים של נורית זרחי - גבר שמתגעגע לחייו הקודמים כוויטמין בתוך תפוז - והופכת אותו ליצירה מרתקת שמרגישה כאילו חנוך לוין היה מילניאל שיוצר באיסטנבול.

מה שנדמה תחילה כקומדיית מצבים סטנדרטית, עם צחוק מוקלט ומחיאות כפיים, מתגלה כדרמה שחורה ופואטית על משפחה אקסצנטרית. הסדרה מעזה לפרק מוסכמות חברתיות ולהתמודד עם שאלות קיומיות, תוך שהיא משלבת רגעים סוריאליסטיים עם דיאלוגים שנונים על אהבה, זוגיות והורות. כשילדים בני חמש מדברים על אמת וזיוף, או כשזוג מתמודד עם ציפיות חברתיות, כל רגע הופך לדובדבן של תובנה.

יוצר הסדרה, ברקון אויה, שעומד מאחורי "מוסכמות" המהוללת, מצליח להנפיק יצירה שהיא בו-זמנית מצחיקה עד דמעות ועצובה עד מוות. התוצאה היא כמו תפוז בשיא העונה: מתוקה, חמוצה, עסיסית ומלאת חיים - סדרה שמוכיחה שלפעמים דווקא באלגוריתם של נטפליקס מסתתרים הפירות המתוקים ביותר.

לביקורת המלאה על "מחיאות כפיים רמות".

שם מקורי: Somebody Somewhere
גוף שידור: HBO (בישראל ביס, הוט וסלקום טי-וי)

אין בה כוכבים בכלל, אין בה זוהר בכלל, היא לא מבוססת על שום דבר מלבד, בקווים כלליים, חייה של השחקנית הראשית שלה. ברידג'ט אוורט מגלמת את סאם, אישה בת ארבעים ומשהו המנסה למצוא את עצמה אחרי שחזרה לעיירת הולדתה הכפרית הקטנה, מנהטן שבטקסס, כדי לסעוד את אחותה הגוססת. כבר מאז הפרק הראשון היה ברור שזו סדרה טובת לב על כוחם המשקם של קהילה, מוזיקה ומשפחה (בסדר הזה, כנראה). סאם פגשה את ג'ואל (ג'ף הילר), חברה מספסל הלימודים שהעריץ אותה בשעתו, והשניים רקמו חברות כובשת כליל.

לאורך הדרך, הניואנסים של "מישהו איפשהו" נאלצו להתאים את עצמם למציאות כאשר השחקן מייק האגרטי, שגילם את אבי המשפחה, הלך לעולמו בטרם עת. לא תמיד זה עבד. ההתמודדות עם מותו של השחקן הייתה מעט משונה. נראה היה שהדמויות מתאבלות למרות שהדמות רק נדדה למין מסע דיג עם אחיו. מעבר לכך, באופן כללי לכל אורך הסדרה, הצחקוקים הבלתי פוסקים של סאם וג'ואל בבילויים המשותפים שלהם נועדו להציג את החיבור ביניהם, שבשלב מסוים הפך לתלות הדדית; אלא שלא פעם היו כל כך מאולצים עד שפגעו באשליה.

אבל ככלות הכל, "מישהו איפשהו" הייתה שכיית חמדה צנועה ומלבבת שאין עוד כמוה בטלוויזיה. היא הציגה דמויות קטנות ושוליות שלא ממש זוכות לככב בסדרות משלהן, ובחזיתה עמדה אישה עבת בשר שאהבה לצחוק על הציצים העצומים שלה. הדרמה הקומית שפעה אהבת אדם, הציגה חברויות מתוקות, והעונה השלישית בפרט עסקה יפה בתחושה של הגיבורה שהיא נשארת מאחור בשעה שכל חבריה מתקדמים. במקביל הציגה חיבור מקסים במיוחד בין האחיות שהיו פעם כמו שמן ומים, סאם וטרישה (מרי קתרין גאריסון, שעם הזמן גנבה יותר ויותר את ההצגה), ופוטנציאל רומנטי עדין.

על כן, סופה המפתיע של הסדרה אחרי שלוש עונות קצרות (כל אחת בת שבעה פרקים) מעיד על הכיוון המצער שהמדיום כולו הולך אליו. באקלים הטלוויזיוני החדש, שמקדש אפילו יותר מאשר בעבר את כל מה שמריח מחליבת קניין רוחני ומותגים מוכרים (החודש הזה לבדו הביא עמו הכרזות על תחיית סדרות כמו "סקראבס", "מלקולם באמצע" ו"אורות ליל שישי"), לכתה של סדרה קטנה, עדינה וצנועה כמו זו - בפרט מאחר שהיא לא ממש יקרה להפקה - צורב עוד יותר. אפשר רק להתנחם בכך שעל אף שלא תוכנן ככזה, הפרק האחרון מספק פרידה מושלמת. כזו שלא רק מותירה תחושה אופטימית, אלא ממש סוגרת מעגלים עם אירועים מתחילת הסדרה. היא תחסר.

שם מקורי: Say Nothing
גוף שידור: הולו (בישראל בדיסני פלוס)

בתוך מציאות עולמית שבה תפיסת הרע והטוב נראית כאילו התעוותה לנצח, סדרה ששמה במוקד שלה ארגון טרור / שחרור לאומי - מעוררת כבר מתחילתה סיבה לדאגה. על פניו, היה קל ל"אל תגיד כלום" לזרום עם רוח התקופה ולהפוך את הורגי ההמונים לגיבורי חופש, או לקחת את הדרך ההפוכה ולהציג את המאבק לשחרור אירלנד כלא יותר מטרור אכזרי. אלא ש"אל תגיד כלום" הלכה על הדרך הקשה והמאתגרת של מורכבות. סיפור שמאגד בתוכו הרבה אנשים צודקים וטועים, אידיאלים ושאיפות לכוח, שמתגבש יחד לכדי אחת היצירות היותר מסקרנות ומיוחדות שנראו על המסך בשנה החולפת. קשה להאמין שנראה עוד הרבה כמוה בשנים הבאות.

"אל תגיד כלום" מבוססת על ספרו של פטריק ראדן קיף, סופר ועיתונאי חוקר אמריקאי (הזדמנות טובה להמליץ על הפודקאסט הנהדר "Wind of Change" בהנחייתו), ומתארת את סיפורם של מנהיגי ה-IRA (צבא השחרור של אירלנד) בתקופה שזכתה לכינוי "הצרות" והתפרסה על פני ארבעה עשורים של מאבק עקוב מדם מול בריטניה. ה-IRA הוביל שורה ארוכה של פיגועים בתוך שטח בריטניה שהובילו להרוגים ופצועים רבים, במטרה להביא לשחרורה של אירלנד מעול השלטון הבריטי החונק והפיכתה לעצמאית.

יותר מכל מתבטאת המורכבות של ה-IRA בשתי הדמויות המרכזיות שלה, האחיות מריאן (לולה פטיקרו) ודולורס (הייזל דופ) פרייס. ההתמקדות בהן מאפשרת לסדרה לתאר מורכבות של סכסוך, מתוך נקודת ראות אישית. תחילה כמי שהאמינו במאבק בלתי אלים ולאחר מכן כמי שהשתלבו בארגון ההתנגדות, עד כדי הובלת אחת הפיגועים הזכורים ביותר: הפיגוע בבית המשפט המלכותי, שם נשפטו רבים מחברי הארגון שנתפסו. דרך מערכת היחסים הקרובה בין האחיות ובינן לבין המדינה, מציגה "אל תגיד כלום" את המורכבות האדירה שבין כוונות למעשים, המחירים והאופן שבו עיצבו את דמיותיהן הבוגרות.

היכולת של "אל תגיד כלום" לנוע בין אכזריות לאנושיות, בין ציניות לרגש, היא מלאכת מחשבת של ממש. האופן שבו המאבק לובש ופושט צורה לאורך השנים, משנה את משמעותו בעודו מותיר את מי שהיו מעורבים בו לחיות עם תוצאותיו. העובדה שהוא מתואר על ידי מריאן הבוגרת בריאיון, מאפשר לפרספקטיבה להתעצב באופן הדרגתי, כזה שמאפשר לסדרה לשחק עם סודותיה ממש עד פרקיה האחרונים. על אף הפוטנציאל הנפיץ שלה, ואולי דווקא בגללו, "אל תגיד כלום" היא באמת מסוג הסדרות שכמותן לא ראיתן השנה. סיפור שלא קל לצרוך אחרי 7 באוקטובר, אבל כזה שמשאיר אחריו הרבה מחשבות - כיאה ליצירות ששוות את הזמן שמושקע בהן.

שם מקורי: Fantasmas
גוף שידור: HBO (בישראל ביס, הוט ופרטנר טי-וי)

בפרק הראשון של "פנטאזמאס" נחשף סיפור המקור של חוליו - הדמות שמגלם יוצר הסדרה חוליו טורס, שהיא לא לגמרי הוא עצמו וגם לא לגמרי לא הוא. חוליו נפגע מברק בילדותו ומאז הוא פשוט רואה דברים אחרת. הפורמט האוונגרדי-הזייתי של הסדרה, אם כך, הוא נגזרת של אותה פגיעת ברק משנה חיים. המוזרות לא מתחילה ונגמרת באדם עצמו, שמשוחח עם אסלות, חולם להעלות את תודעתו למחשב כדי להימנע מחרדות גופניות או ממציא עיפרון צבע שהופך דברים לשקופים. כמעט כל אספקט בסדרה הזו מעלה שאלות כמו "מה?", "למה?", "איפה אנחנו?", "מתי הגענו לכאן?" וכמובן "רגע, זה סטיב בושמי?".

הסדרה שיצר טורס עבור HBO היא משהו בין תוכנית מערכונים אוונגרדית לקומדיית "קול של דור" מילניאלית - "בנות" או "סדר אותי" אחרי השריה באסיד. העלילה שלה נזילה מאוד והגבול בין ביזארי, מעורר הזדהות, מצחיק ומדכא לגמרי בקושי קיים. לרגעים היא סיפקה חווית צפייה קשה, אבל כשהיא הבריקה היא עשתה את זה בגדול ובשפה ייחודית. זה קרה, למשל, בפרק שביקר את יקומי הסופר-גיבורים בחדות ונשכנות ש"הפרנצ'ייז" אפילו לא ראתה ממרחק את קרסוליו, או בפרשנות המשוגעת והמפחידה לגמרי לעולם הרשתות החברתיות. מתחת לכל הנצנצים, התפאורות המשוגעות, שבירות הפורמט ועלילות הצד הלא קשורות, היא הצליחה להגיד כמה דברים קשים מאוד על החיים בחברה אולטרה-קפיטליסטית שבה כולם צריכים תמיד לשווק, למכור ולעצב את עצמם למטרות הישרדות, אפילו לא רווח. מהאיש שכתב את המערכון המופלא "בארות עבור בנים" ב-SNL לא ציפינו לשום דבר פחות מזה.

שם מקור: The Devil's Hour
גוף שידור: אמזון פריים וידאו

העשור האחרון הניח לפתחנו לא מעט יצירות על תעתועי זיכרון, זמן ותודעה - מ"מר רובוט" ועד "לגיון". אולם גם בשדה העמוס הזה, "שעת השטן" הצליחה למצוא קול ייחודי משלה. העונה השנייה בנתה על יסודות קודמתה קומה נוספת שרק חידדה את מעלותיה, והפכה את הסדרה לאחת ההפתעות המרעננות בז'אנר. לוסי צ'יימברס (ג'סיקה ריין), עובדת סוציאלית שהתמודדה עם בן בעל הפרעה רגשית עמוקה, מתעוררת מדי לילה בשעה 3:33 מסיוטים מטרידים. במקביל, המפקח ראבי דילון (ניקש פאטל) חקר סדרת רציחות שלוסי מצאה את עצמה קשורה אליה באופן מסתורי. ביתה הוצף בהדים של חיים שאינם שלה, והקשר בין כל החוטים האלה התברר כמורכב ומפתיע הרבה יותר משנדמה תחילה.

טום מוראן, יוצר הסדרה, מגלה שליטה מרשימה בחומרים. הוא משלב בתבונה אימה, מתח פסיכולוגי, דרמה משפחתית ואפילו רומנטיקה חוצת גבולות, לכדי תבשיל עשיר ומרתק. הפאזל העלילתי שרקם מתגמל צפייה קשובה, והעונה השנייה (מתוך שלוש - האחרונה תגיע בשנה הבאה ותחתום את הסיפור) הוסיפה רובד חדש ששימש כתמונת מראה מפתיעה לקודמתה. בעוד העלילה מסתבכת, היא גם סיפקה תשובות בקצב מדוד ומחושב, כך שכל גילוי חדש העצים את האימפקט הכולל.

ג'סיקה ריין נושאת על כתפיה את מרבית העומס בתפקיד הראשי, דמות לכאורה יומיומית אבל בפועל מרשימה ועשויה ללא חת ופיטר קפאלדי ("דוקטור הו") ממגנט כדרכו בתפקיד של דמות מסתורית ומאיימת. אך את ההצגה גנב וממשיך לגנוב בנג'מין צ'יברס הצעיר בתפקיד הילד אייזק. צ'יברס נע בטבעיות בין אימה לפגיעות, בין מסתורין לתמימות, והופך את מוסכמת "הילד המפחיד" למשהו עמוק ומורכב בהרבה. דמותו היא המפתח להבנת השכבות העמוקות של הסדרה, ומדגימה איך "שעת השטן" לקחה מוסכמות מוכרות והפכה אותן למשהו מקורי ומפתיע.

לביקורת המלאה על "שעת השטן".

שם מקורי: Life & Beth
גוף שידור: הולו (בישראל בדיסני פלוס)
במצעד 2022: מקום 49

הרגע הכי חזק בעונה השנייה של "החיים ובת'" היה זה שבו האסימון של בת' נופל לגבי העובדה
שבעלה, ג'ון, נמצא על הספקטרום האוטיסטי. זו לא הייתה רק סצנה מבוימת נהדר מבחינה ויזואלית, אלא כזו שקיבעה באופן מוחלט ובלתי מתבייש את הסדרה כולה כתמונת מראה לחייה של היוצרת והכוכבת איימי שומר, שנשואה במציאות לשף עם תסמונת אספרגר, ודם ליבה בהחלט ניכר בכל שוט.

זו גם הזדמנות נהדרת להלל את מייקל סרה המוכשר שמצליח להחדיר המון לב למילים שכותבת שומר, ולהפיח בג'ון חיים בצורה אנושית, מצחיקה ושובה שמקשה לא להתאהב בו, על אף שה"מוזרות" שלו ברוב המקרים היא מושא הבדיחה, ועל אחת כמה וכמה משום שדם ליבו לא מבעבע בתסריט.

למרות זאת, דווקא הפרקים שלא עסקו ישירות בחיים של בת' הם אלה שהצליחו להרים את העונה.
לעומת פרקים של בניית היחסים המעורערים עם אחותה שפחות עבדו, שומר בלטה יותר כשחקנית
כאשר בת' תפקדה בתור החברה התומכת, שמתייצבת בנאמנות להפלה של חברתה או לבונדינג עם
הבת של האקס שלה (עוד סיטואציה שנשאבה בהשראת החיים). עקב ביטול די מפתיע, אם כי לא
בהכרח מעציב, המורשת הקצרה של "החיים ובת'" תסתכם בכך שהיא שיכללה את היכולת של שומר לתמהל אוטוביוגרפיה עם הומור, טראומה, אותנטיות ומוזרות. את החומרים של התמודדות עם תינוק חדש היא תיאלץ כבר לתסרט בתכנים אחרים.

שם מקורי: Killing It
גוף שידור: פיקוק (בישראל ביס)

סביר להניח ש"להביא את המכה" נוצרה עקב שאריות של חוזה פיתוח שהיה לאנשי "ברוקלין תשע תשע", לוק דל טרדיצ'י ודן 'לא-רופא' גור עם אולפני יוניברסל, ומתוך רצון נואש לספק תוכן מקורי כלשהו לפיקוק, משירותי הסטרימינג הפחות פופולריים בארה"ב. קשה אחרת להסביר איך סדרה עם הומור קיצוני וכה ספציפי כמו זו, שמספר האנשים שיכולים לצפות בה ולחשוב "וואלה, קרה לי" שווה בדיוק לאפס, הצליחה להזות שתי עונות מטורללות לכדי מימוש בלי שמישהו יוריד עליה את השאלטר.

שתי העונות האלו הגיעו השנה ברצף לישראל (למרות שבארה"ב עקבותיה של הסדרה נראו לאחרונה ב-2023), ומי שבכל זאת הצליח לשים אליה לב גילה קומדיה ענקית, חסרת מורא ובלתי מתפשרת שהנישתיות שלה היא לא רק הנקודה הכי חזקה שלה, אלא גם מה שמאפשר לה להסתיר באופן גלוי במיוחד ביקורת מאוד אוניברסלית.

קרייג רובינסון מ"המשרד" ואותה "ברוקלין תשע תשע", קומיקאי מוכשר שלא באמת הצליח למצוא עד כה כלי קיבול שיכיל אותו בתור שחקן ראשי, דווקא מאוד מתאים כאן בתור אדם חסר כל שטוען שהוא
רוצה "להצליח" רק כדי לדאוג לאנשים היקרים בחייו, אבל החיוך שלו בסוף העונה השנייה כבר
מרמז על תאוות בצע מובנית. הוא מתחיל אמנם עם מוסר עבודה מעורר הערצה שמניע אותו ללכוד
נחשי ענק בפלורידה או לגדל פירות של דקל ננסי, והתוכניות האלו רק הולכות ומסתבכות בתוך עצמן
באופן שהוא מצד אחד מאוד מצחיק, ומצד שני חושף אמת כואבת על קפיטליזם דורסני וחסר רחמים. כל מכשול, קורע ככל שיהיה, שעומד בדרכו, מלמד אותו שוב ושוב שהצלחה נמדדת בדולרים, והיא מחייבת לדפוק אחרים, להתפשר על המוסר ולהדחיק את המצפון.

"להביא את המכה" גם לא חוסכת בלעג רב לתרבות המשפיענים והסלבס, לכלכלת החלטורות ולמערכת הבריאות המתפוררת של אמריקה, אבל עושה את זה בעזרת שטויות מופרכות כמו היאבקות עם כריש, נחשים שמעכלים גופות וכפילים סוררים של פיטבול (הזמר). לא פלא שהסדרה טרם חודשה לעונה שלישית, בטח לפי ההיגיון הפנימי שלה שסוגד לרווחים ובועט בכישלונות, אבל נותר רק לקוות שאולי מישהו מתישהו יצליח לראות בה סימנים נוספים מעבר למינוס ודולר.

שם מקורי: Animal Control
גוף שידור: פוקס (בישראל בדיסני פלוס)

"משמר החיות" מצטרפת לשורה ארוכה של קומדיות מקום עבודה, והיא עושה את זה בנינוחות כה מגובשת ומהנה, עד שנדמה שהיא מגלמת בה את קודמותיה לז'אנר בצורה שממש הופכת אותה למיטב הלהיטים. זה נאמר בקטע הכי טוב שיש. אוסף מהסוג שכיף לשמוע שוב ושוב.

במרכז הסדרה עומד ג'ואל מקהייל בתפקיד ג'ואל מקהייל, כלומר בתפקיד השוטר לשעבר פרנק שאו, שהוסב לפקח בעלי חיים והביא איתו את כל המרמור והציניות - אבל גם את הלב. בדיוק מה שראינו ממנו ב"קומיוניטי" האדירה ובפרסונה האמיתית שלו. מקהייל מוקף בקאסט נפלא, שהכימיה בין אנשיו היא אחד המרכיבים החזקים של "משמר החיות". בעיקר בולטות ולה לאבל בתפקיד אמילי הבוסית המתוקה והלפעמים טובת לב מדי, וגרייס פלמר הניו זילנדית בתפקיד ויקטוריה הישירה וזורקת הזין, המפגינה חן קומי שקשה לעמוד בפניו. כולם נהנים מכתיבה שמצליחה לאזן כמעט בשלמות בין הטונים השונים של הסדרה. היא יודעת להיות מתוקה ורגישה, שנונה ומצחיקה, ותכופות גם לקחת את הקומדיה שלה אל מחוזות סקרובול מבדרים, כשהפקחים נאלצים להתמודד עם החיות השונות שנקרות בדרכם.

הזיקה של "משמר החיות" לז'אנר מביאה עמה גם נדוניות, איך לא. יחסי ה"האם הם יהיו ביחד בסוף" המיותרים בין אמילי לשרד (מייקל רולנד) לא מעניינים כהוא זה ונדמים כמס שפתיים לז'אנר. אבל מעבר לחריקה הזו, "משמר החיות" היא קומדיה שהדבר הכי מקומם בה הוא המוטיב שחוזר בשלל סדרות בשנים האחרונות, וניכר במיוחד בקומדיות - מספר הפרקים המועט שלה: 12 בעונה הראשונה, 9 בשנייה בגלל שביתת התסריטאים, והשלישית שמגיעה בינואר צפויה למנות 13. בסדרה כזו שכל כך כיף לשהות בקרב גיבוריה, אנחנו פשוט זקוקים ליותר.