מה תוכלו לספר לי על ג'יימס א. גארפילד? רוב הציבור כנראה יודע יותר דברים על החתול המצויר באותו שם מאשר על הנשיא ה-20 של ארצות הברית. חלקכם אולי מכירים אותו כאנקדוטה היסטורית מוזרה - הוא הושבע לתפקיד במרץ 1881, נורה בחודש יולי ומת בספטמבר של אותה השנה. כהונתו הייתה קצרה מכדי שיוכל להרוויח לעצמו מורשת פוליטית של ממש. הוא אפילו לא הנשיא האמריקאי היחיד בשם אברהם (להלן, הא' בשמו המלא) שנורה למוות במהלך כהונתו, הרי לינקולן סבל מגורל דומה פחות מ-20 שנה קודם לכן.
מיני-סדרה חדשה שעלתה היום (חמישי) בנטפליקס, "מוות ממכת ברק" ("Death By Lightning"), מגוללת לאורך ארבעה פרקים את הסיפור המוזר על עלייתו (המהירה) ונפילתו (המהירה אך מייסרת) של הטיפוס חסר המזל הזה. גארפילד מתחיל את הסדרה כאיש משפחה שמתעניין יותר בהשלמת פרויקט נגרות תורן בחווה שלו באוהיו מאשר בתפקידו כחבר בית הנבחרים האמריקאי, אך במהרה הוא מוזנק לתפקיד המועמד לנשיאות כשחבריו למפלגה הרפובליקנית מתקשים לבחור בין שני נציגים מיועדים אחרים. כישוריו הרטוריים, דבקותו באידיאליזם וניקיון כפיים והרקע הצנוע שממנו הגיע, מסמנים אותו כדמות פוליטית ייחודית, מעוררת הזדהות ומעוררת השראה כאחד - והוא אכן מוצא את עצמו נבחר לתפקיד הבכיר.
כל זה מוצג בפני הצופים בידיעה שהאיש שלפנינו עומד לסיים את חייו הרבה לפני סוף הקדנציה. אפילו כבר פגשנו את האיש שיוביל למותו הדי ביזארי זמן לא רב אחר כך - צ'ארלס גיטו, תמהוני שהולך ומאבד קשר עם המציאות, אם אי פעם היה לו כזה מלכתחילה. הבחירה הזו היא הראשונה מבין שורה של החלטות תסריטאיות שמעלות את השאלה האם יוצר הסדרה, מייק מקאוסקי ("חינוך רע"), ניסה לשחזר ביצירתו מידה מהצלחתה של יצירה אחרת על תולדות הפוליטיקה אמריקאית - הסנסציה הבימתית "המילטון".
בדומה לה, גם "מוות ממכת ברק" ממוסגרת כסיפור על דמות פוליטית נשכחת שמותה בטרם עת גזלה ממנה מורשת ומקום בהיסטוריה. גם היא עוסקת במקביל בקורבן וברוצחו, המוצג בעצמו כדמות טרגית, אנושית וראויה למידה כלשהי של אמפתיה. בנקודות מסוימות זה כמעט מתבקש להתחיל לזמר קטע איקוני מתוך רגע דומה עלילתית בסדרה.
לא בטוח שזה נעשה בכוונה, הרי המבנה הקלישאתי של יצירה ביוגרפית על פוליטיקאים היה קיים לפני שלין מנואל מירנדה הלביש עליו מוזיקה, אבל המבנה והתמה הדומים מקשים מאוד להתעלם מהדמיון.
בעיה אחרת היא שצ'ארלס גיטו הוא דמות משמעותית היסטורית הרבה פחות מאהרון בר, כך שהחזרה של הסדרה לתלאותיו וחייו המייסרים במקביל לאקשן והדרמה המרתקים בחייו של הנשיא הנבחר לא ממש מצליחה להצדיק את זמן המסך והמבנה המקביל הזה.
"מוות ממכת ברק" לא מעמיקה במיוחד בהקשרים הפוליטיים, כנראה כדי להצליח לספר את הסיפור המורכב למדי הזה בלי לשעמם את מי שאין להם היכרות מעמיקה עם הפוליטיקה האמריקאית. נראה שהסיפור הפוליטי משמש אותה בעיקר כדי להפוך את הסיפור האמיתי לסוג של מעשייה אירונית ועוקצנית. היא מציגה ומרוממת דמות כל כך עשויה ללא חת שהיא כבר מתחילה להיראות כמו גלגול חדש של ישו, כשבכל רגע נתון ברור לנו שצפוי לו גורל מר למדי.
הפרק האחרון מוקדש במידה רבה לניסיונות כושלים להשתמש ברפואה ובטכנולוגיה המוגבלות של התקופה כדי להציל את חייו של הנשיא לאחר שנורה, והתוצאה היא מופת של הומור שחור מהסוג שאפשר למצוא רק בספרי ההיסטוריה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
נושא אחר שעולה כאן הוא הכאוס שנוצר בנקודת המפגש בין פוליטיקה לתקשורת המונים בתקופות נפיצות - יש כאן לא מעט עיסוק בשחיתות, פופליזם ופייק ניוז, רק עם נאומי חוצות ודיו על נייר זול במקום אינטרנט. על אף ההבדלים הברורים, האלמנטים האלה נשארו רלוונטיים מאוד, במיוחד בשבוע שהעלו לכותרות גם את העיסוק בבחירות בארצות הברית וגם פרשות הקשורות למינויי מקורבים.
שני התפקידים המשמעותיים בסדרה הופקדו בידיהם של שחקנים נפלאים, שלא תמיד זוכים להערכה הראויה. את גארפילד מגלם מייקל שאנון, שחקן שאפשר לתפוס בשלל סרטים וסדרות, אך לעיתים די רחוקות בתפקיד ראשי. הוא מעניק לדמות הנשיא בו זמנית כריזמה מחשמלת ורוך אנושי וחם, כשבמקום הציניות האופיינית לפוליטיקאי החיסרון העיקרי שלו כמנהיג, כפראפרזה על התשובה הגנרית בראיונות עבודה, היא פרפקציוניזם אידיאליסטי על גבול הטרחנות.
גיטו הוא מת'יו מקפדיין, השחקן הבריטי האדיר שהוא גם טום וומבסגאנס מ"יורשים" וגם מר דארסי בעיבוד מ-2005 של "גאווה ודעה קדומה". דמותו כאן דומה יותר לראשון מבין שתי הדוגמאות - אופורטוניסט הנחוש להתברג בנקודת מפתח בעיקר כי היה במקום הנכון בזמן הנכון. כמובן שטום הרבה פחות נלעג ואומלל מגיטו, שהוא אמנם פופוליסט אנטי סוציאלי עם נטייה לאלימות, אבל בעיקר אדם חולה שבתקופתו לא היה יכול לקבל מענה אמיתי לבעיותיו.
בתפקידי משנה אפשר למצוא גם את בראדלי וויטפורד ("הדיפלומטית") ואת ניק אופרמן ("מחלקת גנים ונוף"), שמשחקים כאן דמויות התואמות את הטייפקאסט הרגיל שלהם. וויטפורד זכור לטובה בזכות תפקידו ב"הבית הלבן" המיתולוגית של אהרון סורקין. אני לא יודעת מהי חשיבותו ההיסטוריה של הדמות האפורה-משהו שהוא מגלם כאן - ג'יימס בליין - אבל בסדרה הוא מוצג כמעין מנטור ובן לוויה לגארפילד. בהחלט אפשרי שיוצרי הסדרה בנו על הזיהוי של וויטפורד עם פוליטיקה ערכית וחיובית כדי להסביר לצופה ללא מילים שלפניו בחור טוב.
אופרמן, לעומת זאת, מתכתב ברבים מתפקידיו עם המראה הכל-אמריקאי שלו, לפעמים בהיפוך מכוון ולפעמים כהקצנה או סאטירה על אמריקאי שמרן. כאן הוא נכנס לנעליו של צ'סטר ארתור - סגנו ומחליפו של גארפילד ופוליטיקאי מושחת ואלכוהוליסט. אופרמן מצחיק בקול רם בתור האיש החשוב שמשתכר כמו נער במסיבה, אבל גם מכניס בו כל כך הרבה כאב ועצב שהוא כמעט גואל מוסרית את הדמות בעצמו עוד לפני שהתסריט מנסה להחזיר אותו בתשובה.
למרות בעיותיה, "מוות ממכת ברק" היא סדרה מהנה למדי. יש בה קלילות, חן והומור שמקלים על החומרים הטרגיים למדי שבהם היא עוסקת. חומר מוצלח לבינג' קצר של כמה שעות (ארבעה פרקים צנועים בלבד) לחובבי היסטוריה או פוליטיקה. למה לא.