הפנים האפלות שמאחורי אחד מכוכבי הקולנוע הישראלי האהובים ביותר

יוסף שילוח הלך לעולמו לפני חמש עשרה שנים, לאחר מאבק בסרטן ריאות. לבקשתו לא נערכה לו הלוויה ולא ישבו עליו שבעה. בכלל, שנותיו האחרונות, עוד לפני שחלה, התאפיינו בהסתגרות ובהפסקה כמעט מוחלטת של תפקידי משחק. שילוח, מי שגילם כמה מהדמויות האיקוניות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, ביניהן פארוק ("אלכס חולה אהבה"), רס"ר שמש ("ספיחס") והמיליונר סלבדור ("חגיגה בסנוקר"), לא זכה לסיים את חייו כשהוא עטוף בפירגון ובהערכה שאפשר היה לצפות שיקבל שחקן במעמדו.

הסרט התיעודי "בעל החלומות", שיצרו קובי פרג', מוריס בן מיור ועומר שילוח (בתו), מציג לראשונה דיוקן שלם ומורכב של האדם שמאחורי השחקן, מי שפניו היו מזוהות כל כך עם צחוק, אך חייו היו רצף של מאבקים, דחיות, אהבות ואכזבות. האיש שפניו מסמלות עבור רוב הישראלים סרטי בורקס, חי כפעיל חברתי ופוליטי בעל דעות רדיקליות, לא מתפשרות ולא קלות לשמיעה.

הסרט, שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים וזמין כעת ביס, הוט, סטינג טיוי ונקסט טיוי, מבוסס על עשרות שעות של ראיונות שקיימה עמו עומר בשנים האחרונות לחייו. לצדם משולבים חומרים ויזואליים, חלקם חומרי ארכיון מחייו ואחרים משחזרים את התקופה המדוברת. אלה מחזירים את הצופה לילדותו בכורדיסטן, להתאקלמות הכושלת בקיבוץ ולתחילת דרכו בעולם המשחק והבוהמה הישראלית.

לצד שיחות עם שילוח עצמו, שכבר מן הסצנה הראשונה נראה כמעט בלתי מזוהה, נפוח וחולה אך חד כתער, מופיעים גם חברים שליוו אותו במהלך חייו. רובם אינם שחקנים, אלא פעילים חברתיים ואנשים מאחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע, כמו הבמאים בני תורתי ומשה כליף, העיתונאית חנה קים והסוציולוג מאיר עמור.

למרות הישגיו הרבים בתעשייה המקומית ותפקידים בסרטים הוליוודיים כמו "רמבו 3" ו"נשר הברזל", שילוח לא הפך אף אחד מהשחקנים הגדולים ששיחק לצדם לחבר אמת. על אף שלמד במחזור הראשון של בית הספר למשחק "בית צבי" ודיבר על עבודת השחקן בתשוקה וברצינות שאפיינו את כל תחומי חייו, שילוח מתאר בסרט את הבוז שחש כלפי התעשייה המקומית. בתחילה הפנו לו עורף בגלל סרטי הבורקס, שאמנם הביאו מיליון איש לאולמות אך זכו לעין עקומה ממבקרים. בהמשך, גם לאחר שהוכיח את עצמו בתיאטרון ("הילד חולם" ו"האישה המופלאה שבתוכנו", שניהם של חנוך לוין), שמע מקולגות כמו יוסי גרבר ז"ל שאנשים "פוחדים ממנו".

הכעס ואי השייכות של שילוח החלו עוד הרבה קודם, כילד מזרחי שנקלע בעל כורחו, כפי שהוא מציין, לסביבה אשכנזית ומתנשאת שלא ראתה בו יותר מאשר פועל פשוט. הפער הזה, בין הצעיר השאפתן שראה את ג'יימס דין ולמד לצטט משפטים באנגלית עוד לפני שידע קרוא וכתוב, לבין הסביבה שהביטה עליו כנחות, ליווה אותו כל ימי חייו וגם סימן עבורו את הקונפליקט שעיצב את חייו הבוגרים. שילוח ראה בעצמו יהודי ערבי שנלקח מביתו ולא מצא את עצמו בארץ ישראל, וכמזרחי הזדהה יותר מכול עם המאבק לשוויון של העם הפלסטיני וראה שותפות בין יהודים יוצאי מדינות ערב לבין הדרישה הפלסטינית להקמת מדינה לצד מדינת ישראל.

הדיון סביב ה"ערביות" של היהודים שעלו ממדינות ערב הוא טעון פוליטית ושנוי במחלוקת עד היום. לא רק הסצנה האיקונית מהסדרה "אהבה זה כואב" שבה דמותה של דנה מודן קוראת למשפחתו של אסי כהן "ערבים", אלה גם מחקרים רבים שנכתבו ופורסמו בנושא. אך בסופו של דבר המסקנה הברורה ביותר היא שמדובר בהגדרה עצמית של אדם.

שילוח, וכאן סיפורו מתכתב היטב עם המציאות הנוכחית שלנו, לא רק החזיק בדעותיו אלא גם נלחם עבורן. הוא היה פעיל חברתי בכל רמ"ח איבריו, חבר בולט בתנועת "החזית המזרחית", טס לחו"ל יחד עם משלחת של אמנים ופעילי שלום כדי לפגוש פעילי אש"ף במטרה לחתור להסכמי שלום, ואף העלה על הבמה מחזה של יוצרים פלסטינים.

מפתה לדמיין כיצד שר התרבות הנוכחי, מיקי זוהר, היה צריך להספיד את שילוח - עם שילוב בין התפקידים בסרטים שהקהל שלו, מה שהוא אוהב לכנות "העם", כל כך אוהב, לבין דעות שגורמות לאנשים כמוהו לצאת משלוותם.

אך האמת היא שכבר בשנות השמונים, תחת שלטון הרבה פחות קיצוני ובאווירה של פתחון פה גם למי שדעותיהם לא התיישרו עם הממשל, שילוח שילם מחיר כבד על דעותיו ופעילותו. לא רק הוא, אלא גם משפחתו, כפי שמספרות אשתו השנייה אנג'לה ובתו מעיין. אלה עברו יחד איתו לאזור כפרי בצרפת, שם התנתק לחלוטין מהארץ ומכר תמונות ומשקפיים. הטוטאליות הזאת במאבק על אמונותיו הייתה אותה טוטאליות שבה ניגש לגלם דמויות כמו פארוק עם משחת החשמל על הראש. הייתה בו דון קישוטיות שהובילה אותו לנהל גם מלחמות אבודות מראש, וחסרה כל כך לאמנים בני זמננו.

אחרי "המלכה שושנה" על שושנה דמארי, "להאיר את יוסי" על יוסי בנאי ו"הערב עם יהורם גאון" על יהורם גאון, נדמה שפרג' ובן מיור כבר יצרו לעצמם נישה ברורה של סרטי תעודה הלוקחים אייקונים ישראליים ומחיים אותם על המסך - להבדיל מיהורם גאון שעדיין איתנו ושיזכה לחיים ארוכים - תוך חשיפת צדדים ומורכבויות שלא הכרנו עד היום.

בדומה לסרט על שושנה דמארי, שהציג לקהל את מערכת היחסים המנוכרת שלה עם משפחתה הגרעינית, גם "בעל החלומות" עלול לגרום לרבים שזכרו את שילוח רק מצפייה בסרטים ביום העצמאות להביט עליו בעיניים פחות נוסטלגיות. אבל במדינה שרוצה לשמר את תרבותה ולעודד יצירה ומורשת תרבותית, קשה להסביר עד כמה חשובות היצירות האלה.

"בעל החלומות" הוא סרט תיעודי לא קל ולא מלטף, אך מעניין לכל אורכו, מעורר מחשבה ומעודד שיח, ונדמה לי שזה בדיוק מה שיוסף שילוח שאף לעשות בחייו, כך שמדובר בצוואה מכובדת ביותר.