1. "מועדון הנוקמים" (The Revenge Club, סלקום טיוי)
קבוצות תמיכה וטיפול קבוצתי מוצגות לא פעם כמקום שבו אנשים מתחילים תהליך של ריפוי והשלמה עם מצבם. אך מה קורה כשדווקא המפגש בין מספר אנשים שמתמודדים עם טראומה הוא תחילתו של תהליך הידרדרות? זה בדיוק מה שקורה לאמילי (איימי-פיון אדוארדס, "סוסים איטיים", "פיקי בליינדרס"), הגיבורה של קומדיית הפשע הבריטית "מועדון הנוקמים".
אמילי מגיעה לקבוצת תמיכה לגרושים וגרושות כדי להתמודד עם הפרידה מבעלה, דן (וויל קובאן, "סנדמן"). היא גילתה שהוא ניהל רומן עם חברתה הטובה ביותר ושותפתה לעסק (ניב וולש, "ג'קיל והייד"), ואחרי שתפסה אותם על חם, לא רק שהוא לא התנצל, אלא גם נשאר עם החברה, עבר להתגורר איתה בביתם המשותף ואפילו הביא איתה ילד.
בקבוצה היא פוגשת גברים ונשים עם סיפורי פרידה שלא נופלים משלה: אישה שבעלה חי במשך שנים על חשבונה עד שעזב אותה לאנחות (מירה סיאל, "משפחת קומאר", "שעת השטן"), גבר שגרושתו משתמשת בבתם כקלף מיקוח (מרטין קומפסטון, "בשירות החוק"), יוצא צבא שגרושתו הצעירה ממנו משוויצה ללא הרף בבן הזוג החדש שלה, גאון מחשבים שאיבד את שפיותו מאז הפרידה מאשתו, וגם עובדת מדינה שמתמודדת עם הכול בהומור, אך מתברר שסיפורה מורכב בהרבה.
אחרי שאלה מבינים שלבכות על מר גורלם לא יביא את הריפוי המיוחל, הם מתכננים מסע נקמה שמתוכנן כרצף של מעשי קונדס (בואו נמלא להם את הבית בעכברים, חה חה), אך עם עריכה ושאפתנות המזכירות את סרטי "אושן 11" (אליו מרפררת אחת הדמויות). המסע הזה הופך במהירות לאכזרי וקטלני.
"מועדון הנוקמים", שבין כותביה נמצא מאט ג'ונס (שבין היתר שימש ככותב ומפיק ב"לגדול בלי בושה") ואותו אפשר "להאשים" בנועזות שלה, מבוססת על הספר "מועדון אותלו" של ג'יי-די פנינגטון. היא מתגלה כשישה פרקים של טלוויזיה קצבית, מותחת, ובעיקר משוחקת נפלא על ידי קאסט רב ניסיון.
כמו סדרות רבות, גם היא חוטאת בפתיחה שמציגה את ההווה שבו אמילי נמצאת בחדר החקירות בחשד לרצח ואז חוזרת אחורה בזמן. אך למרות שהאירועים שבמרכזה הולכים ונהיים קיצוניים, הסדרה לא מאבדת את ה"סנטר" שלה: החברות המתגבשת בין קבוצת אנשים שבני ובנות הזוג שלהם ריסקו להם את הביטחון העצמי, ולומדים למצוא אותו מחדש. מדובר בבינג' מהנה וסוחף שיעבור לכם מהר יותר מפרידה בהודעת אסמס.
2. "סקרפטה" (Scarpetta, אמזון פריים וידאו)
ניכר שבאמזון פריים וידאו עדיין לא ויתרו על החלום למצוא סדרה שתהפוך לעוגן מרכזי, ובדרך לשם שום ז'אנר לא יורד מהפרק. אחרי שניסו לעשות את זה עם "שר הטבעות: טבעות הכוח" בגזרת הפנטזיה, "סיטדל" בגזרת האקשן ו"פולאאוט" (הטובה מבין השלוש) בגזרת המד"ב, הם מנסים שוב עם "סקרפטה", מותחן בלשי אפל המבוסס על סדרת הספרים הוותיקה של פטרישיה קורנוול, העוסקת בדמותה של חוקרת מקרי המוות ד"ר קיי סקרפטה.
הפקת "סקרפטה" הייתה חלומה של ניקול קידמן, שניסתה להביא אותה למסך הגדול והקטן במשך יותר מעשרים שנה. היא משמשת כאן לא רק כשחקנית ראשית אלא גם כמפיקה בפועל (כמו ברבים מהפרויקטים שלה בשנים האחרונות). היא גייסה לצדה צוות מרשים לפני ומאחורי המצלמה הכולל בין היתר את ג'יימי לי קרטיס, בובי קנאבלי, סיימון בייקר ואריאנה דבוז, וגם את דיוויד גורדון גרין, מי שביים את סרטי "האלווין" החדשים ומעניק להכול אווירה מקריפה במיוחד. למרות שבאמזון כבר הזמינו שתי עונות של "סקרפטה", מצפייה בעונה הראשונה בת שמונת הפרקים קשה לומר שאפשר להבין את ההייפ המסוים שהיא צוברת.
במרכז העלילה ניצבת כאמור דמותה של ד"ר קיי סקרפטה (קידמן), פתולוגית משפטית שחוזרת לווירג'יניה אחרי שנים רבות כדי לכהן כחוקרת מקרי מוות ראשית. המקרה הראשון שמגיע לפתחה הוא רצח מזעזע שבו נמצאת גופה מבותרת ליד פסי הרכבת, מקרה שמזכיר בצורה מחשידה את הפרשה הגדולה שבה טיפלה כמעט שלושים שנה קודם לכן.
העלילה נעה על הרצף שבין העבר, שבו דמותה של סקרפטה מגולמת על ידי רוזי מקיואן ("מראה שחורה") החולקת דמיון מספק לקידמן, לבין ההווה. מי שמתלווה אליה בחקירה הוא השוטר מרינו (קנאבלי בהווה, ובנו במציאות - ג'ייקוב לומט קנאבלי - בעבר). הליהוק הזה בהחלט גורם להכול להרגיש אמין יותר.
עם זאת, ועל אף שהתרגלנו למעבר בין זמנים כמעט מכל יצירה בשנים האחרונות, משהו כאן פחות עובד. אולי זה קשור לעובדה שעלילת העבר מבוססת על הספר הראשון בסדרה, בעוד עלילת ההווה מבוססת על הספר ה-25. החיבור הזה מרגיש לא פעם מאולץ, עם שינויים משמעותיים מדי שחלו בדמותה של סקרפטה (מבלי שחזינו ב-24 הספרים שהיו בתווך), וגם מקומה של הטכנולוגיה, שמשחקת כאן תפקיד מרכזי מדי עבור דמות שבבסיסה היא מאוד אולד סקול.
כמו בכל סדרת בלשים שראיתם, החיים האישיים והמקצועיים של סקרפטה מעורבבים זה בזה. אחותה הגדולה דורותי, בגילומה של ג'יימי לי קרטיס שחיה איתה בבית, תופסת תפקיד משמעותי, וכמוה גם בתה של דורותי, גאונת הבינה המלאכותית שמגולמת על ידי דבוז.
נדמה ש"סקרפטה" היא סדרה שמודעת לחסרונותיה ולעובדה שמדובר בסופו של דבר בסדרת מתח קלישאתית, שבה רמזים נזרקים לאוויר כל העת ותפקיד הצופים הוא רק לנסות לשים לב. אין כאן אפילו טוויסט אחד שלא ראיתם בעשרות סרטים או סדרות אחרים מהז'אנר.
עם זאת, היא יכולה להתהדר בעובדה שהיא מצולמת לעילא ומשוחקת בצורה נהדרת על ידי כל הקאסט. כן, גם קידמן. סיום העונה הראשונה משאיר הרבה סקרנות לגבי ההמשך אבל גם תשובה אחת ברורה: בניגוד ל"ריצ'ר" או אותה "פולאאוט", זאת לא תהיה סדרה נוספת שתהפוך ללהיט ענק באמזון.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
3. "ולדימיר" (Vladimir, נטפליקס)
גם הסדרה השלישית במדור מבוססת על ספר, והפעם כזה שעוסק בסופרים, או לפחות בחוג לספרות באוניברסיטה. רומן הביכורים של ג'וליה מיי ג'ונאס אמנם נושא שם של גבר, אך הפוקוס שלו הוא נשים, נקודת המבט שלהן והתלאות שעליהן לשאת בהתמודדות עם, אתם יודעים, גברים. זהו מקרה נדיר למדי שבו הסופרת משמשת גם כשואוראנרית של הסדרה, כך שמי שלא מרוצה מהעיבוד הטלוויזיוני יכול לבוא בטענות בעיקר לעצמו.
גיבורת הסדרה היא נטולת שם, אך אפשר לקרוא לה M (המגולמת בכישרון על ידי רייצ'ל וייס, "המועדפת"). M היא פרופסור לספרות בשנות החמישים לחייה הנשואה למרצה בכיר באוניברסיטה בשם ג'ון (ג'ון סלאטרי, "מד מן"), שמושעה מתפקידו בשל רומנים שניהל בעבר עם סטודנטיות לתואר ראשון. מכיוון שהזמנים השתנו (דבר שמוזכר לא פעם בסדרה ובספר), הסטודנטיות החדשות מדור ה-Z, נציגות ה"ווק" שכל כך נהוג לשנוא, מגלות על הרומנים ודורשות להשעותו לאלתר.
M נושאת עמה את הבושה מה"ביטול" של בעלה, המציפה שנים של מערכת יחסים עכורה, אך במקביל היא חווה פריחה מינית שמעוררת בה את הצד היצירתי בכל פעם שהיא נתקלת בחבר הסגל החדש: פרופסור צעיר וחתיך שכתב רומן מצליח ושמו ולאד (ולדימיר) (ליאו וודול יפה התואר, העונה השנייה של "הלוטוס הלבן").
בעוד הספר מורכב מהקול הפנימי של M, מיי ג'ונאס הפכה אותו בסדרה לשבירת הקיר הרביעי ומאפשרת לוייס לדבר עם הצופים למן הרגעים הראשונים. אם זה לא מספיק, אנחנו גם נתקלים כאן שוב ושוב בפנטזיות המיניות של M שמוצגות כמעין חלומות בהקיץ, ומשיקות למציאות בדרכים שיתגלו בהמשך. למרות שאני לא מחובבי הטריק הזה, התוצאה חביבה ומשעשעת, מודעת לעצמה במידה רבה, ובעיקר סוחפת וחכמה.
"ולדימיר" אמנם עוסקת באקדמיה, אך אחד מיתרונותיה הרבים הוא שהיא לא דידקטית. היא מצליחה להציג תמונה מורכבת של גברים מהדור הישן שלא אימצו את חוקי התקופה, ושל נשים שמרשות לעצמן לעיתים לפעול בדרכים שגברים היו נשפטים עליהן בחומרה. מעל הכול, היא מספקת חוויה שנונה וסקסית.
דרמות מסוגה של "ולדימיר" בוחרות בדרך כלל בפרקים ארוכים יותר, אך דווקא הפורמט של שמונה פרקים בני חצי שעה הולם אותה, ומאפשר לה להיות קצבית ולא מטרחנת. למרות הטיזרים הסקסיים נדמה ש"ולדימיר" נעלמה מתחת לרדאר מהר מדי. חבל, כי מדובר בסדרה כיפית ואינטליגנטית שאידיאלית לבינג'.