האלבומים הגדולים של תשע"ד – סיכום שנת מוזיקה ישראלית

הגיעה העונה הזאת בשנה ושוב גם אנחנו מסכמים: האלבומים הגדולים של תשע"ד. לא שנה קלה, לא שנה מצוינת. שנה קשה קצת אפילו. שנה כזאת ששלושת הסיפורים הגדולים שייזכרו ממנה במוזיקה הישראלית - פרשת אייל גולן, המוות של אריק איינשטיין וסערת ניני-זילבר-גייט - בכלל לא היו קשורים למוזיקה. בכל זאת, בין הטילים והמלחמות וכל הג'אז הזה היו גם כמה רגעים שאפשר היה פשוט ליהנות מאלבומים מצוינים, משמות חדשים ומרגשים ומפרויקטים מפתיעים. בחרנו בוואלה! תרבות 12 אלבומים, כי גם השנה קשה לנו להחליט מה להוציא החוצה. אז הנה, הזדמנות נוספת לגלות את הדיסקים הגדולים של השנה. קריאה נעימה - ובסופה הפתעה: 12 האלבומים שאנחנו הכי מצפים להם בתשע"ה. הסדר לא מחייב. בתיאבון.

הסופר גרופ של תומר יוסף, גדי רונן, איתמר ציגלר והפזמונאי האגדי יענקלה רוטבליט הצליח לעשות משהו שנראה על פניו בלתי אפשרי: להכניס את החריזות המפוארות של רוטבליט לתוך תבניות רוקנרול של היום, מבלי שהמחווה לעבר תהיה מלוקקת או חנפנית. להיפך, הביקורת החברתית הגלויה והברורה של כמה מהאמנים הכי מרגשים שפעילים היום נכנסת ללב אפילו יותר כשהיא מגיעה אל תוך שירים שכיף לשיר יחד איתם, כולל כמה קלאסיקות מודרניות.

מתוך הביקורת: "האלבום החשוב הראשון של תשע"ד"

אסתר רדא היא השיט. היא זמרת שלא ציפינו לה כאן, שכבר לא חשבנו שתגיע. היא מחברת בין כאן והעולם, הגרוב שלה מפואר, השירים שלה יגרמו לפרחי קיר לפזז והסטאר קוואליטי שלה מפחיד. כוכבת הפופ הכי מעניינת, מגניבה וכיפית שצמחה כאן בשנים האחרונות הרחיבה את האי.פי. המהולל שלה לאלבום בכורה שלם שייקח אותה, בע"ה, רחוק גם בעולם.

מתוך הביקורת: "אסתר רדא היא הדבר האמיתי. אפשר לסגור פחות או יותר את העניינים כאן וללכת הביתה".

האלבום של עומר אדם יצא ממש בסוף השנה שעברה, לקראת שנה שבה יצאו מעט אלבומים בולטים בז'אנר המסתלסל ומעט שירים הצליחו לבלוט וללהוט יותר מהרגיל. דווקא השנה הזאת אפשרה לאדם לעקוף בהליכה אמנים ותיקים ומנוסים ממנו, כשהוא מסתמן כאמן מגוון וצומח כמבצע מעולה. "מוזיקה ושקט" מכיל כמה להיטים נהדרים במיוחד שכולם מזמן מזמזמים מתחת לשפם, מאילת ועד תל אביב, יא חביבי, תל אביב. וכמה שהם נהדרים, נראה כי הטוב עוד לפניו.

מתוך הביקורת: "עומד אדם הוא זמר נטול פחד. לא מנסה להיות נחמד וגם לא עוצר במקומות שזמרים אחרים מפחדים ללכת אליהם".

עמית ארז והחבורה המופלאה שלו הם אחת התקוות הכי גדולות באינדי הישראלי. הם מרגשים, הכתיבה שלהם אינטיליגנטית וההפקה משוייפת עד הסוף. כמה כיף לשמוע אלבום מכאן ולהרגיש שהוא מקורי ומיוחד לא רק כחלק מהביצה המקומית - אלא בכלל, ולדעת שיש כאן אמנים שכשהם מדברים ושרים חו"ל הם לא מחקים אותו ולא מתחנפים אליו ולא משתמשים בו בשביל להוכיח שהם לא צריכים להיות כאן. ועוד יש כאן צ'לו! מה עוד צריך?

מתוך הביקורת: "אלבום רוק נהדר שמוציא לך את הקרביים ביופי שלו"

הסולן של הדג נחש יכול היה להמשיך ולתת את מה שכולם מצפים ממנו בלהקה האם ועדיין להצליח. הוא החליט לעשות משהו אחר לגמרי: פרויקט אבל, היפ-הופ באנגלית, יומן מסע קונספטואלי שכולו געגועים לאחות שמתה מסרטן, עם קצת עזרה מהחברים שלומי שבן, חוה אלברשטיין וברי סחרוף. זה לא רק האומץ ללכת נגד כל האינסטינקטים, זה כנראה הדבר הכי מעניין, נסיוני ומרגש שסטריט עשה כאמן מעולם.

מתוך הביקורת: "ההתמודדות של סטריט עם האבל היא גם התמודדות עם חולשותיו שלו, והוא שוטח אותם בכנות נוגעת ללב".

ההתאהבות שלי בשירים של אביגיל קובארי ולהקתה הם ממבט ראשון: העוצמה, הזעם, החוצפה, השובבות, הרוחניות, הרגישות, החושניות - הכל שם, כל מה שרציתם מלהקת רוק צעירה וחסרת אלוהים, לפני שהחיים מיישרים אותה, לפני שהסצינה המקומית קורסת לתוך עצמה. האלבום הקצר של קובארי מהפנט וההופעות שלה אפילו יותר. אם אתם עוד מתרגשים מרוקנרול, זה לא משהו שאתם יכולים להרשות לעצמכם לפספס.

מתוך הביקורת: "בעולם המקומי של הרוקנרול הישראלי החבול והזנוח, האלבום של קובארי הוא לא פחות מאשר נס. הוא ראוי לעמוד בשורה אחת עם אלבומי הרוק הגדולים שיצאו פה בשנים האחרונות".

הוא סוף סוף חזר. כמה שנראה היה שזה כבר לא יקרה, שבן שב עם אלבום שלישי כמיטב המסורת שלו: וירטואוזי, שנון - ובין הבדיחות משחיל כתמיד כמה שירים מרגשים מאוד. הוא עדיין קורע מצחוק, והוא עדיין המוזיקאי הכי מוכשר בסביבה. עם נינט, הקולקטיב וחוה אלברשטיין הגדולה בסביבה (עם פוטנציאל משמעותי לשיר השנה) הוא מרגיש בבית. הלוואי שהאלבום הזה יהיה באמת בשבילו תרגיל בהתעוררות, ושהאחד הבא לא יהיה שוב בעוד שבע שנים.

מתוך הביקורת: "שבן מבין את חוקי המשחק, אך גם את נפש האדם. ועם הכלים האלו, הוא יכול לעשות הכול מבלי להשאיר חריצים של אור וחמצן בשבילנו התוהים, אנחנו שלא יודעים איך לאכול את האיש הזה".

זה כבר כמה שנים שכל דבר שטסה מוציא מתייצב כרגיל ברשימת האלבומים הגדולים של השנה, במידה רבה של צדק. הוא בקלות אמן המיינסטרים הכי מעניין שפועל כאן, כזה שחי תמיד על הקצה - הכי רוקנרול, הכי מזרחי ועם הכי הרבה לב על השולחן. "עיר ובהלות" היה אמור להיות זה שיקפיץ אותו מדרגה, אבל הוא לא כזה - ועדיין מדובר באלבום מעולה שמתעלה בקלות מעל רוב הדברים שנעשים כאן. כי מול ביצוע טוב של טסה (יעיד כל מי שראה אותו לייב אי פעם), כמעט אף אחד לא יכול כאן.

מתוך הביקורת: "טסה מרגיש נוח בפקעת המתחים שלו, משוטט בה כבשלו, מאוהב עד עמקי נשמתו בפחד ליפול, ויותר מזה - במאבק בנפילה. הוא בטח לא נופל ב'עיר ובהלות', שהוא, ככלות הכל, אלבום מצוין".

כמה עוצמה יש בקול השבור של רות דולורס וייס, כמה יופי היא מצליחה לטוות מסביבו וכמה כיף לשמוע אותה שוב בעברית. "בשפת בני האדם" הוא האלבום הנגיש והמוקפד ביותר שלה, והוא לראשונה גם מאפשר לה להתכתב לעומק עם המוזיקה המקומית (אולי, יחד עם אלון עדר, היא מסמלת איזה קאמבק לרוק המתקדם המינימליסטי הישראלי). את המוזיקה של רות דולורס וייס צריך לחבק, לאפשר לה להיכנס אל הלב. היא לא תצא משם.

מתוך הביקורת: "חוויית האזנה קצת אחרת, ומי שמתמסר לה זוכה בגלים של יופי. באמת. "בשפת בני האדם" מתבוסס ביופי".

משפחת רוטבליט המורחבת יכולה לחגוג השנה דאבל: האלבום השלישי של זהר הוא מסע בין האישי והחברתי, התסכול והנחמה, בישראל של תשע"ד. זהר כבר מזמן לא הצעירה ששרה על מיגל מדרום אמריקה, היא האשה שכותבת על הרחוב שבו אנחנו עוברים יום יום, על האנשים השקופים שעוברים בו לצידנו וכמובן עלינו, על הצורך שלנו בלחם ואהבה. בדרך היא מבררת מה זאת בשבילה מוזיקה ישראלית ואיך היא נשמעת, וכותבת כמה מהשירים הכי יפים בקריירה שלה. אולי האלבום הכי ישראלי של השנה.

מתוך הביקורת: "אלבום קליט, מוזיקלי מאוד, מעניין ומרגש שיש לו משהו משמעותי להגיד על העולם. לכן הוא חשוב ולכן שווה לדבר עליו ובוודאי לשמוע אותו. על כמה אלבומי פופ רוק שיצאו כאן בשנים האחרונות אפשר לומר את זה?"

לעמיר לב אולי כבר לא נשאר כמעט קול, אבל יש לו נשמה יתרה שתוכל להאיר את כל רמת גן. גם "נוגע בדרכון" הוא יומן מסע לכל מיני גלויות קרובות ורחוקות, אוסף של ניסיונות מושחזים לראות אמת כואבת בתוך יום יום כמעט בנאלי ולמצוא בית בתוך הזרו?ת. פועל שחור ועייף של רוקנרול שעדיין מגיע כל בוקר בדיוק בזמן לעבודה, נותן דוגמה, מזהה בקלות את המקומות שאנשים אחרים מזניחים. זה הניסיון וזו האיכות. זה אולי לא אלבום שמח, לא בהכרח האלבום לשמוע סביב שולחן החג - אבל זה בהחלט אלבום שצריך לחגוג אותו.

מתוך הביקורת: "לא לפסוח על האלבום הזה גם אם אתם לא מהמחלקה הזאת. קודם כל בגלל הקונספט, בגלל שהתלישות הזאת משתפת לכל כך הרבה אנשים, אבל לא פחות חשוב - כי זה פאקינג רוקנרול מצוין, קלאסי, שמגובה בלהקה מצוינת".

מי היה מאמין שדווקא האנג'לסי יתפוצצו לתוך הפלייליסט, עם הקול הרועד של הסולן רותם בר אור והפולק השונה והכל כך לא מקומי של הלהקה הזאת. אחד השמות הכי מדוברים בתל אביב בשנים האחרונות הוא היום כבר נחלת הכלל עם להיט גדול וקהל שהולך וגדל. זאת הייתה שנה לא רעה להרכבים ישראלים ששרים באנגלית (יעידו ארבעה אלבומים באנגלית ברשימת אלבומי השנה), לחבורה הזאת יש בהחלט קרדיט בזה. ותאמינו להם: דמעות של מלאכים הן דמעות שקטות, יפות ועצובות.

מתוך הביקורת: "האנג'לסי לא משהים את רגע הפגיעה. הם מלקטים לבבות, עוד ועוד לבבות שאפשר להצניח עד הקרקע, ואז להטיס לגבהים"

1. שי צברי באלבום בכורה סוף סוף.
2. דניאלה ספקטור חוזרת עם אלבום נוסף בעברית.
3. איה זהבי פייגלין באלבום סולו ראשון.
4. סגיב כהן ודקלון באלבום משותף שכבר ממש כאן.
5. הדס קליינמן ואביב בכר - עוד צמד שכבר ממש כאן.
6. יוסי סוייד מ"חם ומחמם בום" חוזר.
7. קאט אאוט קלאב - אלבום לסופרגרופ של ניצן חורש.
8. גבע אלון לראשונה בעברית.
9. תמר אייזנמן לראשונה בעברית.
10. שרית חדד - עדיין מחכים לימים של שמחה - חלק ב'.
11. יהוא ירון באלבום שלישי.
12. הילה רוח יוצאת עם סולו ראשון.

יש למה לצפות. שנה טובה!