בסרטון: הטריילר של "Stranger Things"
מצעד סדרות השנה של וואלה! תרבות לשנת 2016 מגיע רשמית לסיומו. את ההסבר על תהליך הבחירה תוכלו למצוא כאן. לפני שנחשוף את עשר הסדרות האהובות עלינו ביותר השנה נבהיר שתי נקודות קטנות: הבחירה שלפניכם מבוססת אך ורק על סדרות ששודרו ב-12 החודשים האחרונים בישראל. ובכדי למנוע בלבול, נזכיר שהסדרות שלא עשו עלייה השנה אבל בכל זאת הותירו עלינו חותם, נסקרו בכתבה נפרדת.
10. אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון
במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: FX (שודרה בישראל ב-yes).
הייחודיות של "אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון" היא היכולת לשלב יחד טראש וטרגדיה, רלוונטיות למציאות העכשווית ודרמטיזיציה של הצד המוכר פחות של אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה הקרובה של ארה"ב. "אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון" הכירה בחכמה ברגעי אלמוות כמו "If The Glove Don't Fit, Then You "Must Acquit, במורכבות העדינה של סוגיית הגזע ובניצולה הציני, אבל לב לבה היה הסיפורים האנושים של הדמויות שנזרקו באחת אל מוקד העניין הציבורי - בין אם מדובר באנשי ההגנה, התביעה, מעגל החברים הקרוב או המושבעים. ההשפעה של אור הזרקורים על אנשים שאינם רגילים להיות תחתם, היתה הדבר הכי קרוב לריאליטי שאליו הגיע הז'אנר עד כה.
"מרשה, מרשה, מרשה", אולי הפרק הטוב ביותר של העונה, הגדיר טוב מכל כמה מעט מהמשפט המתוקשר הזה עסק בעיקר. שרה פולסון בהופעה נהדרת כמרשה קלארק, התובעת האידיאליסטית במשפט, הוכיחה כמה החיבה לטראש והטפל עלולה להיות מסוכנת כשהיא הופכת לחזות הכל. וכך, בדרך פלא כמעט, הטראש והסלידה ממנו, הפכו את "אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון" למהנה עבור מעריצי "משפחת קרדשיאן" וגם עבור מי שרואים בה את מקור כל הרוע.
(אילן קפרוב)
9. Making a Murderer
במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: נטפליקס.
כשבוחנים את השנה החולפת במונחים של אירועים טלוויזיוניים - כאלה שמכים גלים ומשפיעים על העולם שמעבר לגבולות המסך הקטן - "לעשות רוצח" היא ככל הנראה הסדרה החשובה ביותר של 2016, ולא רק מפני שהתוצר הישיר שלה הוא זיכויו הדרמטי של אדם שבילה עשור מאחורי סורג ובריח באשמת רצח (ברנדון דסי). האפקט החזק ביותר של "לעשות רוצח" הוא חוסר הרלוונטיות של משפט בוזגלו. זה לא שבאמת האמנו שהצדק עיוור, או שכסף והשפעה קונים חופש, ובכלל, כבר ב-1957 הוכיח סידני לומט ב-"12 המושבעים" המופתי עד כמה שיטת המושבעים שנויה במחלוקת. אלא שמעולם, כך נראה, לא הוצבנו בצורה כזו בצד השני והקיצוני של המתרס. זה של אדם חסר השכלה ממשפחה נטולת אמצעים ומוקצית, שעומד לבדו מול מחוז ומשטרה מקומית אחוזי תחושות נקם, שמציבים את כל ממונם, השפעתם וכוחם הציבורי כדי להרשיעו בכל מחיר.
סיפורו של סטיבן אייברי הוא תמונת המראה של משפט או. ג'יי סימפסון, האירוע הטלוויזיוני הבולט הנוסף של השנה החולפת. אם סימפסון הוא דוגמה קלאסית ל"זכאי עד שתוכח אשמתו", סטיבן אייברי הוא האיש שנענש פעמיים: גם הורשע על לא עוול בכפו וגם נדרש לשוב ולהגן על עצמו בפני אותה רשות שהרשיעה אותו בעבר. זיכויו הראשון הוא ביזויה של המשטרה והמחוז, ניצחונו הוא הפסדם, והדרך שבה הסדרה מציגה את המאבק הבלתי אפשרי הזה היא שוברת לב ויעילה מאין כמוה. על פניו היו כאן כל כך הרבה סיבות להיכשל: ערימות על ערימות של טיעונים משפטיים, מסמכים וצילומים, עשרות דמויות והשערות, ובכל זאת, בזכות עריכה חכמה והתוצאה היא טלוויזיה יוצאת דופן.
אם יש משהו שעומד לרעתה של "לעשות רוצח" מדובר בכך שראשי נטפליקס לא עמדו בפיתוי לקבל ממנה עוד. שני הפרקים האחרונים של הסדרה (שלא נכללו בה במקור) מותירים טעם חמוץ של חזרתיות וסחיטת הלימון של הסבל המשפחתי עד קצה גבול היכולת. ובכל זאת, על אף אקורד הסיום הצורם מעט, המסר של "לעשות רוצח" ממשיך להדהד גם שנה אחרי שידורה: הפחד הממשי כל כך לאבד בבת אחת את חירותנו ללא כל סיכוי להתגונן.
(אילן קפרוב)
8. ברוד סיטי
במצעד 2015: מקום 3.
רשת: Comedy Central (משודרת בישראל ב-HOT).
מעבר לכך שהעונה השלישית של "ברוד סיטי" היתה פחות טובה משתי קודמותיה, היא נשאה בחובה אכזבה נוספת: אמור היה להיות בה פרק שצולם בישראל. אבי ואילנה אמורות היו להגיע לצלם בארץ הקודש בשלהי 2015, כחלק מעלילה שבה הן מגיעות לביקור במסגרת משלחת דמויית "תגלית". הביקור הזה ייורט על ידי אינתיפאדת הסכינים שהתחילה אז ולא עשתה סימנים של סיום, ועל כן מה שקיבלנו היה רק את הטיסה לישראל, הסתבכות ביטחונית ואז חזרה מיידית אל ארה"ב (תוך עקיצה די מפגרת ש"ישראלים אוהבים את הנשק שלהם", מה שגם לא נכון וגם, ובכן, בית מזכוכית וכל זה).
אבל גם בעונה פחות מוצלחת (צפייה שנייה עושה איתה חסד גדול, אגב), עדיין מדובר באחת הקומדיות הנפלאות בטלוויזיה, וכזו שאחראית לכמה וכמה יצירות נשיות קומיות שעלו השנה על המסך. החברות של אבי ואילנה היא קסם אמיתי, והעונה הזו הציגה את הפעם הראשונה שבה נקלעו יחסיהן לקונפליקט כמו גם הציבה בפניהן מהמורות של ממש, בכללן פיטוריה של אילנה, פרידתה מלינקולן שסחטה ממנו אמוציות שלא ציפתה להן, וכל הסיפור עם אבי וטריי שהצליח לפגוע גם באילנה וגם בטריי עצמו. ואולי הכי חשוב, העונה הכניסה רגעים קומיים אדירים לפנתיאון, בכלל שירי ה"אני" הממכרים של אילנה ("I shit", "I tweet" וכו'), החלפת הזהויות בין השתיים כדי להמשיך לקנות בחנות הטבע האהובה על אילנה, עמיתיה של אילנה שפוצחים בשיר ובריקוד כשהיא עוזבת, אבי שבפני הילרי קלינטון חושפת באינסטינקט תמוה שחדרה לגבר, ובעיקר שתי הדקות שפתחו את העונה, הציגו במסך מפוצל את חדרי השירותים של השתיים לאורך שנה שלמה וגילמו בה את מהותה של "ברוד סיטי" כולה: קצת גועל, הרבה ניואנסים לחדי עין, רגעים הורסים מצחוק, הרפתקאות משותפות וקשר מיוחד בין שתי בחורות אהובות.
(עידו ישעיהו)
7. טרנספרנט
במצעד 2015: מקום 20.
רשת: אמזון (משודרת בישראל ב-HOT ובסלקום TV).
שנת 2016 נרשמה כקטלנית במיוחד בכל הנוגע לטרנסג'נדרים בארה"ב, הן בפשעי שנאה והן בהתאבדויות, כך שקשה להקל ראש בחשיבותה של "טרנספרנט". אמנם לא סדרה שזוכה לכמות צופים גדולה, אבל כן כזאת שיוצרת הד חשוב. גם בעונתה השלישית מדובר באחת הסדרות המרהיבות והמרגשות בטלוויזיה, שעמדה בסימן שחרור וחירות כבר מהסצנה הפותחת עם הרבנית ראקל, ולכל אורכה. הניסיון למצוא את עצמך, להתעקש על עצמך, לצאת לחופשי. אבל כמה חופשי אפשר להיות כאשר המציאות טופחת על פניך, כשם שקרה למורה כאשר גילתה שלא תוכל לעבור את הניתוח שרצתה?
החירות אינה רק אישית. מדובר במשהו שבטי, יהודי, משפחתי, הרי זה כל העניין, ומשפחת פפרמן (וראקל) נעה בתנודות עיקשות אל אותו כיוון, אל השיט המשפחתי ואל המופע המקסים של שלי, "To Shell and Back". במקביל קיבלנו פעם נוספת הצצות להיסטוריה המשפחתית, והיא צבעה הכל בצבעים כל כך יפים ועמוקים ושוברי לב, עם הצב שנעלם ואז חזר, ובעיקר עם ההיסטוריה של מורה ושלי. ילדותו של הילד מורט, שכבר אז אהב ללבוש את השמלות של אמא (דמותו גולמה על ידי הילדה הטרנסג'נדרית סופיה גרייס ג'יאנה), וזו של שלי, שהתברר שגם חייה שלה הוכתמו באקט טראגי עצום, עמדו בלבו של הפרק היפה ביותר של עונה יפהפיה.
(עידו ישעיהו)
6. Veep
במצעד 2015: מקום 2.
רשת: HBO (שודרה בישראל ב-HOT ו-yes).
העונה החמישית של "Veep" הייתה עבורה שעת מבחן. הקומדיה הגאונית של ארמנדו יאנוצ'י עברה לידיו של שואוראנר חדש, דיוויד מנדל - שכבר עבד עם ג'וליה לואי-דרייפוס בעבר כשהיה חלק מצוות כותבי "סיינפלד" - תפקיד שהוא ממלא לראשונה בקריירה שלו. שלבי הכתיבה וההפקה הראשוניים עברו מלונדון ללוס אנג'לס, כך שמלבד שלושה כותבים שנשארו, מונה חדר הכותבים שורת אנשים חדשים שלא עבדו בעבר בסדרה, כולל הבוס, שהיה לאמריקאי הראשון שכתב פרק של "Veep" - פתיחת העונה החמישית.
אם תחילתה של העונה עוד העלתה אי אילו חששות לגבי קהות הניואנסים והתגברות ערלות הלב (בפרט בפרק הרביעי והמרושע במיוחד, עם אמה הגוססת של סלינה), המשך העונה חזר בקלילות אל הנתיב המוכר והבוהק, וסיומה שטרף את הקלפים היה אמיץ ומסקרן. ככלות הכל, "Veep" היתה ונשארה הסדרה הכי מצחיקה בטלוויזיה, ובעלת הקאסט הקומי המושלם על המסך, כפי הנראה. לואי-דרייפוס האלילית בחזית, קווין דאן מספק ביובש מושלם את שורותיו של ראש הסגל בן קאפרטי, טימותי סימונס כג'ונה ראיין ששוב מורד בדרגה, הפעם לטובת הכוכב החדש ריצ'ארד ספלט המתוק והקלולס (סם ריצ'רדסון), מייק מקלינטוק (מאט וולש) שיותר מאי פעם מהווה את הלב שכל כך נחוץ לסדרה וכן הלאה.
הרגע הגדול ביותר בעונה הגיע בפרק השביעי בה, כאשר סלינה ניסתה לגבור על טום (יו לורי) ולגייס למטרתה חברת קונגרס סוררת. המונולוג המאיים וההיסטרי שלה כלפיה יכול להישלח אחר כבוד לפנתיאון של הסדרה.
(עידו ישעיהו)
5. Stranger Things
במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: נטפליקס.
באופן משעשע יתרונה הגדול ביותר של "Stranger Things" הוא גם החיסרון הגדול ביותר שלה: אין בה כל בשורה חדשה. סטגנציה היא כמעט תמיד מוטיב שלילי כשהוא נקשר לסדרת טלוויזיה, מהן מצופה תמיד לקחת אותנו קדימה - יצירתית, מחשבתית וטכנולוגית. ובכל זאת, "Stranger Things" הצליחה לרקוח נוסחה שתהפוך את המוכר והלעוס לקסום ונוסטלגי. סדרות שמצליחות ללכוד בתוכן תקופה ולפרק אותה למרכיביה כחלק אינטגרלי מהסיפור, הן בדרך כלל כאלו שנשארות איתנו הרבה אחרי זמנן ("מד מן" היא הדוגמה הרלוונטית ביותר), ובכל הקשור לשנות השמונים - מהמוזיקה, דרך האופנה, הפרברים הנובורישיים, החברות הנאיבית וההרפתקנות - קשה להיזכר בסדרה שלכדה אותן טוב כל כך.
"Stranger Things" נולדה מקלטות ה-VHS עם הרצועה המגנטית השחוקה מהרצות חוזרות ונשנות של "הגוניס", "אי.טי" ו"אני והחבר'ה", ומספרי האימה עבי הכרס של סטיבן קינג. על האוצרות התרבותיים הללו התחנכו האחים דאפר, יוצרי הסדרה, ומהם נולדה הרפתקה שיש בה קצת מהכל: פחד, חברות, געגוע, אהבה, אומץ וההתמודדות עם הלא נודע. וכשכל אלה משתלבים יחד עם חבורת גיבורים מדויקת ויעילה מאין כמוה, כשבראשה מילי בובי בראון הנפלאה והמוכשרת כל כך, התוצאה היא סדרה שמדברת לצעירים ולמבוגרים, למי שהבינו כל רפרנס וכל קריצה, ולמי שחוו את הכל כדרמת אימה תקופתית שמתרחשת במקרה באייטיז.
לזכותה של "Stranger Things" ייאמר שהיא ידעה לתזמן את אורכה (שמונה פרקים) באופן שימצה את טעם הנוסטלגיה שלה ולא יעלה שאלות על מקוריות. האם זה יספיק גם בעונה הבאה? כנראה שלא. ומנגד, מי באמת האמין שסדרה על ארבעה ילדים שמחפשים את חברם האבוד תהיה כל כך מוצלחת גם בעונה הראשונה?
(אילן קפרוב)
4. ווסטוורלד
במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: HBO (שודרה בישראל ב-HOT ו-yes).
סברת הדיסוננס הקוגניטיבי בפסיכולוגיה גורסת שכאשר האדם נתקל בסתירה כלשהי, מוחו ינסה לסדר אותה לכדי משהו עקבי. זו תיאוריה שאוזכרה רבות לאורך העונה הראשונה של "ווסטוורלד", תמיד בקשר למארחים, אבל במקביל מתחת לאף שלנו יישמה אותה הסדרה על עצמה ועלינו. באמצעות תסריט מדהים בדקדקנותו, עריכה מרשימה, צילום, בימוי ואפילו מוזיקה - האופן שבו שילבה את ההתרחשויות השונות, ובעיקר את התקופות השונות, לכדי ציר זמן אחד קוהרנטי, היה התגלמות הדיסוננס הקוגניטיבי. המוח שלנו יישב את הסתירות כמיטב יכולתו, וכמעט עד הרגע האחרון אפשר היה להתווכח אם אנחנו רואים סיפור אחד בזמן אחד, או שמא במספר סיפורים המשתרעים על פני עשורים. "האורחים חוזרים בגלל הדקויות. הפרטים", הסביר פורד בפרק השני. "הם חוזרים כי הם מגלים משהו שהם משערים שאף אחד לא גילה לפני כן". ואכן, הרמזים תמיד היו שם, ועם כל הניחושים והתשובות, הפרק האחרון של העונה הראשונה סיפק אמת שלמה וקתרטית ששיטתה בנו ככלות הכל, ושקשרה באופן נפלא את הקצוות.
אפשר להגיד לא מעט דברים לגנותה של העונה, אבל בסופו של דבר "ווסטוורלד" היא יצירה מעוררת התפעלות. מלאכת מחשבת תובענית שלא אופיינית אפילו בטלוויזיה של ימינו, כזו שנטמעה והטמיעה אותנו לחלוטין בסיפור שגוללה, מורכב ככל שיהיה, חלקי ככל שיהיה, נוטע ספקות ככל שיהיה. סיפור שבוודאי לקח בחשבון שהוא מנכר חלק מהצופים, מפזר חלקים מהתצרף בהדרגה, ושרק בתום עשרת הפרקים שלו מתגמל את הצופים ומבהיר עד כמה הוא שלם ומושלם. חרף כל הבעיות שלה, ההישג של "ווסטוורלד" לא פחות ממדהים.
(עידו ישעיהו)
3. הכתר
במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: נטפליקס.
בעולם מושלם, כזה שחופף את העדפות הטלוויזיה שלנו לחלוטין, "הכתר" היתה מתקדמת שני מקומות בדירוג. גם בנוף הטלוויזיה העשיר והמגוון של 2016 לא נראתה יצירה שכל מאפייניה השונים השתלבו אלה באלה בהרמוניה שכזו, כשכולם נעשים ברמה הגבוהה ביותר האפשרית. לפני הצילומים היפהפיים והעיצוב האמנותי המוקפד, לפני יכולות המשחק המופלאות שהפגינו כוכביה (בראשם קלייר פוי וג'ון לית'גו), לפני האיפור וההלבשה והאפקטים הממוחשבים שנעשו כולם לעילה, "הכתר" היא בראש ובראשונה יצירה עדינה ומחושבת על אסונות קטנים. הגיבורה הראשית שלה אינה אליזבת, כי אם מעמדה, תוארה, או נכון יותר הביטוי הפיזי שלה בדמות העצם הנוצץ שעל ראשה. ההשפעה של המעמד עליה ועל כל אחד מבני משפחתה אינו דרמטי במובן המטלטל שהתרגלנו לראות בו טרגדיות - אלא במובן אנושי ונוגע ללב.
על אף שהיא מתייחסת למוסד המלוכה המושמץ בבריטניה בכבוד, "הכתר" לא עוסקת בהרחבה במעמדו. העיסוק שלה הוא במפגש בין ישן לחדש, בין המבוגר לצעיר, בין הגברים חמורי הסבר ואוחזי מקלות ההליכה לבין מי שמסמלת עבורם חותמת גומי שלעתים חוטאת בנפנוף אצילי להמונים. הקונפליקטים הקטנים הללו, מפגשי העולמות השונים כל כך, אינם משנים סדרי עולם, אך השפעתם על האינדיבידואלים השונים כל כך עצובה ומרתקת. זהו הדין גם לגבי התמורות ש"הכתר" מציגה - לכאורה כאלו שלא שינו באמת את יחסי הכוחות בין הארמון לבין הממשל, אבל בפועל תוצאה של התפתחויות אישיות מורכבות שמתגלגלות לנגד עינינו מפרק לפרק.
באופן אירוני דווקא היצירה הזו, העושה חסד עם דמויות שתמיד נתפסו כקרירות ומנותקות, מבצעת זאת תוך הגשמת הסיוט הגדול ביותר של מוסד המלוכה ומצדדיו: הצגתם כבני אנוש, כאלה שנתונים לפחדים ולחולשות ולחסרונות רבים. היכולת לרדת לעומקם של דמויות ואירועים היסטוריים ולקלף מעליהם את שכבות הסמליות והמיתולוגיה, מופלאה בפני עצמה. היכולת לעשות זאת תוך כדי שיקוף יופיים הפנימי והחיצוני, היא זאת שהופכת את "הכתר" ליצירה כה נדירה באיכותה.
(אילן קפרוב)
2. האמריקנים
במצעד 2015: מקום 6.
רשת: FX (שודרה בישראל ב-yes).
אחרי עונה שלישית סוערת שכללה מיתות וגילויים מרעישים, התכנסה "האמריקנים" בתוך עצמה בעונה הרביעית. לא שהסדרה פסחה עליהן לגמרי, למעשה היא כללה הפעם מוות ראשון פתאומי ומבהיל של אחת הדמויות המרכזיות ועזיבה של דמות אחרת, אולם יותר מאי פעם נדמה היה כי מדובר בדרמת יחסים עדינה שבמקרה עוסקת במרגלים ובסביבת אלימות בלתי נלאית. ככזו עדיין מדובר באחת הסדרות היפות, המסעירות והמרגשות בטלוויזיה, שבאמצעות רגעים קטנים וטפטופים מתמידים מוחצת את הלב.
וטפטופים היא כנראה המילה המתאימה. כמו בעירוי, כמו בנוזלים הקטלניים במבחנות של וויליאם שנושאות בהן נגיפים מחרידים. כי אם יש משהו שהיה ניכר לאורך העונה הזו, זה שהחיים של כל המעורבים במשחקי הריגול האלה, משני הצדדים, נגועים ומועדים לפורענות. גם הידבקות בפועל - כמו במקרה של אליזבת', פיליפ וגבריאל - וגם מטאפורית, חיים רעילים ומסוכנים להם ולסובבים אותה. מרת'ה היא כמובן הנפגעת הבולטת בעונה הזו. גם יאנג-הי, שאליזבת' באמת ובתמים התחברה אליה. וסטן, שנדבק מזמן ועדיין לא יודע את זה. אחרי שורת אנשים וקשרים שפיליפ ואליזבת' נאלצו לאבד בזה אחר זה, המחיר הרגשי שנגבה מהם היה כל כך גדול ואינטנסיבי עד שגבריאל בחר לשלוף אותם מפעילות חדשה למשך חודשים רבים.
הכתיבה הטובה כל כך של "האמריקנים" כעת, מצליחה אפילו לתקן לאחור ולהפוך את העונה הראשונה הפחות מדהימה ליצירה שלמה ומרשימה הרבה יותר. המעקב אחר מרת'ה בעונה הנוכחית, למשל, היה מדויק ורגשי הרבה יותר מאשר זה של הסוכן אמאדור בעונה הראשונה. גם היחסים בין הדמויות לבין עצמן עודנו והועמקו. זו לא עוד הסוגייה של החתול והעכבר שחיים זה לצד זה, אלא חברויות אמיתיות או כמעט אמיתיות שיודעות עליות ומורדות ומדקדקות בניואנסים. קשה שלא לתהות אם גורלן של נינה ומרת'ה לא מרמז במשהו על העתיד מבחינתם של הג'נינגסים. יש כל כך הרבה אפשרויות שאיתן הסדרה יכולה להסתיים, והפרק האחרון בה פותח לא מעט אופציות מעניינות, אולם רק קומץ זעום מתוכן נשמע מבטיח עבור פיליפ ואליזבת'. הגיוני. אחרי הכל, הם מקור הזיהום העיקרי.
(עידו ישעיהו)
1. סמוך על סול
במצעד 2015: מקום 8.
רשת: AMC (שודרה בישראל ב-yes, HOT ו-סלקום TV).
אחד הדברים הכי מעוררי התפעלות ב"סמוך על סול" הוא היכולת שלה לרתק ולעניין ולרגש למרות העובדה שפעמים רבות אנחנו יודעים מה צפוי להגיע בהמשך. אם יש משהו שהסדרה הבהירה בשתי העונות שלה עד כה זה שהיא תוכנית העומדת בפני עצמה, ועושה זאת בהצלחה יצירתית גדולה. כלומר כן, כבר מאז ראשית ימיה היא שותלת מדי פרק רמזים ורפרנסים ל"שובר שורות" עבור המעריצים, אבל זהו רק חלק מזערי (שלא לומר קוריוזי) מבניית העולם המרשימה, המפורטת והרב-רבדית שלה.
אם יש משהו מהותי ש"סמוך על סול" יכולה להודות לו בעונה השנייה, הרי שמדובר בדמותה של קים. היא חלק בלתי נפרד מיופיה של העונה הזו. מדהים עד כמה דמותה שלמה, עגולה ועקבית ביחס לנשים הבעייתיות של הסדרה האם, סקיילר ומארי, וכיצד במקביל להיותה אבן בוחן לגיבור הראשי, היא גם לחלוטין עומדת בפני עצמה - חכמה, אמיצה, אסרטיבית ושובת לב. היחסים בין האחים מעמיקים מאין כמוהם את "סמוך על סול" ואת דמותו של ג'ימי. צ'אק הוא השלשלאות שכובלות את ג'ימי, או לכל הפחות מעכבות אותו, גילינו את זה כבר בעונה הראשונה. הוא כאילו האיש הרע של "סמוך על סול", אבל הסדרה מצטיינת כל כך בהבהרת נקודת המבט שלו והעובדה שהוא מכיר את ג'ימי לפני ולפנים, עד שקשה לא להזדהות גם איתו, נבזי ונקמני ככל שיהיה.
גם מייק כמובן הוא דמות מרתקת בפני עצמה, אבל נוכחותו מהווה תזכורת תמידית למהפך הבלתי נמנע שתעבור הדמות הראשית של הסדרה. ובכל זאת, לפני שסול יגיח, הניחו לג'ימי להישאר ג'ימי. המתחים בין שני הצדדים שלו עצמו, ובין המקום שלו לבין זה של מייק, הם אלה שטוענים את "סמוך על סול", על פניה יצירה איטית ולפעמים קצת מתסכלת, והופכים אותה לדרמה המבריקה והעשויה לעילא שהיא. וגם, אם אפשר, אל תיפרדו מקים לעולם.
(עידו ישעיהו)
הדירוג המלא
1. סמוך על סול
2. האמריקנים
3. הכתר
4. ווסטוורלד
5. סטריינג'ר ת'ינגס
6. Veep
7. טרנספרנט
8. ברוד סיטי
9. Making a Murderer
10. אמריקה נגד או ג'יי סימפסון
11. סאות' פארק
12. קוורי
13. סקנדל
14. המתים המהלכים
15. המדריך לרוצח
16. אטלנטה
17. שחור-כזה
18. בוג'אק הורסמן
19. פשע אמריקאי
20. בית הקלפים
21. שנות השמונים
22. מאהבת בתשלום מראש
23. האקסית המטורפת
24. חסרי מוח
25. מר רובוט
26. עמק הסיליקון
27. לוק קייג'
28. ליל האירוע
29. נרקוס
30. משחקי הכס
31. החיים עצמם
32. המאה
33. מראה שחורה
34. הגשר
35. עמק האושר
36. קטסטרופה
37. רואדיז
38. דרדוויל
39. האנטומיה של גריי
40. שקרניות קטנות
41. מנהל לילה
42. הסוד
43. UnREAL
44. מאהבות
45. מקום בלב
46. שורשים
47. לכודים
48. מיליארדים
49. Designated Survivor
50. הרודן