2016, את מפוטרת

מצעד סדרות השנה 2016 של וואלה! תרבות: מקומות 21-30

גם ב-2016 קיבלנו יותר טלוויזיה מאי פעם בעבר, וגם הפעם הצלחנו להתרגש, להתאהב ולהתמכר לסדרות חדשות, מבלי לזנוח את אלו שכבר נכנסו ללב וחזרו לעונות חדשות. אלו 50 הסדרות שאהבנו במיוחד. חלק שלישי מתוך חמישה

וואלה! תרבות
צילום מסך

בסרטון: הטריילר לעונה 6 של "משחקי הכס"


מצעד סדרות השנה של וואלה! תרבות נמשך. לא מבינים מה אנחנו עושים כאן? הקליקו.


30. משחקי הכס

במצעד 2015: מקום 18.
רשת: HBO (משודרת בישראל ב-HOT ו-yes).

זאת היתה העונה שבה "משחקי הכס" בחרה במודע להפוך לסדרת "אפקט הוואו". אחרי עונה חמישית בינונית מאוד, השאלה הגדולה לקראת הבאות היתה היכולת של צמד יוצרי הסדרה לעמוד בסטנדרטים הסיפוריים של ג'ורג' ר. ר. מרטין, ולא רק באכזריות המפורסמת שלו. התשובה שקיבלנו הגיעה בדמות פרקים שלמים של התרחשות מינורית עד לא קיימת וקליימקס של דקה לפני הכתוביות, חורי ענק בעלילה וזניחת כל מראית עין להקפדה על זמנים ומרחקים. האמת היא ש"משחקי הכס" יכולה להרשות לעצמה את כל אלה ועדיין להישאר הסדרה הכי מדוברת בעולם. זוהי הברכה והקללה הגדולה שלה בעת ובעונה אחת. הבעיה היא שהבחירה הזאת מרחיקה אותה ממעמד של סדרה גדולה באמת.

ממרחק חצי שנה מאז סיום העונה, נותרנו בעיקר עם זיקוקים של אש ומוות: ג'ון שלג חוזר, דאני והדרקונים מתאחדים, מגדל האושר, הנקמה של סרסיי, קרב הממזרים. קווי עלילה מוצלחים? דיאלוגים נפלאים כמו אלו של טיריון (אולי הדמות האומללה ביותר בשתי העונות האחרונות של הסדרה) וואריז? דמויות חדשות שכבשו את ליבנו כמו אוברין מארטל? את כל אלה השאירה הסדרה מאחור. הגישה הזאת אמנם מתחזקת את הבאזז התמידי סביב הסדרה, אבל פוגעת בכל מי שהתמכר אליה בתחילת הדרך בגלל היקף הסיפור העצום והדמויות המרתקות שממלאות את עולמה. עבור אלה, זאת היתה עוד עונה בינונית עם שני פרקי סיום מספקים, ולא הרבה יותר.

(אילן קפרוב)

עוד באותו נושא

תורת המשחקים 20: המשחק הגדול

לכתבה המלאה
"משחקי הכס" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

29. נרקוס

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: נטפליקס.

אחרי עונה ראשונה שבה ניסתה לנהל כמות גדולה מדי של סיפורי משנה ודמויות, הצטמצמה סדרת הפשע של נטפליקס על המצוד אחר פבלו אסקובר ברחובות הצפופים והמסוכנים של מדיין. שם התגלתה "נרקוס" במיטבה, כשהיא יוצרת באמצעים קולנועיים תחושת מחנק שבה הקירות סוגרים על הגיבור, ומנגד מציגה מנקודת מבטם של הרודפים את התסכול של מי שתמיד נמצא צעד אחד מאוחר מדי. בתוך הסלט הזה של מתנקשים, פוליטיקאים מלוכלכים, חיילים, שוטרים, בני משפחה ואזרחים חפים מפשע, הוציאה הסדרה מעצמה פעם אחר פעם מסגור שונה של עוד מרדף ועוד היתקלות ועוד פעול חיסול, כשכל אחת מהן יפהפיה ומותחת מקודמתה.

הבחירה להצטמצם במניפת הדמויות ולזנוח כמעט לחלוטין את הניסיון להעניק נפח לדמויותיהם החיוורות של הסוכנים סטיב מרפי וחאבייר פנייה, איפשרה לסדרה להדגיש את הכישרון העצום של ואגנר מורה המופלא בתפקיד הראשי. אסקובר של מורה הוא דמות מלאה במניירות קטנות ומדויקות - מסידור החגורה הכמעט בלתי נשלט פעם אחר פעם, דרך שילוב הידיים מתחת לבטנו כשהוא משוחח, הנהמות שמסמלות את קבלת או אי קבלת החדשות שמובאות בפניו, הדגש שהוא מלביש על סיומן של מילים שחשובות לו. אבל יותר מכל, מורה כולא בתוך אסקובר זעם וטירוף שנראים ביתר שאת דווקא ברגעי שקט. זה לא שהוא לא נוטה להתפרצויות, בעיקר כאשר המעגל סביבו הולך ומצטמצם, אבל אלו הפעולות שנעשות ברוגע כמעט מקפיא דם שהופכות אותו לנבל מרתק. ואף יותר מכך: הן מצליחות להאיר באסקובר נקודות אור מעטות לאורך הדרך, כאלו שגורמות לנו לסמפט אותו רק לרגע ואז להבין מה עשינו ולהתחלחל מעצמנו.

(אילן קפרוב)

עוד באותו נושא

חדוות המרדף: "נרקוס" מותחת ומפוקסת הרבה יותר בעונה השנייה

לכתבה המלאה

28. ליל האירוע

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: HBO (שודרה בישראל ב-yes ו-HOT).

המיני-סדרה, שמבוססת על "צדק פלילי" הבריטית, עשתה הרבה באזז בקיץ והרבה כתרים נקשרו לה, אלא שדי מהר, ובעיקר בסופה, התברר כי היא רחוקה מלהיות יצירת המופת שהובטחה לנו. הפרק האחרון, למרבה הצער, לקח את כל הבעיות של הסדרה והופך אותן לחזות הכל. המשפט של גיבור הסדרה נערך רק מספר חודשים, אבל במהלכן הוא עושה בכלא כל דבר שיגרום לו להיראות אשם. הפרקליטה הצעירה שלו אף מרחיקה לכת וחוטאת בדברים מופרכים ואידיוטיים הרבה יותר מדי בשביל סדרה שמתיימרת להיות איכותית. זוהי לא פחות מאשר הקרבה של הסיפור לטובת המסר - ראו מה הכלא מעולל. אבל הכלא לא עולל את זה. הטמטום של הדמויות עשה את זה, וזה לא מה שבאנו לראות.

רוב הזמן לפני כן מעלותיה של "ליל האירוע" מחפות על פגמיה. הסיפור מעניין (גם לצופי הגרסה הבריטית, שהלכה לכיוונים אחרים לאורכה) וההתעמקות שלה בפרטים הקטנים קושרת אותנו אל הסיפור ואל הדמויות. חשוב לסדרה להביע את עמדתה על הגזענות הממסדית, לומר משהו על כך שקולם של החלשים אינו נשמע. לתאר, הגם אם באופן גס ונמהר, כיצד הכלא הופך אנשים טובים לעבריינים. להציף את האופן שבו מערכת המשפט הפלילי עלולה בקלות יתרה ללכוד בשיניה וללעוס אנשים תמימים ואת בני משפחותיהם. אבל מה שבאמת עושה את הסדרה הוא דמויותיהם של נאז (ריז אחמד) ובעיקר סטון (ג'ון טורטורו). "ליל האירוע" מקפידה להקביל ולשקף ביניהם כל הזמן, שני אנשים שוליים שנקלעו לאותו סיפור מצדדיו השונים. בזכותם היא שווה צפייה למרות הכל.

(עידו ישעיהו)

עוד באותו נושא

סתם סדרה טובה: "ליל האירוע" היא לא יצירת המופת שהבטיחו לנו

לכתבה המלאה
"ליל האירוע" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

27. לוק קייג'

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: נטפליקס.

"לוק קייג'" היא סדרת הקומיקס הראשונה שיוצאת מהמרחב המוכר של הלס קיצ'ן, ועולה במורד הרחובות של מנהטן עד להארלם. השינוי הזה מכניס אותנו לתוך עולם חדש ומובחן של דמויות, נבלים ומושכים בחוטים, והחיבור הזה עמוק הרבה יותר ממה שניתן היה לצפות מסדרת קומיקס. יש כאן יסודות היסטוריים לתולדות הדמות המקורית בקומיקס של תקופת הבלאקספוליטיישן, וחיבור נפלא לשורשיה של הקהילה השחורה עם פסקול שנע על סול שמתחבר לפאנק שהופך לראפ בועט.

במרכזה של "לוק קייג'", עוד הרבה לפני המיתוסים הקומיקסיים, נמצאת קהילה המרגישה שהמערכת שבורה ושתיקון היסטורי חייב להיעשות. קייג' הוא הביטוי הפיזי והבולט ביותר שלה, אבל דווקא הדמויות שלצדו, הבוחשות בתווך שבין חוקי למוסרי, מספרות את סיפורה בצורה הטובה ביותר. בעיקר אמורים הדברים לגבי סימון מיסיק בתפקיד הבלשית מיסטי נייט, רוזריו דוסון בתפקידה החוזר כקלייר טמפל ואלפרי וודארד כפוליטיקאית המושחתת מריה דילארד. מעבר לנרטיב האפרו-אמריקאי שנוטף ממנה, "לוק קייג'" היא דוגמה ומופת לסדרה שנושאת את הדמויות הנשיות שלה בגאון, ומקבלת מהן ערך מוסף נפלא. במציאות "סמוייתית" של שחיתויות ופושעים קטנים, הנשים של "לוק קייג'" משקפות את כל הגוונים מהשחור ועד הלבן. יתרון בולט נוסף של הסדרה הוא שהיא הולכת ומשתבחת ככל שהפרקים חולפים.

(אילן קפרוב)

26. עמק הסיליקון

במצעד 2015: מקום 14.
רשת: HBO (שודרה בישראל ב-yes).

אם העונות הקודמות של הקומדיה המבריקה מאת מייק ג'אדג' הציבו במרכז את מאבק הכוחות בדרך לאקזיט הגדול, הגיעה העונה השלישית והכניסה אותנו אל האפרוריות של הרגע שאחרי. אולי זו הסיבה שבגללה נדמה ש"עמק הסיליקון" היתה הפעם פחות חדה או שנונה, אלא שזוהי רק אשליה. מבחינת הדיוק של העיסוק בפירמידת הכוחות המופרכת של הארגון (כל ארגון שהופך קצת גדול ממה שהיה אמור להיות), וקבלת ההחלטות שמובילה אותו למקום שונה לחלוטין ממה שהתעתד להיות, קשה להיזכר בסדרת טלוויזיה ששמה את האצבע על טיפוסים וסיטואציות מוכרות ומתסכלות כל כך.

ריצ'רד ראה את נוסחת הדחיסה פורצת הדרך שלו הופכת לקופסת אחסון משמימה, חווה את הפער העצום בין הצגת המוצר שלו למביני עניין לבין היציאה לשוק הפתוח ולצרכן הפשוט. התובנות האלה תורגמו לטובת העלילה בצורה כל כך יעילה, עד ששוב לא נותר אלא להצטער ש"עמק הסיליקון" היא כל כך נישתית. על אף שזכתה רק אתמול (שני) בפרס הקומדיה הטובה ביותר בטקס פרסי המבקרים ועל אף הקונצנזוס סביבה בקרב כותבי טלוויזיה מוערכים, נדמה שקומדיות גדולות ובעלי באזז גדול יותר היו זוכות להרבה יותר כבוד על ביצועים שכאלה. וזה לא שלצד הטלטלות בגורלה של החברה, נזנחו הרגעים הקטנים והמבריקים של הגיבורים. מחברת הביגוד של ג'ארד, דרך הרומן של דינש ועד האימפריה החדשה של באכמן - רגעים ששוב הופכים את "עמק הסיליקון" לקומדיה הכי אנדרייטד בטלוויזיה.

(אילן קפרוב)

"עמק הסיליקון" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

25. מר רובוט

במצעד 2015: מקום 37.
רשת: USA (משודרת בישראל בסלקום TV וב-HOT).

בתחילת הפרק השישי בעונה השנייה של "מר רובוט", זכינו להיווכח כיצד הסדרה האפלה המוכרת לנו היתה נראית לו היתה סיטקום משפחתי מיושן ועבש. אמנם לא מדובר בפרקטיקה מקורית במיוחד, להציג תבנית משפחתית שבורה וטראגית מבעד לעדשה של הז'אנר העולץ והנאיבי הזה, אבל זה בכל זאת היה חביב. אלא שכדרכה של "מר רובוט", הדקות האלה נמתחו והתארכו שלא לצורך הרבה אחרי שכבר הבנו את הפואנטה ונהנינו ממנה.

זו, על רגל אחת, "מר רובוט". מצד אחד שופעת רעיונות מהתלים ומגניבים, ומצד שני כל כך מאוהבת בהם ובעצמה עד שהיא לא יודעת היכן ומתי להפסיק. זה היה נכון גם בכל הנוגע לעונה השנייה כולה. סצנות רבות היו ארוכות מדי שלא לצורך, ואילו הטוויסטים על מיקומו האמיתי של אליוט ועל גורלו של טיירל ווליק היו ברורים זמן רב לפני שנחשפו. ואף על פי כן, "מר רובוט" המשיכה להציג חזון מורכב ומרתק, ובעיקר להיות אחת היצירות הכי יפות למראה בטלוויזיה. חלק גדול מהזמן מה שראינו היה השתקפות תודעתו של אליוט, וככזו כמובן הסדרה מהווה מיינדפאק בוחן גבולות וסבלנות, אבל היא גם הצליחה לשכנע אותנו בתחושת הדחיפות והשליחות של גיבורה, והעבירה היטב את השבריריות והפרנויה שעומדת בבסיס הכל. זה לא עניין של מה בכך, לחבר אותנו אל דמות כה קיצונית, אבל הסדרה ורמי מאלק מצליחים בזה באופן מעורר התפעלות, ולא בכדי מאלק זכה על כך השנה באמי. וגם מלבדו, לראשונה "מר רובוט" הפנתה חלק גדול מהפוקוס אל דמויות המשנה, בראשן דרלין, אנג'לה וסוכנת ה-FBI דום פיירו, והוכיחה שהיא מסוגלת לספר עוד כמה סיפורים מעניינים.

(עידו ישעיהו)

24. חסרי מוח

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: CBS (שודרה בישראל ב-yes).

במבט לאחור לא מעט סדרות מהשנה החולפת יזכו לתואר "מנבאות נשיאות טראמפ", ככה זה כשמנסים למצוא סיבות לשיגעון. בתוך הקבוצה הזאת, "חסרי מוח" בולטת דווקא בגלל שהטרלול שהציגה הקיף את כולם: דמוקרטים ורפובליקנים, פקידים זוטרים וממלאי משרות בכירות. "חסרי מוח" נדמית כמו כלי שנוצר כדי שיוצריה, רוברט ומישל קינג ("האישה הטובה"), יוכלו לפרוק את כל ההערות הפוליטיות שלהם במקום שנוצר ממש לשם כך. הם עשו זאת בלי לבחור צדדים אלא הסתפקו במתקפה כוללת על הבלאגן בוושיגנטון. דונלד טראמפ, שהצליח להביא המוני רפובליקנים לנהות אחריו, הוא האבטיפוס לכל הפוליטיקאים הנגועים ב"חסרי מוח", המשקפים את ההקצנה שעוברת על ארה"ב.

"חסרי מוח" שיחקה על התפר של כמה וכמה ז'אנרים, ובכל זאת הצליחה באגביות ובקלילות (למראית עין) לספק יצירה מענגת. היא הציגה לא מעט דברים שכבר ראינו בעבר, כולל השילוב בין קומדיית מד"ב לסאטירה פוליטית (למשל "הפלישה ממאדים" של טים ברטון), ואפשר לתהות למה צריך עוד פארסה במסדרונות השלטון כשיש לנו את "Veep" המושלמת. ואף על פי כן, "חסרי מוח" חצבה לה מקום משלה, בלי יומרה יוצאת דופן ובעיקר בלי לקחת את עצמה ברצינות. תקציר הפרקים הקודמים הוא דוגמה נהדרת לכך - כל פרק החל מהשני נפתח עם שיר קצר ומצחיק המסכם את האירועים עד כה, המושר ומנוגן תמיד על ידי הזמר ג'ונתן קולטון, שאף מפציע בדמותו בפרק האחרון.

(עידו ישעיהו)

עוד באותו נושא

חוטפי המוחות: "חסרי מוח" של יוצרי "האישה הטובה" היא כיף קיצי חכם

לכתבה המלאה

23. האקסית המטורפת

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: The CW (משודרת בישראל ב-yes).

בשנה שהתאפיינה מצד אחד בסדרות מוערכות פרי עטן ובכיכובן של יוצרות ("Fleabag", "דברים טובים"), ומנגד בסדרות ששילבו בין הקאמפי והרציני ("אמריקה נגד או. ג'יי סימפסון"), נדמה ש"האקסית המטורפת" עלתה על המינון המדויק של פאן, הומור עצמי ותובנות עמוקות מפתיעות על הז'אנר שלה עצמה. מעבר לנאמברים המוזיקליים המוצלחים של "האקסית המטורפת". מצליחה היוצרת, הקומיקאית, השחקנית וכוכבת הרשת רייצ'ל בלום, להביא למסך יצירה אינטליגנטית, מצחיקה וחיננית. גם ברגעים שבהם היא מפלרטטת עם נושאים נדושים היא עושה זאת באופן רענן ומבדר, והמודעות העצמית שלה, המאפשרת לה לצחוק על עצמה בלי היסוס, מקשה עלינו לא להתמסר אליה. המוזיקה נעה בין נאמברים מחזמריים גרנדיוזיים לבין כאלה שהיו מרגישים בנוח ב"טיסת הקונקורד", והנושאים מצד אחד יכולים לספק פארודיות על הספייס גירלז ומצד שני לעסוק באומץ בנושאים כמו שברון לב, חוסר ביטחון עצמי ואלכוהוליזם. ובין קריצה לעוד שיר דביק, היא סיפרה לנו על פרידות הרבה יותר מכפי שהיינו מצפים מסדרה מוזיקלית.

(עידו ישעיהו)

"האקסית המטורפת" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

22. מאהבת בתשלום מראש

במצעד 2015: לא דורגה.
רשת: Starz (משודרת בישראל ב-yes).

הסדרה הכי דיוויד פינצ'רית של 2016 התחבאה ברשת Starz, קטנה וקרה אבל כזאת שמספקת את אחת מחוויות הצפייה היותר זכורות של השנה החולפת. איימי סיימיץ' ולודג' קריגן, שני במאי אינדי מוערכים, הביאו איתם את ארגז הכלים האמנותי השלם כדי לבנות את עולמה המורכב של צעירה הנכנסת מרצון לעולם הליווי. הבחירה הזאת הופכת את "מאהבת בתשלום מראש" לכזו ששמה הכל על השולחן: חושניות, פנטזיות ופיתוי מצד אחד, וחומרנות קפואה ומצמררת מצד שני. הקרירות הזאת באה לידי ביטוי בעיצוב היפהפה של הסדרה, אבל לא פחות מכך בעיניה של הגיבורה. ריילי קיאו מוכיחה כאן כמה משחק בקלוז אפ יכול להיות נפלא כשמי שנמצאת מול המצלמה חמושה בטונות של כישרון. מלבד החשיפה הפיזית והנפשית התובענית שנדרשת ממנה כאן, קיאו מביעה שורה ארוכה של רגשות ביעילות יוצאת דופן. הנרקיסיזם הקר של דמותה, על גבול הסוציופתיות, לא יכול היה לעבור בצורה טובה כל כך בלעדיה.

במוקד "מאהבת בתשלום מראש" נמצא סיפור על עולם כלכלי ומחושב שמקיף תעשייה שלמה של פנטזיות, והיכולת שלה לאפיין את הדמויות שמרכיבות אותו - על המניפולציות, כיפופי הידיים והבדידות הקשה - מציעה הבנה אמיתית של המלאכותיות שלו. העובדה שהגיעה במודל בינג' של 13 פרקים בני 25 דקות, איפשרה לעכל את כל הקור האמנותי והפילוסופי הזה בקלות רבה הרבה יותר. הרבה פעמים אנחנו מכנים טלוויזיה טובה את הסדרות שמאפשרות לנו להתחבר לגיבורים שלהן, והנה מתברר שגם סדרה שעושה הכל כדי להרחיק את עצמה מאיתנו, יכולה להיות מרתקת וממכרת כמו הפנטזיה המלאכותית שבמרכזה.

(אילן קפרוב)

עוד באותו נושא

תשוקה מוגשת קר: "מאהבת בתשלום מראש" סקסית ומצמררת

לכתבה המלאה

21. שנות השמונים

במצעד 2015: מקום 22.
רשת: CNN (שודרה בישראל בערוץ הראשון).

הסדרה ההיסטורית המופתית של CNN המשיכה לספר גם בעונתה השלישית את כל מה ש(כביכול) ידענו על העבר שלנו, בפירוט יוצא דופן ותוך שימוש נרחב בחומרי ארכיון ועדויות נדירות. הגדולה של "שנות השמונים" היא שהכל נראה בה מובן מאליו, כאילו שסקירות היסטוריות בטלוויזיה היו מאז ומתמיד מרתקות, ערוכות להפליא ופוקחות עיניים. כפי שעשתה בשנות ה-60 וה-70, גם הפעם הביטה הסדרה על ההיסטוריה מנקודת מבטו של צופה הטלוויזיה, מציגה לנו איך הכל נראה מסלון ביתם של אנשי העשור.

מהמקום הזה, של ספת האמריקאי הממוצע, מתוארים אירועים כמו התפרצות מחלת האיידס, המהפכה הרייגנית שהוציאה את ארה"ב מעגמומיות שנות השבעים אל מעמד של מעצמה יחידה, נפילת חומת ברלין והבהלה החמדנית לכסף הגדול של וול סטריט. כולם אירועי ענק שטלטלו את האומה ואת העולם כולו, וכולם נארזים כמוצר מלא תובנות ובמקביל גם קל לעיכול. וכמו תמיד, גם הפעם הפרקים המרתקים מכולם היו אלו שעסקו בהתפתחות הטלוויזיה, בעשור שהחל את ההתנתקות מלוח השידורים עם מכשירי הווידאו והתניע את התהליך שיביא אותנו אל חותכי הכבלים ונטפליקס.

(אילן קפרוב)

"שנות השמונים" (צילום: GettyImages)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully