מצעד סדרות 2018 של וואלה! תרבות: מקומות 20-11

שם מקורי: The 100
במצעד 2017: מקום 43
רשת: ה-CW (תשודר בנטפליקס ישראל)

אמנם נטפליקס נמצאת בפיגור מעצבן, אבל מוכרחים להתייחס (עם ספוילרים כלליים קלים) לעונה החמישית של "100", ששודרה השנה בארצות הברית. כל פעם מחדש קשה לא להתפעל מהישגיה של הסדרה, שבתחילתה הקנתה רושם של סדרת נוער אפוקליפטית מן השורה, חצי-מבדרת חצי-מביכה, ואז הפכה לאחד הדברים הכי טובים ואמיצים בטלוויזיה. היו לה עליות ומורדות לאורך חייה, אבל היא תמיד הצליחה להשאיר את הראש מעל המים, להישאר מרתקת, מורכבת, נועזת, חסרת פשרות ומפתיעה. וההפתעה הגדולה מכל אולי הייתה התנופה החדשה שלה בעונה החמישית.

כסדרה המתקיימת בתחום האפור משחור שבו פועלים אנשים נורמטיביים הנאלצים להילחם על הישרדותם בכל מחיר, המעגליות הנצחית שלה הונצחה באופן האולטימטיבי בעונה החמישית. הטוויסט העלילתי שפתח אותה היה ממש מתבקש: הגיבורים הפכו לאנטגוניסטים. ה-100 ונספחיהם, אלה שהיו בחלל בעקבות הקרינה על כדור הארץ ואז ירדו כדי לבדוק הקלו המים, הפכו לגראונדרז, אנשי הקרקע, שנאלצים כעת להתמודד עם אסירים אחרים שהגיעו מהחלל ונלחמים על אותה חלקת אדמה. בכך "100" אילצה אותנו להסתכל אחרת לחלוטין על מה שחשבנו שידענו, יצרה שפע עצום נוסף של דילמות מוסריות בלתי אפשריות, והוכיחה שוב שהיא אחת הסדרות הכי מרתקות ומעוררות מחשבה על המסך.

"100" המשיכה לצלול אל התהומות הנפשיים שאליהם יגיעו בני האדם - האנושות כולה - על מנת לשרוד, וכדרכה בקודש עשתה זאת תוך שהיא גורמת לנו לרצות במותן המהיר של דמויות שעשו מעשים בלתי נסלחים, רק כדי שנרחם עליהן בפרק שאחרי כן. וכמו תמיד, העבר תמיד נוכח ותמיד מנקר במעשיהן של הדמויות ובאופיין, מה שמעניק נפח ומשקל עצומים לסדרה שגם ככה לא חסר לה כובד ראש, ומניב כמה מהרגעים המרגשים ביותר בעונה הזו - הזיכרונות מלקסה, המחווה של מונטי לג'ספר ועוד ועוד. לכך אפשר להוסיף את החיבורים היפים בין קלארק ומאדי, קיין ודיוזה, רייבן ושאו, ופרק אחרון שהוא מסחטת דמעות מדהימה, והתוצאה היא העונה הכי טובה של הסדרה מאז השנייה.

שם מקורי: The Marvelous Mrs. Maisel
במצעד 2017: מקום 47
רשת: אמזון פריים וידאו

יותר מאשר בעבר "גברת מייזל המופלאה" מתמסרת בעונה החדשה לגרנדיוזיות, לעליצות המעוצבת, למאות הניצבים, למלודרמה שהיא גם מינורית וגם גדולה מהחיים, לעוד ועוד רגעים מהונדסים ודיאלוגים מצוחצחים שלמרות הכל נראים במקומם. למחזמריות. אלא שדווקא מתוך השירים והריקודים, החיים מושכים את הדמויות לבחירות קשות ומסקרנות. לצד הטיפול הנהדר בסוגיות כמו אימהות מול קריירה, או עבודה "רצינית" לעומת סטנדאפ, שולחת הסדרה כמה חצים מצוינים כלפי ההגמוניה הגברית השלטת בקומדיה והתפיסה שנשים לא מצחיקות, מפחיתה במודע את כמות ההופעות של מידג' כדי לא לשחוק אותה, ומספקת לנו כפיצוי את כפר הנופש היהודי המופלא "שטיינר" בהרי הקטסקיל עם הפרקים הטובים ביותר בסדרה.

כל הדברים האלה הופכים את העונה השנייה של "גברת מייזל המופלאה" לממוגגת ממש כמו קודמתה, שגרפה בקיץ האחרון שמונה פרסי אמי מוצדקים. רייצ'ל ברוסנהן אכן מופלאה בתפקיד הראשי, עד שקשה להעלות על הדעת מישהי אחרת שתהיה כמוה מהממת ומצחיקה וכובשת כפי שעליה להיות. היחסים העוקצניים בינה לבין סוזי מוסיפים לספק כמה מהרגעים הכי מצחיקים של הסדרה, וטוני שלהוב ממשיך לגנוב את ההצגה כל אימת שהוא מופיע על המסך. "מייזל" כולה שופעת חיות, צבעוניות ופאר מלבב, מבדרת ומצחיקה בקול-רם כמו מעט מאוד סדרות בטלוויזיה. מה אפשר עוד לבקש?

שם מקורי: The Good Fight
במצעד 2017: מקום 41
רשת: CBS All Access (משודרת בישראל ב-yes)

יש משהו מאוד אנדרייטד ב"הטובות לקרב". אם סדרת האם שלה, "האישה הטובה", עוד זכתה לפעמים לבאזז ולמועמדויות לפרסים, זה לא המקרה בסדרת ההמשך, ושלא בצדק. זו אחת הסדרות היחידות בטלוויזיה שכמעט אין בה פספוסים, שבבואנו לצפות בה אנחנו יכולים להיות בטוחים שכל פרק יהיה טוב מאוד ומעבר לזה. בונקר. כמו אצל "האישה הטובה", חוזקה של "הטובות לקרב" לא טמון בהכרח בעלילות המאקרו המתמשכות אלא דווקא ברגעים הפרקיים הקטנים, בשופטים המטורללים, בכוכבי האורח המעולים, במקרים המשפטיים האירוניים ובהומור שנובע מסדרה משפטית שרוב הזמן לא לוקחת את עצמה ברצינות ובפעמים שכן, היא מנסה בעיקר לבדר ולא לדחוף לגרונות עורכי הדין מסרים אוניברסליים טרחניים בצורת נאומי סיכום מטיפנים.

במקביל לקלילות הזו, העונה השנייה של "הטובות לקרב" הייתה הפוליטית ביותר של שתי הסדרות. הפרקים נקראים לפי מספר הימים בהם טראמפ בשלטון, חלקם מכילים את קולו והתייחסות ישירה לדברים שאמר, אחד מהם אפילו חוקר את האופציה של להדיח אותו מהשלטון, והדמויות אומרות לנו שוב ושוב שמה שקורה כרגע בארה"ב "זה מטורף". צמד היוצרים רוברט ומישל קינג כועסים, עד כדי כך שהם מרשים לעצמם לפוצץ מסכי טלוויזיה עם טראמפ ופוטין שוב ושוב בכותרות הפתיחה, והכעס הזה מאפשר להם לשמור על חדות, רעננות ועניין. באופן מבדר ולא מטיפני, "הטובות לקרב" מצליחה להיות הערת שוליים חברתית ומהנה על המעצמה הגדולה ביותר בעולם, ולכן היא רלוונטית וכיפית מתמיד. העובדה שדמותה של מאיה רינדל (רוז לזלי) נדחקה אל השוליים היא בונוס.

שם מקורי: Mozart in the Jungle
רשת: אמזון פריים וידאו (זמינה בישראל גם בסלקום TV)

ביטול מצער במיוחד של אמזון, כחלק מהמגמה החדשה שלה ללכת על סדרות גדולות ועם אפיל נרחב יותר. אף ש"מוצרט בג'ונגל" קולחת ומבדרת כמו יצירה מוזיקלית מתוקתקת, יש בה משהו כמעט אנטי-קצבי, באופן שבו היא מגיעה למקומות מסוימים ואז חותכת הצידה ואז אחורה ואז לספירה שונה ואז שוב בחזרה אל העולם האמיתי. מעט משונה, קצת תמהונית, ועדיין טובת לב, מכילה וכובשת ברמות שקשה לא להתמסר אליהן. בדיוק כמו הדמות הראשית שלה. קשה להעלות על הדעת סדרה מאז "חשיפה לצפון" ועד "מוצרט בג'ונגל" שמצליחה להיות ייחודית ומוזרה ועדיין מאוד אמינה, כנה ואנושית. שכל הווייתה היא אהבת מוזיקה ואהבת תרבות ואמנות ואהבת אדם - גם כשהוא קטנוני וצר עין, גם כשהוא אוהב ומבקש קרבה וכפרה.

היפה במיוחד בעונה האחרונה זה שהיא מנצלת את מימוש היחסים הרומנטיים בין שני הגיבורים, רודריגו והיילי, לטובת בחינה אישית של כל אחד מהם. החיפושים הקרייריסטים והאמנותיים של השניים שזורים במערכת היחסים החדשה שלהם. הסיפורים האלה אולי הופכים את העונה הרביעית של "מוצרט בג'ונגל" ליותר מאשר מענגת ומצחיקה בלבד, אלא מכניסים בה רובד קצת עצוב, כזה שהופך את הדמויות ואת הסדרה לשלמה ואנושיות אפילו יותר. העובדה שלא נראה ממנה יותר אחרי עונה כה נפלאה היא עוול של ממש.

שם מקורי: Killing Eve
רשת: BBC America (משודרת בישראל ב-HOT)

הסדרה שיצרה פיבי וולר-ברידג' ("פליבאג" המופלאה) היא דוגמה מצוינת ויעילה לטשטוש הגבולות בין הסוגות בטלוויזיה של היום: מותחן וקומדיה שמתמזגים האחד בתוך האחר. במרדף החתולה והעכברה של וילאנל ואיב לא תמיד ברור מיהי הטורפת ומיהי הנטרפת. שם הסדרה המקורי - "Killing Eve" - מחדד את מהותה של המטוטלת: המשמעות היא "להרוג את איב", כן, אך גם "איב ההורגת".

סנדרה או נהדרת כאיב, מעבירה באופן מושלם את הדקויות הקומיות והדרמטיות שכותבת עבורה וולר-ברידג', אך אין ספק שג'ודי קומר מאפילה עליה לחלוטין בתפקיד וילאנל. ניכר שהשחקנית בת ה-25 שמחה להתנער מהתפקידים הדרמטיים האחרונים שלה. האופן שבו היא מתענגת על הרוצחת ומדייקת בה מביא אותנו להתענג יחד איתה. מה קורה כאשר שתי הדמויות האלה - שחותרות תחת התפיסות של הגברים ושל המוסכמות הטלוויזיוניות - משוסות זו בזו?

גם אם "להרוג את איב" לא מאיימת על "פליבאג" בראש גוף היצירה של פיבי וולר-ברידג', הפיקחות שלה והאופן המבריק שבו היא מאזנת בין הטונים השונים לכדי יצירה שלמה, קולחת, כיפית וחכמה - מסמנים אותה שוב כאחת היוצרות הגדולות של דורנו. כזו שלא זאת בלבד שמצליחה לבלוט שוב ושוב ביקום טלוויזיוני צפוף, אלא גם למתוח את הגבולות שלו.

שם מקורי: Counterpart
רשת: Starz (משודרת בישראל ב-yes)

בניגוד לכל כך הרבה סדרות שמורחות את הזמן, אפילו כשהן מונות מספר פרקים מועט, זה לא העניין ב"מקביל", דרמת המד"ב על העולמות המקבילים בכיכובו של ג'יי קיי סימונס האדיר ("וויפלאש"). הסדרה לוקחת את הזמן שלה, כן, אבל מראש ניכר שהיא כתובה היטב ושיש כאן יד מכוונת שיודעת מה היא עושה. לאט לאט היא בונה את העולם שלה וחושפת טפח ועוד טפח, ובתוך כך מעבה ומרבדת את הפסיכולוגיה של הדמויות שלה, מהטהורה שבהן ועד לנקלית ביותר (ספציפית נדיה והחפרפרת - שתי דמויות נפלאות), וקושרת ביניהן קשרים מסועפים ובלתי צפויים שמחדדים את התסבוכת בעולם מעין זה.

עוד לפני משחקי הריגול ההדדיים בין המציאויות, "מקביל" מציגה במרכזה תהייה מרתקת על הקשר בין מיקום וסיטואציה להתפתחות אנושית. האפשרות של כמה מהדמויות להכיר את המקבילות להן במציאות האחרת מסקרנת מאוד, כי התשובה לפגישה עם עצמך ממש לא ברורה. האם היינו אוהבים את האדם הזה, האם היינו רוצים להיות כמוהו, אילו צדדים מודחקים אצלנו הפכו בולטים אצלו, ואילו סודות הוא מסתיר בהשוואה לאלו שלנו? המפגשים וההצטלבויות הללו מאפשרים ל"מקביל" לפרוץ את המעטה הקר והטכני של דרמות ריגול ולפתוח עולם שלם של רגשות סוערים.

"מקביל" שוזרת היטב את ההתפתחות העלילתית והאישית זו בזו, והמתח שטמון בסיפור הריגול והקונספירציה משתלב היטב עם ההיכרות ההדרגתית שלנו עם הדמויות. זהו דו קרב מחושב של פעולות ותגובות, ניסיון למצוא נקודת תורפה מבלי שהיריב יצפה לה ויסגור אותה. סצנות האקשן מבוימות היטב ומביאות לשיא את הדרמה העלילתית שנבנית לאורך זמן, והיד הבוטחת על הגה הדמויות והעולמות המקבילים מספקת ביטחון לכל מי שעוקב אחר העלילה המתפתלת בציפייה לפתרון. כל אלה, לצד הופעה מרשימה של סימונס בתפקיד כפול, הופכים את "מקביל" לסדרה מורכבת, מעמיקה ומעולה.

שם מקורי: Better Call Saul
במצעד 2017 ובמצעד 2016: מקום ראשון
רשת: AMC (שודרה ב-yes, HOT, סלקום TV ונטפליקס)

חלק משמעותי ב"סמוך על סול" אבד עם לכתה של דמותו של צ'אק. לא זאת בלבד שאחיו הגדול של הגיבור היווה את האנטגוניסט עבורו, מישהו שהניע תהליכים טכניים ופסיכולוגיים, אלא שהמתח המתמיד בינו לבין ג'ימי היה אינטימי בבסיסו. בלעדי צ'אק, חלק גדול כל כך מהזהות של "סמוך על סול" לאורך העונה הרביעית, כמו גם מהפגיעות של ג'ימי, אבד. העובדה שהסדרה הלכה לכיוונים של הכחשה על ידי ג'ימי היא כמובן לגיטימית, אולם רגעיה החזקים ביותר היו הבודדים שבהם ייסורי המצפון והמאבק הפנימי בתוך נפשו צפו ועלו על פני השטח.

אפילו הטרוניות האלה לא גורעות מהיותה של "סמוך על סול" אחת הסדרות הטובות בטלוויזיה, גם בעונתה הרביעית. עדיין מחושבת, מדוקדקת, עמוקה, בעלת תשומת לב פנומנלית לפרטים, משוחקת מעולה, ערוכה להפליא ומצולמת מדהים. כנראה הסדרה המוקפדת ביותר על המסך. כל אירועי העונה התנקזו אל פרק סיום שהיה מופלא מתחילתו ועד סופו, החל מהעדנה חונקת הגרון של האחים מקגיל חוגגים יחד, דרך קים המבולבלת והמובסת שמבינה כי איבדה את האדם שאהבה ועד הבחירה הנוראית שנאלץ מייק לקבל. בעוד ג'ימי נבלע כמעט לחלוטין בדמות אותה אליה יהפוך להיות ב"שובר שורות", הרגעים בהם הוא בוחר לא להעניק לקרוביו ואוהביו ולו רגע אחד של חמלה וקבלה, הם אלו שמזכירים כמה חכמה, שוברת לב ומפתיעה יכולה "סמוך על סול" להיות.

שם מקורי: Sharp Objects
רשת: HBO (שודרה בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)

אחת המגמות הבולטות ביותר מקרב המגמות הבולטות ביותר בטלוויזיה של השנים האחרונות, ובמיוחד ב-2018, היא סיפורים די שגרתיים שהופכים ליצירות מסחררות בזכות בימוי מדהים. הרבה אוטרים איכלסו את המסך ואת המצעד הזה השנה, במאים שהיו אמונים על עונה שלמה או יצירה שלמה מההתחלה ועד הסוף. היו לנו סם איסמעיל ("Homecoming"), פארק צ'אן-ווק ("המתופפת הקטנה"), קארי פוקונגה ("מטורף"), מייק פלנגן ("מי מתגורר בבית היל?") - כולם העניקו נקודת מבט ייחודית שרוממה את היצירה המקורית והפכה אותה מיוחדת בהרבה מכפי שהייתה יכולה להיות. מעל כל אלה הפעם נמצא ז'אן-מארק ואלה.

הבמאי הקנדי כבר שידרג ב-2017 את "שקרים קטנים גדולים" (אף היא של HBO) בזכות מגע ידו הייחודי, וב"חפצים חדים" הוא מורגש ויאה עוד יותר. ואלה מדגיש את היותה של "חפצים חדים" מעשיית רוחות רפאים בלי רוחות רפאים, לא במובן המוכר שלהן, אך הדמויות רדופות ללא ספק והכל נגוע בשכול. הגיבורה (בגילומה של איימי אדאמס) רואה בקביעות בעיני רוחה דברים שאינם שם, שברירי זכרונות שבאים והולכים.

העוועים האלה הם הזדמנות פז עבור הבמאי לעשות את מה שהוא כל כך אוהב. הבימוי שלו מאופיין תמיד בעריכות מהירות השוזרת זו בזו סצנות קצרות המתאגדות לכדי הלך נפש. ב"חפצים חדים" הגישה הזו מעצימה מאין כמוה את החידודים על הבשר, את תחושת האפלה המזדחלת מתחת לעור, במיוחד ככל שהסדרה מתקדמת והאפקט הזה נערם. החפירה בנשמתה של הגיבורה מניבה כמה רגעים דרמטיים מדהימים ממש לאורך העונה, ובשעות הכושר היא מציפה אל פני השטח אמיתות שמבהירות מדוע הן לבה של הסדרה. כך הופך סיפור המסתורין השגרתי למדי שבבסיס הסדרה, ליצירה מצמררת ובלתי נשכחת.

שם מקורי: Big Mouth
במצעד 2017: מקום 11
רשת: נטפליקס

צופי העונה הראשונה של "פה גדול" כבר מכירים את הנוהל, את המטרה המוצהרת שלה: תיאור גיל ההתבגרות במלוא מגעילותו - ואוהו, כמה שהסדרה הזו מגעילה, גם כשהיא ממש לא חייבת להיות - ואגב כך לרקום קסם עצום של חברות ואחווה, ובדלת האחורית להחדיר (כן, סליחה על זה) מסרי חינוך מיני לכל דבר. אחת ממעלותיה הרבות והמרעננות של "פה גדול" מאז תחילתה הייתה המקום שהקנתה גם לבנות המתבגרות. מעבר להתפתחויות העלילתיות המתוקות שצומחות מהסיפור שלה, הוא מספק כר נרחב לדיון על דימוי גוף, החפצה, סקסיזם וכיו"ב.

העיסוק בנושאים מעין אלה הוא חלק מהדנ"א הדביק והצמיגי של "פה גדול" מאז ראשית דרכה. אם העונה הראשונה הניחה את היסודות - הגוף המשתנה, התעוררות מינית, נטייה מינית, פורנו, מחזור, אנטומיה גברית ונשית וכו' - בעונה השנייה, "פה גדול" צוללת פנימה אל נושאים מורכבים עוד יותר. רותמת בפיקחות רבה את השתוללות המצפן המיני של הנערים הצעירים לטובת עיסוק בצדדים החיוביים והשליליים של מיניות ושל התנהגות אנושית סבירה. המרשים מכול הוא שלמרות התמהיל המשתנה, "פה גדול" נשארת דוחה, רגישה, קורעת מצחוק, חכמה, פרועה ונפלאה כשהייתה - עדות לחזון המוצק של היוצרים. שותפות הגורל של הילדים מהווה משקל נגד כובש לכל מה שמתרגש עליהם, החרמנות המתמדת עדיין משבשת את שיקול דעתם, הבוטות של הסדרה היא עדיין הכי אמיצה ושומטת לסת בטלוויזיה, והכל עטוף במעטה חמים ומוכר שקשה לעמוד בפניו.

שם מקורי: The Haunting of Hill House
רשת: נטפליקס

"רוח רפאים יכולה להיות הרבה דברים. זיכרון, חלום בהקיץ, סוד, אבל, כעס, אשמה", אומרת דמותו של סטיב קריין בפרק הבכורה, ומוסיף כי "לרוב, רוח רפאים היא משאלה". כל המרכיבים שהוא מונה מתבררים כרבדים של "מי מתגורר בבית היל", וכולם אכן רודפים כרוחות את בני משפחת קריין בכל השנים שעברו מאז אותו קיץ ועד היום. האימה של הסדרה נובעת מהפסיכולוגיה של הדמויות. למעשה, מתחת למעשיית הרפאים, בין רגע מצמית אחת למשנהו, "מי מתגורר בבית היל" היא בעיקר דרמה משפחתית בצלה של טראומה. מה שהופך אותה למוצלחת הוא היכולת שלה להבריק בשני המישורים האלה. לשלוח צמרמורות פחד לגב וחצים עצובים ללב.

השיא שממחיש את זה מגיע בפרק השישי, "שתי סערות". מאורעות ההווה והעבר מותכים ומוטחים זה בזה, ועמם גם הזיכרונות, הסודות, האבל, הכעס, האשמה והביעותים. הפרק הזה מצוין לא רק כי הוא מביא לשיא את הדברים שראינו עד אז, אלא אף עושה זאת תוך התעלות טכנית נפלאה. סדרה של סצנות ארוכות שכולן מצולמות בשוט אחד, בסך הכל שלושה קאטים מובהקים ב-49 הדקות הראשונות של הפרק (מתוך 55). מה שמכניס אותנו אל נעליהן של הדמויות בזמן אמת, מזין את הכל במתח ובמומנטום, וכמובן מקשה לא להתפעל מהתזמור המדוקדק של השחקנים, הצילום ושאר הצוות שמאחורי הקלעים. כמו מחזה, רק עם תנועות מצלמה יפהפיות.

התסריט של "מי מתגורר בבית היל" חכם ומחושב גם כשהוא נוטה למלודרמה, הטוויסטים רגישים בואכה מועכים את הנשמה, ומעל הכל היא פשוט מרהיבה. הצילום, הצבעים, הסאונד, האפקטים, האיפור, הסט. אחוזת היל בנויה למשעי, עמוסה בחפצים עתיקים וקודרים, דלתות כבדות וחורקות מלאות חריטות וידיות עם פיתוחי חיות טרף שואגות. רוחות הרפאים המאכלסות את הבית מבעיתות, אפשר כמעט להרגיש את הצינה שהן מחדירות פנימה. העריכה מבריקה, כמעט כל מעבר בין ההווה לעבר נעשה באופן חכם ואורגני - כשמישהו פותח דלת ב-2018 היא נפתחת ב-1992. תחת שרביטו של מייק פלנגן מתאגדים כל האלמנטים האלה לכדי יצירה מרשימה שבקלות יכולה לרדוף אתכם גם אחרי הצפייה.