וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

נטפליקס, שואה, עברייני מין וקומיקס: כאב הראש האיום של השופטים בפסטיבל ונציה

אבנר שביט, ונציה

5.9.2019 / 8:31

פסטיבל ונציה מתקרב לסיומו ביום שבת הקרוב, וכל אופציה ריאלית של חבר השופטים נראית גרועה מהשנייה. וגם: ג'ון מלקוביץ' משדרג את "האפיפיור החדש", הבמאי הצרפתי האהוב שוב במיטבו והכוכבים והכוכבות שחרכו את השטיח האדום

פסטיבל ונציה

(בסרטון: הטריילר של "Babyteeth")

פסטיבל ונציה מתקרב לישורת האחרונה שלו, ויינעל בשבת הקרובה. רוב הסרטים בתחרות הרשמית כבר הוקרנו, מלבד אחד או שניים, שלא אמורים להיות הבולטים בה, אם כי כמובן שתמיד יש הפתעות. כך או כך, זה הזמן לסקור את התוצרים שהוקרנו כאן ביומיים האחרונים, לדבר על כמה פרויקטים שהוצגו פה כבר בתחילת השבוע ועוד לא הספקנו להתייחס אליהם, וכמובן גם לעבור לשלב הסיכומים.

נתחיל עם ארבעה סרטים מהתחרות הרשמית. רובר גדיגיאן, במאי צרפתי ותיק ופורה שהתחבב על הקהל הישראלי רק בעשור האחרון, הודות ל"שלגי הקילימנג'רו" ו"בית ליד הים", הוא אורח קבוע בעולם הפסטיבלים, והיום (חמישי) חזר לוונציה עם סרטו החדש, "גלוריה מונדי". כרגיל אצלו, מדובר בדרמה חברתית. נקודת המוצא הפעם היא אישה היוצרת קשר עם בן זוגה לשעבר, אסיר משוחרר, לאחר לידת נכדם הראשון, אבל מה שאמור להיות מאורע משמח רק מוציא לדרך טרגדיה יוונית, על רקע המצב הכלכלי בצרפת: שביתות, אבטלה, סכסוך אלים בין נהגי מוניות ונהגי אובר, וכיוצא בכך.

כמיטב המסורת הנהדרת שלו, גדיגאן אינו דידקטי וגם לא מתלהם. הוא יודע לשמור את הדרמה על אש קטנה, ובכל זאת להקיף אותה בתחושה של אלימות איומה שעומדת להתפרץ בכל רגע, ומתפרצת רק ברגע הנכון. גם כן כהרגלו, הוא עובד עם אותה קבוצת שחקנים, בהם זוגתו אריאן אסקריד, וכולם מיטיבים ליצור דמויות מעוררות הזדהות וחמלה. "גלוריה מונדי" הוא סרט שעושה חשק להצדיע לבמאי ולזמר - "גלורי, גלורי, הללויה".

עוד באותו נושא:

סרט השואה המזעזע שמטלטל את ונציה

להחרים או לא? המחלוקת סביב רומן פולנסקי בוונציה

נטפליקס התגלתה בתור הכוכבת האמיתית של הפסטיבל

גלוריה מונדי. פסטיבל ונציה,
שביתות, אבטלה ונהגי אובר. מתוך "גלוריה מונדי"/פסטיבל ונציה

"Babyteeth" של האוסטרלית שאנון מרפי, אחת משתי הנשים היחידות בתחרות הרשמית השנה, עוקב אחר נערה הגוססת מסרטן, בגילומה של אלייזה סקנלן המשגשגת, שכיכבה ב"חפצים חדים" ובקרוב נראה אותה גם בעיבוד הקולנועי החדש ל"נשים קטנות". הסרט מתאר את ההתמודדות שלה ושל הוריה עם מותה הקרב והבלתי נמנע, ועושה זאת בדרך סנטימנטלית יותר מן המקובל בתוצרים שבדרך כלל מוקרנים בפסטיבלי קולנוע שכאלה.

הגישה הזו קנתה לו לא מעט שונאים, ומנגד הוציאה אחרים מן האולם כשעיניהם דומעות. האמת, כרגיל, איפשהו באמצע - מדובר בסרט יפה, הנהנה מן האיכויות של כוכבתו ומפסקול מעולה, אבל בסופו של דבר הוא נשכח למדי ואף מפוספס, שכן היה לו פוטנציאל להשתמש בגרעינים העלילתיים שיש בו כדי ללכת למקומות הרבה יותר מעניינים. גם "Saturday Fiction", אפוס ריגול רומנטי תוצרת סין בכיכובה של גונג לי, לא הותיר חותם מיוחד, אם כי גם בו יש רגעים יפים.

ואחרון חביב (תרתי משמע): אחרי כמה סרטים ז'אנריים שלא זכו להערכה בלשון המעטה, ולאחר שביים בשנה האחרונה אופרה על במות ישראל, שב אטום אגויאן למחוזות שבהם קנה את תהילתו לפני עשרים שנה עם "אקזוטיקה" ו"המתיקות שאחרי" - כלומר, דרמה מלנכולית ואניגמטית בה מצטלבים כמה קווי עלילה.

במקרה זה, מדובר בסרט בשם "אורח הכבוד", העוקב אחר היחסים בין אב לבתו, מורה למוזיקה המפלילה את עצמה בעבירת תקיפה מינית של תלמידיה, ולאט-לאט מתברר לנו מדוע כה בער לה להעליל כי יזמה אורגיה עם החניכים שלה. בסופו של דבר, הדרמה הזו מתקשה לתגמל את צופיה, אבל ייאמר לזכותה שהיא מצליחה לשמור על סקרנותם לאורך כל הדרך, ונהנית גם מתצוגות משחק מצוינות: דיוויד תיוליס הוותיק כאב, והתגלית המהממת לה-איסלה דה אוליביירה כבתו.

לה-איזלה דה אוליביירה. GettyImages
התגלית. לה-איזלה דה אוליביירה על השטיח האדום/GettyImages

מחוץ לתחרות, הוקרן הסרט הכי טראשי בפסטיבל - "סיברג", דרמת מתח הוליוודית המתארת כיצד מירר ה-FBI את חייה של השחקנית ג'יין סיברג בשל קשריה עם הפנתרים השחורים, עד שיצאה מדעתה ובסופו של דבר מתה בנסיבות טרגיות.

התסריט של ג'ו שרפנל ואנה ווטרהאוס מיטיב להראות איך לאורך כל חייה, גברים ניצלו את הכוח שלהם כדי לבטל את סיברג ולהתעמר בה - מהבמאי אוטו פרמינגר, שהדורסנות שלו הובילה לפציעתה במהלך צילומי סצינת השריפה על המוקד בסרט בו גילמה את ז'אן דארק, ועד ג'יי.אדגר הובר ופקודיו בסוכנות, שלא היססו להפוך את חייה לגיהנום. האמירה ברורה וחשובה, ותצוגת המשחק של קריסטן סטיוארט בתפקיד הראשי ממגנטת - אבל מעבר לכך, הכל כאן ברמה נמוכה מאוד. הבימוי של בנדיקט אנדרוז, הדיאלוגים, העבודה של שחקני המשנה והחיבור בין כל אלה מזכירים לכל היותר דרמת טלוויזיה משנות השמונים.

עוד בוואלה!

ריסטן סטיוארט מסבירה למה יש בוודי אלן יותר ממה שכולם רואים בו

לכתבה המלאה
סיברג. פסטיבל ונציה,
טראש. קריסטן סטיוארט ב"סיברג"/פסטיבל ונציה

ולפני שנעבור לסכם את הפסטיבל ואת הסרטים שהוקרנו בו, כמה מילים על הגזרה הטלוויזיונית: לפני שנתיים, הקרין פסטיבל ונציה לראשונה בתולדותיו סדרת טלוויזיה - "האפיפיור הצעיר" של פאולו סורנטינו. בשנה שעברה הוא שוב פתח את הדלת למסך הקטן, והפעם למען "החברה הגאונה", והשנה הכדור חזר אל הבמאי האיטלקי, שהציג כאן בהקרנת בכורה עולמית שני פרקים מ"האפיפיור החדש", ההמשך של הסדרה המהוללת שלו על הוותיקן.

אחרי שהאפיפיור הצעיר בגילומו של ג'וד לאו שוקע בתרדמת, ראשי הוותיקן נאלצים להזעיק לו מחליף - האפיפיור החדש, אותו מגלם ג'ון מלקוביץ'. שני השחקנים הגיעו לוונציה לקדם את הסדרה, וכיוון שכך, היה צורך להעניק לכל אחד מהם כבוד עם פרק שבו הוא מככב לכל אורכו. זה הוביל לסיטואציה משונה ורנדומלית למדי, בה לא הוקרן כאן הפרק הראשון של העונה השנייה, ובמקומו קיבלנו מיידית את הפרק השני. משונה מכך, לאחר מכן קפצה ההקרנה היישר אל הפרק השביעי.

בתנאים שכאלה, אי אפשר באמת לחוות דעת על "האפיפיור החדש", אלא רק לספק רושם ראשוני. ובכן, נראה כי סורנטינו שוב מיטיב לרקוח את התערבות הקבועה שלו, הכוללת אסתטיקה מסחררת ופרובוקטיבית, הומור סרקסטי, דמויות משנה צבעוניות, הרהורים פילוסופיים והרבה גופות עירומים. כמו כן, מלקוביץ' האצילי והאקסצנטרי מתגלה כליהוק אידיאלי לדמותו של האפיפיור וכשחקן חיזוק מרשים שמעלה עוד יותר את רמת הקלאסה של הסדרה.

האפיפיור החדש. פסטיבל ונציה,
שחקן חיזוק מרשים. ג'ון מלקוביץ' מתוך "האפיפיור החדש"/פסטיבל ונציה

ונחזור לסרטים: ביום שבת יתקיים טקס חלוקת הפרסים. בניגוד לשנה שעברה, בה היה ברור מלכתחילה כי "רומא" ייקח את אריה הזהב, השנה אין פייבוריט ברור, ולמעשה אפשר אף לומר שהתמונה פתוחה לחלוטין. חבר השופטים והשופטות בראשותה של הבמאית הארגנטינאית לוקרסיה מרטל יידרש להתמודד עם כמה שאלות עקרוניות: כיצד לנהוג ברומן פולנסקי, שסרטו "קצין ומרגל" הוא מן הבולטים בתחרות? עד כמה לפרגן לנטפליקס, שעצם השתתפותה במעמדים כאלה עדיין שנוי במחלוקת, אבל יש לה כאן שני תוצרים, ושניהם מדוברים - "Marriage Story" ו-"The Laundromat"? ועד כמה לצ'פר את "הג'וקר", שעצם קבלתו לתחרות הרשמית כבר שברה תקרת זכוכית בעולם סרטי הקומיקס?

את התוצאות נדע במוצאי שבת, ובינתיים - אלה הבחירות שלנו:

הסרט הטוב ביותר: "Marriage Story", הדרמה של נוח באומבך בכיכובם של אדם דרייבר וסקרלט ג'והנסון כזוג החווה גירושים מכוערים. יצירה המזכירה את וודי אלן ואינגמר ברגמן במיטבם. באחת הסצינות החזקות שלה, במהלך ויכוח בין שתי הדמויות הראשיות, אחת מהן תוקעת את אגרופה בקיר, שנפער בו חור - בדיוק כפי שקורה ללבם של הצופים במהלך הצפייה ביצירה העוצמתית הזו.

השחקנית הראשית הטובה ביותר: אמנם כמעט את כל הסרטים בתחרות הרשמית ביימו גברים, אבל רבים מהם התבססו על תצוגות של שחקניות נהדרות. הרשימה ארוכה, וכוללת שמות מוכרים כמו סקרלט ג'והנסון ב-"Marriage Story", מריל סטריפ ב-"The Laundromat" וקתרין דנב ב"האמת", וגם תגליות כמו לה-איזלה דה אוליביירה הקנדית ב"אורח הכבוד", מריאנה די ג'ירולמו הצ'יליאנית ב"אמה" ומילה אל-זחרני הסעודית ב"המועמדת המושלמת".

סיפור נישואים. נטפליקס,
משחק אדיר בסרט כביר. סקרלט ג'והנסון ואדם דרייבר ב-"Marriage Story"/נטפליקס

השחקן הראשי הטוב ביותר: פה, אין שאלה בכלל. חואקין פיניקס ב"הג'וקר", שהוכיח כי הוא לא רק השחקן הטוב בפסטיבל, אלא אולי בעולם בכלל. על הסגנות יש לא מעט מתמודדים ראויים, ובראשם אדם דרייבר מ-"Marriage Story"; ז'אן דוז'רדן כקצין הצרפתי הנלחם לטיהור שמו של אלפרד דרייפוס ב"קצין ומרגל" של פולנסקי; ובראד פיט, הנמצא בתקופה הטובה בקריירה שלו, על תפקידו כאסטרונאוט ב"אד אסטרה".

הסרטים המוערכים יתר על המידה: שני תוצרים שהמחישו שוב את הזילות של סוגיות כמו השואה והאנטישמיות בימינו. "קצין ומרגל" של פולנסקי התכבד בשבחים מקיר לקיר, אבל אינו אלא ניצול ציני של הפרשה ההיסטורית כדי לאפשר לבמאי לטעון שהוא נרדף בידי ה-Metoo על לא עוול בכפו; "הציפור הצבועה", העיבוד הצ'כי לספרו של יז'י קושינסקי על זוועות מלחמת העולם השנייה, יותר שנוי במחלוקת, אבל גם לו יש הרבה מעריצים בגדולי עיתוני העולם, אף שמדובר בסרט אופורטוניסטי, נטול נשמה ורגש.

כך או כך, כמו בפסטיבל קאן לפני שלושה חודשים, גם כאן התופעה הבולטת לא היתה סרט מסוים, אלא האווירה הכללית. למרות החום, למרות שחלק מהסרטים יגיעו לנטפליקס כבר בקרוב, למרות שכבר עכשיו יש לא מעט תכנים בשירותי הסטרימינג למיניהם, למרות שכולם כבר הכריזו שהקולנוע לא רלוונטי ופסטיבלי קולנוע רלוונטיים עוד פחות - היו השנה בוונציה יותר אנשים מתמיד, והם יצרו תורים אינסופיים אפילו בכניסה לתוצרים האזוטריים ביותר.

בזמן אמת, היה מתיש לעמוד בתורים הללו, אבל בדיעבד קשה שלא להתרגש מהם. אומרים שתעשיית הקולנוע היא ספינה טובעת, אבל לפחות במבט מן החופים של ונציה, נראה כי היא עדיין איכשהו מצליחה להחזיק את הראש מעל המים.

התורים האיומים

חואקין פיניקס. GettyImages
הכי טוב בפסטיבל. חואקין פיניקס/GettyImages

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully