פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איתי החיים קורא הרבה: עשרת ספרי המקור הטובים של העשור

      האנרגיה הפורצת, האירוניה המחוכמת, הקריעה המוקדמת, העיפרון המחודד והאש הבוערת. נסים קלדרון בוחר את עשרת הספרים הטובים של השנים תש"ע-תשע"ט, מענת עינהר ועד דויד גרוסמן

      סיכום ספרי העשור העברי תש"ע-תשע"ט (עיבוד תמונה)
      ספרי תש"ע-תשע"ט (עיבוד תמונה)

      2011 - מתן חרמוני, "היברו פאבלישינג קומפני"

      בעברית מבריקה שאימצה לעצמה את הנגינה של היידיש עקב מתן חרמוני אחרי עולם יהודי שהתרבות הישראלית היתה עיוורת לגביו: עולמם של היהודים שהגיעו אל חופי ארצות הברית ולמדו לשרוד בה. חרמוני אימץ מהם את חוכמת האירוניה, ואת הריחוף מעל הריאליה בתוך ריאליה שדרשה הרבה תבונה מעשית.

      "היברו פבלישינג קומפני" לוקח את הקוראים לתרבות היידית של יהודי אמריקה

      עמוס עוז, "הבשורה על פי יהודה"

      הרומאן האחרון של עוז היה רענן, ומחדש, וכתוב בתנופה מקורית. הקו שמתח בין ירושלים של שנות החמישים לבין סיפורו של יהודה איש קריות איפשר לו לרדת אל שורשיה של שנאת היהודים, ובה בעת לחשוף בשנותיה הראשונות של הישראליות את העצבים החשופים שלה.

      "הבשורה על פי יהודה" קורא תיגר על הקונצנזוס

      ענת עינהר, "תמונות עירום"

      ספרה השני של ענת עינהר (קדם לו "טורפים של קיץ") הוכיח שהאנרגיה פורצת הגבולות שלה לא הייתה הבלחה של ביכורים. היא שיכללה את הפראות שלה, הוסיפה נפח לאנרכיה שלה, וגם - לפחות באחד משלושת הסיפורים שבקובץ - היא חקרה חקירה חסרת רחמים, וגם חסרת תקינות מוסרנית משתקת, את המפגש שבין נשיות לבין צבאיות.

      הבשורה על פי יהודה (יח"צ)
      ירידה לשורשים. כריכת "הבשורה על פי יהודה" מאת עמוס עוז (יח"צ)

      רונית מטלון, "והכלה סגרה את הדלת"

      איש לא שיער שהכישרון הספרותי המרהיב של רונית מטלון ייקרע קריעה אכזרית ומוקדמת. אבל היא נפרדה מקוראיה בספר חד כתער, מלא בחדוות סיפור, נושם שלושה דורות של אנרגיה נשית, וגם משלח צחוק בריא אחד במי שלא קרא, ממש לא קרא, את צ'כוב.


      רונית מטלון משלבת ביד אמן אהבה, משפחה ופוליטיקה

      הילה עמית, "מאושרי והלאה"

      זה ספר שלא זכה לתשומת הלב שהיה ראוי לו. החושים הפוליטיים של הילה עמית מתורגמים כאן לחוכמת סיפור נוקבת, לפרוזה מדויקת, לעלילות חסכוניות במציאות יהודית וערבית מתעתעת שאין לה - כפי שכותבת עמית - "התחלה ברורה", ואין לה גם "סוף מובהק".

      "מאושרי והלאה": מזמן לא קראנו ספר ביכורים טוב כל כך

      אתגר קרת, "תקלה בקצה הגלקסיה"

      סופר שהוא בעל סגנון מובהק וחד מסתכן בכך שיהפוך למשרת של הסגנון שלו, אם לא יצליח לחדד בכל פעם יותר את העיפרון המחודד שלו. אתגר קרת בהחלט מצליח. קובץ הסיפורים השישי שלו בוגר יותר מקבציו הקודמים, מאזן יותר בין התבוננות מלאת ניואנסים לבין נקיטת עמדה ערכית, וגם יצירתי יותר. רצף של הודעות אי מייל קצרות עובר כאן בין הסיפורים השונים ומוסיף עליהם סיפור שרומז על חיבור מקאברי ביניהם.

      "תקלה בקצה הגלקסיה": הקסם של אתגר קרת עוד שם

      תמונות עירום, ענת עינהר (יח"צ)
      שיכללה את הפראות. כריכת "תמונות עירום" מאת ענת עינהר (יח"צ)

      רות עפרוני, "שנת השועל"

      מי שמזלזל בפוסט שנולד בפייסבוק שוכח שאין צורת כתיבה שלא ימצא מי שיפיק ממנה זהב. מה שהתחיל כפעילות פייסבוק של רות עפרוני היתרגם למעין יומן, או לכאילו יומן, שהוא ספרות בלתי מסורקת ובלתי מחויטת. הלוואי שרבים ישתחררו כך ממצוות האנשים המלומדה של הכתיבה. תענוג לקרוא את הביקורת העצמית שמותחת על עצמה כאן אישה באמצע החיים - בחיוך כובש ובשפע רגשי. היא מעזה לבלבל את עצמה, ואגב כך היא גם מבלבלת את מוסכמות הכתיבה שלנו.

      "שנת השועל" הוא סיפור מרענן ושנון על משבר אמצע החיים הבורגני

      אילת שמיר, "נטל ההוכחה"

      ספר אחרי ספר שולחת איילת שמיר מבט בוחן אל הגבר בכלל ואל הגבר הישראלי, ואל הגבר הפלסטיני שלצידו. היא סופרת של צבעים חזקים, ושל יצרים חזקים, ושל משפטים חזקים. הספר האחרון שלה הוא חקירת עומק של גבריות חבולה בחיפה של יהודים וערבים שאחוזה בעולם פוליטי שאין בו מקום לברירות נוחות.

      "נטל ההוכחה": ספר שבוחן את הגבריות באינטנסיביות

      שנת השועל, רות עפרוני (יח"צ , כנרת זמורה ביתן)
      כריכת "שנת השועל" מאת רות עפרוני (יח"צ)

      דרור משעני, "שלוש"

      דרור משעני לקח את הז'אנר של הספרות הבלשית אל מקום חדש, ולא רק אל מקום ישראלי חדש. הוא עיצב דמות של בלש שאיננו קוסם של פענוח, שטועה, שנחבל. והוא מיקם אותה בתוך האפרוריות של השוליים הבלתי נוצצים של העיר הישראלית, אבל בלי פרומיל אחד של צדקנות עדתית. על רקע ההצלחה הגדולה של שלושת ספריו הראשונים, בלט האומץ שלו לכתוב ספר רביעי בלי הבלש הזה, ובמבנה ושל שלוש פעימות וירטואוזיות.

      דרור משעני מחלץ את גיבוריו מהסתמיות, עד שהם נאלצים לחזור אליה

      דויד גרוסמן, "איתי החיים משחק הרבה"

      בספר הזה עשה גרוסמן מה שלא עשה מעולם: עיבוד ספרותי חופשי פרשת חיים של אשה ממשית, שבישראל ידעו עליה ובקרואטיה היא הייתה דמות מרכזית. זה ספר סוחף שקשה להניח אותו מן היד. וזה ספר בלתי נשכח על היכולת לשמור על צלם אדם במאה העשרים הרצחנית, ועל המחיר הגדול, הלא הירואי, של השמירה הזאת.

      אש בוערת בספרו החדש של דויד גרוסמן