איתי החיים קורא הרבה: עשרת ספרי המקור הטובים של העשור

בעברית מבריקה שאימצה לעצמה את הנגינה של היידיש עקב מתן חרמוני אחרי עולם יהודי שהתרבות הישראלית היתה עיוורת לגביו: עולמם של היהודים שהגיעו אל חופי ארצות הברית ולמדו לשרוד בה. חרמוני אימץ מהם את חוכמת האירוניה, ואת הריחוף מעל הריאליה בתוך ריאליה שדרשה הרבה תבונה מעשית.

"היברו פבלישינג קומפני" לוקח את הקוראים לתרבות היידית של יהודי אמריקה

הרומאן האחרון של עוז היה רענן, ומחדש, וכתוב בתנופה מקורית. הקו שמתח בין ירושלים של שנות החמישים לבין סיפורו של יהודה איש קריות איפשר לו לרדת אל שורשיה של שנאת היהודים, ובה בעת לחשוף בשנותיה הראשונות של הישראליות את העצבים החשופים שלה.

"הבשורה על פי יהודה" קורא תיגר על הקונצנזוס

ספרה השני של ענת עינהר (קדם לו "טורפים של קיץ") הוכיח שהאנרגיה פורצת הגבולות שלה לא הייתה הבלחה של ביכורים. היא שיכללה את הפראות שלה, הוסיפה נפח לאנרכיה שלה, וגם - לפחות באחד משלושת הסיפורים שבקובץ - היא חקרה חקירה חסרת רחמים, וגם חסרת תקינות מוסרנית משתקת, את המפגש שבין נשיות לבין צבאיות.

איש לא שיער שהכישרון הספרותי המרהיב של רונית מטלון ייקרע קריעה אכזרית ומוקדמת. אבל היא נפרדה מקוראיה בספר חד כתער, מלא בחדוות סיפור, נושם שלושה דורות של אנרגיה נשית, וגם משלח צחוק בריא אחד במי שלא קרא, ממש לא קרא, את צ'כוב.


רונית מטלון משלבת ביד אמן אהבה, משפחה ופוליטיקה

זה ספר שלא זכה לתשומת הלב שהיה ראוי לו. החושים הפוליטיים של הילה עמית מתורגמים כאן לחוכמת סיפור נוקבת, לפרוזה מדויקת, לעלילות חסכוניות במציאות יהודית וערבית מתעתעת שאין לה - כפי שכותבת עמית - "התחלה ברורה", ואין לה גם "סוף מובהק".

"מאושרי והלאה": מזמן לא קראנו ספר ביכורים טוב כל כך

סופר שהוא בעל סגנון מובהק וחד מסתכן בכך שיהפוך למשרת של הסגנון שלו, אם לא יצליח לחדד בכל פעם יותר את העיפרון המחודד שלו. אתגר קרת בהחלט מצליח. קובץ הסיפורים השישי שלו בוגר יותר מקבציו הקודמים, מאזן יותר בין התבוננות מלאת ניואנסים לבין נקיטת עמדה ערכית, וגם יצירתי יותר. רצף של הודעות אי מייל קצרות עובר כאן בין הסיפורים השונים ומוסיף עליהם סיפור שרומז על חיבור מקאברי ביניהם.

"תקלה בקצה הגלקסיה": הקסם של אתגר קרת עוד שם

מי שמזלזל בפוסט שנולד בפייסבוק שוכח שאין צורת כתיבה שלא ימצא מי שיפיק ממנה זהב. מה שהתחיל כפעילות פייסבוק של רות עפרוני היתרגם למעין יומן, או לכאילו יומן, שהוא ספרות בלתי מסורקת ובלתי מחויטת. הלוואי שרבים ישתחררו כך ממצוות האנשים המלומדה של הכתיבה. תענוג לקרוא את הביקורת העצמית שמותחת על עצמה כאן אישה באמצע החיים - בחיוך כובש ובשפע רגשי. היא מעזה לבלבל את עצמה, ואגב כך היא גם מבלבלת את מוסכמות הכתיבה שלנו.

"שנת השועל" הוא סיפור מרענן ושנון על משבר אמצע החיים הבורגני

ספר אחרי ספר שולחת איילת שמיר מבט בוחן אל הגבר בכלל ואל הגבר הישראלי, ואל הגבר הפלסטיני שלצידו. היא סופרת של צבעים חזקים, ושל יצרים חזקים, ושל משפטים חזקים. הספר האחרון שלה הוא חקירת עומק של גבריות חבולה בחיפה של יהודים וערבים שאחוזה בעולם פוליטי שאין בו מקום לברירות נוחות.

"נטל ההוכחה": ספר שבוחן את הגבריות באינטנסיביות

דרור משעני לקח את הז'אנר של הספרות הבלשית אל מקום חדש, ולא רק אל מקום ישראלי חדש. הוא עיצב דמות של בלש שאיננו קוסם של פענוח, שטועה, שנחבל. והוא מיקם אותה בתוך האפרוריות של השוליים הבלתי נוצצים של העיר הישראלית, אבל בלי פרומיל אחד של צדקנות עדתית. על רקע ההצלחה הגדולה של שלושת ספריו הראשונים, בלט האומץ שלו לכתוב ספר רביעי בלי הבלש הזה, ובמבנה ושל שלוש פעימות וירטואוזיות.

דרור משעני מחלץ את גיבוריו מהסתמיות, עד שהם נאלצים לחזור אליה

בספר הזה עשה גרוסמן מה שלא עשה מעולם: עיבוד ספרותי חופשי פרשת חיים של אשה ממשית, שבישראל ידעו עליה ובקרואטיה היא הייתה דמות מרכזית. זה ספר סוחף שקשה להניח אותו מן היד. וזה ספר בלתי נשכח על היכולת לשמור על צלם אדם במאה העשרים הרצחנית, ועל המחיר הגדול, הלא הירואי, של השמירה הזאת.

אש בוערת בספרו החדש של דויד גרוסמן