"פחד מניע אותך": התחרותיות העזה שהפכה את נטפליקס לחברת ענק

העיר בנד במדינת אורגון היא מסוג המקומות שהקלישאה "עיירה ציורית" כאילו נכתבה עליהם. זהו המטרופולין הגדול ביותר במרכז המדינה, אבל בפועל מספר התושבים בו (כמאה אלף בסך הכל) דומה לזה של כפר סבא או הרצליה. העיר נראית כמו גלויה מעוצבת של סדנת זן: נהרות ואגמים כחלחלים ומבריקים שזורמים לצד בתי התושבים, מפכפכים בנחת לצד יערות מוריקים, וברקע מתנשאים הרים פוטוגניים עם פסגות מושלגות. היא נחשבת לסוד גלוי למביני עניין. מגזיני טיולים נחשבים מציינים אותה כאתר חובה לחובבי ספורט אתגרי או למשפחות בחופשה, שימצאו במרחביה סביבה אידיאלית לרפטינג, מסלולים לאופני שטח, טיפוס הרים וסקי. החל מ-2018 נוספה לכל אלה אטרקציה חדשה ובלתי מתוכננת בעליל. שריד אחרון לאימפריה מודרנית אדירה, סיפור שהשלכותיו מהדהדות כבר עשור ברחבי העולם.

המבנה משתלב היטב בנוף הפסטורלי של העיר: גג רעפים אסתטי, מדשאות ירוקות קטנות וניקיון מופתי. רק השלט הגדול שמוצב על הגג ובנוי מאותיות צהובות גדולות על רקע כחול, יוצר לפתע דיסוננס. דווקא כאן, בלב הרוגע והשלווה, ניצב לו סניף בלוקבסטר האחרון בעולם. אי שם בפרהיסטוריה של 2004, בלוקבסטר הייתה המקדונלדס של תעשיית הוידאו עם 9,000 סניפים ברחבי העולם. בתקופת השיא שלה פתחה הרשת בממוצע סניף חדש בכל 17 שעות. ב-2018, הרבה אחרי נפילתה, עדיין פעלו ארבעה סניפים אחרונים בעולם - שניים מתוכם באלסקה, שם החורפים הארוכים והעלות הגבוהה של החיבור לאינטרנט, הספיקו כדי להחזיק את הסניפים בחיים. לבסוף גם סניפי אלסקה נכנעו לשינויי הזמן. במרץ 2019 הודיע הסניף האיקוני באוסטרליה (שזכור לטוב בזכות תרומותיו של ג'ון אוליבר) על סגירה. וכך, הפך הסניף הצנוע באורגון לנציגות היחידה של חוויה שעיצבה את חייהם של מיליונים ברחבי העולם במשך שני עשורים.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

בתוך החנות נראה כאילו הזמן עמד מלכת. על המדפים העמוסים מקיר לקיר מפוזרים הכותרים בסדר אלפביתי, כשהקיר המרכזי מוקדש לאטרקציה המרכזית - סרטים חדשים. מנהלת החנות מספרת שהיא משרתת 4,000 מנויים פעילים, והמספר גדל מדי יום. אלא שלצד מי שמגיעים כדי לשאול ולהחזיר כותרים, הפך המקום אתר עלייה לרגל למעריצים. משפחות שמגיעות למקום נחלקות להורים שבוהים בעיניים אוהבות במדפים המוכרים כל כך, וילדיהם שמביטים בבלבול במציאות בה עותקים פיזיים של סרטים וסדרות מושכרים ומוחזרים ידנית לפרקי זמן שנמדדים בשעות. אפילו מערכת המחשוב במקום לא הוחלפה, וכוללת את תוכנת הקיטלוג המקורית משנות התשעים. הסניפים של בלוקבסטר היו הרבה יותר מחנות השכרת סרטי וידאו, הם היו מקומות מפגש לעכברי קולנוע שהתדיינו בשצף על איכות קולנועית, יעדים לדייטים ראשונים שהגיעו לשכור יחד סרט, בילוי קבע של משפחות שהגיעו לבחור את הסרט בו יצפו בסופ"ש.

הנוסטלגיה הזאת משכיחה מלב את העובדה שבלוקבסטר הייתה רחוקה מאוד מהרומנטיקה שמשויכת אליה כעת. מדובר בתאגיד ציני וחמדן שרמס וחיסל אינספור חנויות וידאו קטנות, ושנודע לשמצה בקנסות האיחורים שלו (שהגיעו בשלב מסוים ל-70% מהכנסות החברה), ביחס הבעייתי לעובדיו ובמדיניות השירות הקלוקלת שהוכתבה מגבוה. אבל יותר מהעובדה שקיומו של הסניף בבנד, אורגון, הוא מסע נוסטלגי לימים פשוטים יותר, זוהי עדות רועמת למה שיכול היה לקרות. בשנת 2000, השנה בה נחנך, קיבלה בלוקבסטר הענקית הצעה לרכוש חברה קטנה ושאפתנית למשלוח סרטי DVD באמצעות הדואר. המחיר, 50 מיליון דולר, היה מצחיק עבור תאגיד שהונו הוערך ב-6 מיליארד דולר. ההצעה נדחתה כמעט בבוז. עשר שנים יחלפו מהרגע הזה ועד שבלוקבסטר תכריז על פשיטת רגל.

לא מעט רגעי מפתח בהיסטוריה נולדו בדרך הזו, בהחלטה שהייתה יכולה לשנות הכל. כמה מפתה לומר שבעולם מקביל כולנו היינו היום מנויים של בלוקבסטר אונליין, אבל זה יהיה עיוות של המציאות. בלוקבסטר הייתה גדולה מדי, ממסדית מדי, שבעה מכדי להיות החברה שתשבש את הסדר הקיים ותקרא תיגר על הסטטוס-קוו ההוליוודי. כדי לעשות את כל אלה נדרשים רעב, שאפתנות, חוצפה ואומץ של אנדרדוג. לחברה הקטנה שהפילה אותה היו את כל אלה: קוראים לה נטפליקס.

בינואר 2016 הפכה נטפליקס בן לילה לכוח עולמי, כשהודיעה על התרחבות גלובלית ל-130 מדינות, ביניהן ישראל. כשההצעה למכירת החברה הונחה על שולחנם של מנהלי בלוקבסטר בשנת 2000, היו לנטפליקס 300 אלף מנויים בארה"ב. נכון להיום היא עומדת על 193 מיליון מנויים ברחבי העולם. במובנים של זמן, זהו הישג כמעט בלתי נתפס: בתוך עשור החברה הגדילה את בסיס הלקוחות שלה פי עשרה, והיא לא עוצרת. בדירוג פורבס האחרון של 100 החברות הצומחות ביותר בעולם, נטפליקס צועדת במקום החמישי, על אף שכיום היא האימפריה התאגידית שמעסיקה 8,600 עובדים ושוויה הכולל מוערך ב-160 מיליארד דולר. עם התפרצות מגפת הקורונה, ניבאו מומחי כלכלה רבים שנטפליקס תיפגע נוכח המשבר הכלכלי העולמי, שיגרום למנוייה לחסוך במותרות ולוותר על המנוי החודשי. בפועל נטפליקס הוסיפה כ-10 מיליון מנויים ברבעון השני של השנה. בדו"חות למשקיעים ציינה החברה כי הבידוד העולמי יצר עלייה אדירה בביקושים.

הנטייה החוזרת הזאת להכות את התחזיות ולשבור מוסכמות נובעת מתוך תרבות ארגונית יוצאת דופן. התרבות הזו נוצרה בצלמו של ריד הייסטינגס, יו"ר ומנכ"ל החברה ואחד משני מייסדיה. משהו בהתנהלות של הייסטינגס ובחזותו החיצונית - עם הזקן הצרפתי הנצחי וחולצות הכפתורים שתלויות עליו ברישול - כאילו מגלם את הגישה של החברה כולה. לרוב נדמה שהוא אומר הרבה פחות משהיה יכול, והמבט המשועשע שלו משדר שהוא יודע הרבה יותר משיהיה מוכן לחשוף. הנטייה לערער על המובן מאליו הייתה איתו מאז נעוריו, אז התקבל לקולג' לאמנויות במדינת מיין, ודווקא שם החליט לעשות תואר באלגברה. בביוגרפיה קצרה על אודותיו, שפורסמה בניו יורק טיימס ב-2006, העיד כי עקרון ההפשטה (מושג מתמטי שלפיו מתמקדים בתכונות המרכזיות של אובייקט וזונחים את כל היתר) ריתק אותו. התפיסה הזאת תהפוך לעקרון מנחה בחייו ובנטפילקס עצמה.

אף ש-Pure Software, הסטארטאפ הראשון שהקים והתמחה באבחון תקלות בתוכנות, הצליח וצמח בהדרגה, הייסטינגס חש שאינו מסוגל להתמודד עם האחריות ההולכת וגדלה. הוא ביקש מהנהלת החברה להחליף אותו, נענה בשלילה, והמשיך להוביל אותה עד למכירתה. ב-1997, שש שנים אחרי היווסדה, עזב הייסטינגס עם הון קטן בכיסו בזכות האקזיט. זמן קצר לאחר הוא פגש את מארק רנדולף, אף הוא מייסד של סטארטאפ מוצלח, והשניים טיכסו עצה באשר לפרויקט משותף חדש. הגרסה של הייסטינגס לתהליך של השניים, שהפכה כבר לסוג של מיתוס, גורסת שהרעיון להקמת נטפליקס נולד ביום בו נאלץ לשלם קנס של 40 דולר לבלוקבסטר, מכיוון ששכח להחזיר את העותק של "אפולו 13" בזמן. העלבון והחשש לספר לבת זוגו על הנזק, גרמו לו להגות קונספט חדש: אתר אינטרנט שיאפשר להזמין סרטים לצפייה בטכנולוגיה חדשה ומתקדמת (DVD) באמצעות לחיצות עכבר ספורות, לקבל אותו תוך שני ימי עסקים בדואר ולהחזיר אותו באותה הדרך.

רנדולף, שכתב את הספר "That Will Never Work" על אודות הימים הראשונים של נטפליקס, גורס שהמציאות הייתה הרבה פחות אידיאלית ומיידית. "זה סיפור נהדר" הוא טוען, "בדיוק כמו זה של ניוטון, שלא באמת גילה את כוח המשיכה כי תפוח נפל לו על הראש".

החיים בתוך הסטארטאפ החדש של הייסטינגס ורנדולף התאפיינו בלא מעט תהפוכות, בעוד החברה מנסה לפלס לעצמה דרך במציאות הסבוכה של משבר הדוט קום ופיגועי התאומים. אחת הבולטות שבהן התרחשה ביום מכונן ב-2001, בשיאה של התחרות העזה מול בלוקבסטר שאיימה לחסל את החברה. העובדים התבקשו להגיע למגרש החנייה, שם המתינו להם הייסטינגס ומנהלת כוח האדם, פטי מקורד, שהודיעו להם כי שליש מתוכם יפוטרו. "הקיצוץ הזה הוליד את תרבות ההישגיות הגבוהה", סיפרה מקורד לפודקאסט הנהדר "Land of The Giants" כשנזכרה באותו יום. "הצלחנו להכפיל את התפוקה עם שני שליש מהאנשים. וזה היה כיף יותר". השלכות היום הזה שינו את תפיסת העולם של הייסטינגס ובכירי החברה. נטפליקס גילתה מבלי להתכוון מי היא, ועכשיו נותר לה רק להגדיר זאת במילים.

לא משנה היכן עבדתם, סביר להניח ששמעתם לפחות פעם אחת את המשפט "אנחנו משפחה" בפרפרזה כזו או אחרת. תחושת שותפות הגורל הזאת, מלאכותית ככל שתהיה, היא הסנטימנט האוטומטי שבו נתלות חברות כדי לעודד ערבות הדדית. נטפליקס מעולם לא הייתה מקום כזה. ב-2009, שמונה שנים לאחר "טבח מגרש החנייה", היא הייתה חברה מצליחה ובטוחה בדרכה עד כדי כך שהחליטה לפרסם את ה"אני מאמין" שלה לעיני כל. התוצאה נפרשת על גבי מצגת מרתקת שמגוללת בפשטות מצמררת לעיתים, את הבוז של הייסטינגס והמנהלים שלצדו לסטטוס קוו הניהולי. מאז היא הפכה לסוג של גביע קדוש עבור חברות הייטק רבות, שאימצו עקרונות רבים מתוכה.

בבסיסה של המצגת עומדת התובנה שעבודה קשה והגונה ומאמץ הם ערכים שראויים לפיצויי פיטורים. "אנחנו קבוצת ספורט, לא חוג פנאי לילדים", פוסק שקף 25, "המטרה היא שבכל עמדה יהיה לנו כוכב". תפיסת העולם הנטפליקסית רואה בעובדיה את מה שמנהלי קבוצת NBA רואים בשחקנים שלהם: כלים שניתנים להחלפה, העברה וקיצוץ ברגע שאינם תורמים לקידום הקבוצה, או ברגע שמישהו טוב מהם מגיע. כדי להפוך את המטרה הזו למציאות, מצופה ממנהלי החברה להפעיל באופן קבוע על עובדיהם מבחן שזכה לכינוי "Keeper Test", וכולל שאלה אחת בלבד: אם העובד או העובדת יודיעו מחר שברצונם לעזוב, כמה חזק אלחם כדי להשאיר אותם?

כל תשובה מלבד "חזק מאוד" מחייבת את המנהל להיפרד מהעובד כדי לפנות מקום לאדם טוב ממנו. וברוח הטוטאליות של הייסטינגס, המבחן מופעל על כל העובדים מהמנכ"ל ומטה. ב-1998 זימן אליו הייסטינגס את שותפו להקמת החברה ומי ששימש כמנכ"ל באותו זמן, מארק ריינולדס, בעקבות כישלון סגירת עסקה מול אולפני סוני. הייסטינגס העלה ממחשבו מצגת פאוור פוינט מפורטת, ומנה את כל הסיבות שבגללן רנדולף אינו ראוי עוד לשמש בתפקיד. ריינולדס "הורד בדרגה" למעמד של נשיא, והייסטינגס תפס את מקומו כמנכ"ל. הוא נדרש לוותר על 650 אלף מניות של החברה בהן החזיק, ולדלל את הבעלות שלו ל-15%. כעבור חמש שנים רנדולף מצא את עצמו מחוץ לחברה שהקים. גם פטי מקורד, מנהלת משאבי האנוש וממקימות החברה, שפיטרה ביום אחד שליש מעובדיה, סיימה כך את דרכה. תתפלאו לשמוע, אבל שניהם מצדיקים את הצעד בדיעבד. "ייתכן שמצגת פאוור פוינט לא הייתה המחווה האמפתית ביותר", נזכר רנדולף, "אבל הוא צדק".

הפיטורים הגדולים הכי טריים הם של סידני הולנד, שבתחילת שנות האלפיים גויסה על ידי טד סרנדוס, מנהל התוכן המוערך של החברה, ועד לאחרונה שימשה כסגנית נשיא נטפליקס וסגנית מנהל רכש התוכן והפקות המקור בחברה. במסגרת תפקידה היא פיקחה בפועל על פיתוח כמה מהסדרות הכי משמעותיות של נטפליקס, כמו "בית הקלפים" ו"כתום זה השחור החדש", ואישרה את בריאתם של להיטי ענק כמו "דברים מוזרים" ויצירות דגל כמו "הכתר".

היא וסרנדוס עבדו בצמידות, הפכו לעמיתים קרובים וחלקו משרד לאורך כל השנים, אפילו כשנטפליקס הלכה וגדלה. כאשר סרנדוס קודם לאחרונה למעמד של מנכ"ל שותף, הכול ציפו שהולנד תתפוס את מקומו כמנהל. כל זה לא מנע מסרנדוס להיפרד ממנה לשלום. במקרה הזה לא בהכרח בגלל תפקוד לקוי מצדה, אלא כי עיקר כוונותיה של נטפליקס בימים אלה הוא התפרסות גלובלית. את מקומה של הולנד תופסת מי שהייתה אחראית התוכן הזר, בלה בז'ריה, מנהלת הוליוודית ותיקה, שבארבע שנותיה בחברה עשתה מספר בחירות מרשימות, כמו רכישות "בית הנייר", שהפכה ללהיט עולמי ענק, "אפל" ו"המכשף" - וכן בתחום הסדרות הלא-מתוסרטות. בז'ריה תמשיך בתפקידה במקביל לאחריות החדשה של התוכן המקומי. היא נתפסה כטובה יותר לשם האיחוד הזה, מאחר שלהולנד אין ניסיון עם תכנים בין-לאומיים. הבכירה הוותיקה הופנתה אל דלת היציאה. אפס סנטימנטים.

הכנות האכזרית הזו היא עוד אחד מערכי הקוד המפורסם של נטפליקס. אחד הפלופים הגדולים ביותר של הייסטינגס התרחש ב-2011, כשהחליט לפרק את שירות משלוחי ה-DVD ושירות הסטרימינג של החברה לשני שירותים נפרדים. הראשון נותר עם השם המקורי, בעוד השני זכה לשם הביזארי "Qwikster" וכלל אתר נפרד. אם ההפרדה המבלבלת לשני שירותים מסורבלים במקום אחד פשוט לא הספיקה, עלותם הכוללת הסתכמה בהתייקרות של 60% במחיר המנוי החודשי, בתקופה בה מיליוני אמריקאים עדיין ליקקו את פצעי המשבר הכלכלי הגדול של 2008. מניית נטפליקס צללה, הלקוחות זעמו ונטשו וביקורות הוטחו מכל עבר. לא חלף חודש והחברה חזרה בה. אלא שהטעות לא הטרידה את הייסטינגס כמו העובדה שאף אחד מעובדיו לא ראה לנכון להעיר בזמן אמת שהרעיון גרוע, אף שחלקם בהחלט חשבו כך.

מורשת שנולדה בעקבות המקרה ומכונה "Sunshining", גורסת כי כל עובד שכשל נדרש לשאת דברים בפני פורום נכבד של חבריו ומנהליו, בו יתאר את הטעות, המסקנות שהסיק והאופן שבו הוא מתכוון לממש אותן. "Farm for Dissent", תהליך נוסף שאומץ בחברה, מתחבר לעובדה שעובדים ומנהלים בנטפליקס מעודדים להמר בגדול ולהעז עם רעיונות גדולים, אבל עליהם לבדוק אותם קודם מול חבריהם ולעמוד במבחן הביקורת שלהם. אם המבחן עבר והרעיון כשל, החברה פשוט תמשיך הלאה כאילו דבר לא קרה. אבל אם הרעיון נכשל ולא עבר לפני כן "ביקורת עמיתים" - חרב הפיטורים תונף במהירות. במציאות של כנות שכזו, עובדים בנטפליקס רגילים להישפט על ידי כל מי שסביבם על הרעיונות, היוזמות וההתנהלות שלהם. ואם זה נשמע אינטנסיבי, זה רק משום שזה באמת אינטנסיבי.

במסגרת כתבה מרתקת שפורסמה בוול סטריט ג'ורנל ב-2018, גוללה העיתונאית שאליני רמאצ'נדרן את שגרת העבודה בענקית הטכנולוגיה. הכתבה, שמתבססת על ראיונות עם עשרות עובדים בעבר ובהווה, מציירת תמונה של ארגון שהפך את היציבות ואורך הנשימה לאויבות. "בכל יום שאני מגיע לעבודה אני חושש שאפוטר", סיפר מנהל יחסי ציבור בכיר באחת הישיבות שמתוארות בכתבה. "טוב מאוד", ענתה לו בכירה בחברה, "מפני שפחד מניע אותך". הקוד של נטפליקס רואה בהתנהלות הזאת דרך חיים, וגורס כי מי שרואה בה רשעות פשוט נמצא במקום הלא נכון. "רבים מהעובדים שלנו אוהבים את תרבות הארגון, ונשארים לתקופה ארוכה", נכתב בו, "הם יהיו מאוכזבים לקבל חבילת פיטורים, אבל התהליך ייעשה בחמימות וכבוד הדדי. אנשים אחרים מציבים יציבות על חשבון יכולת ביצוע ולא אוהבים את התרבות שלנו. אנחנו הופכים טובים יותר ויותר במשיכת הסוג הראשון של האנשים, ובלעזור לסוג השני להבין שאנחנו פשוט לא בשבילם".

כשהייסטינגס ואנשיו בחנו חברות גדולות אחרות, הם הבחינו בדפוס קבוע. בתהליך הצמיחה הופכת החברה סבוכה יותר ויותר וכתוצאה מכך נדרשים סדר וארגון כדי להחזיר אותה לתלם. סטים של חוקים, נהלים ומשרות ניהול נוצרים כדי לאכוף את המדיניות, וגורמים מיד לנטישה של עובדים יצירתיים שמרגישים כבולים. ובעוד השיטה הזו שומרת על יציבות החברה בשגרה, היא הופכת לעוגן שמושך אותה למטה ברגע שהמציאות משתנה. ברגע הזה, בו יצירתיות נדרשת יותר מתמיד, אין לחברה הנוקשה לאן לפנות. הפתרון, גורס הקוד של נטפליקס, הוא לגייס כישרון ללא הרף ולצמצם דרמטית את כמות החוקים. כך הארגון יכול לצמוח ובאותה נשימה גם לשמור על הזיק היצירתי, שיאפשר לו להתאים את עצמו לזמנים המשתנים. צמצום החוקים והנהלים מוחלף בערך אחר: אמון.

כל אחד ואחת מעובדי ועובדות נטפליקס חשופים לסודות המסחריים הגדולים ביותר שלה: מספר המנויים בכל מדינה, נתוני הצפייה בכל פריט תוכן, הסרטים והסדרות העדכניים ביותר שרכשה החברה והעלות שלהם. עיתונאי טכנולוגיה, תרבות וכלכלה, ובוודאי חברות מתחרות, יהיו מוכנים להרוג כדי להניח את ידם על המספרים האלה - אבל הם לא דלפו מעולם. החברה כמעט מתגרה בעובדיה להפגין בגרות: אנחנו סומכים עליכם לדעת איזה סוג של התנהגות יפגע בחברה. אם זה לא מספיק, 500 העובדים הבכירים בחברה חשופים לנתוני השכר של 8,600 עובדיה, מהמנכ"ל ומטה. כך, מאמינה החברה, נוצרת שקיפות שדווקא מונעת מרמור ומאפשרת לעובדים מצטיינים לנהל מו"מ על שיפור תנאיהם, כשהם יודעים בדיוק מה מקביליהם מרוויחים.

מאפיין נוסף של האמון הטוטאלי הוא ביזור והאצלת סמכויות. נטפליקס בנויה כקבוצת בידור המחולקת לחטיבות (סטנדאפ, דוקו, הפקות זרות וכו') שפועלות כמיני-אולפנים עצמאיים. מנהלי החטיבות נהנים מאור ירוק מוחלט לבצע עסקאות כראות עיניהם, מבלי לעדכן את הממונים עליהם ולעתים אף בניגוד לדעתם. כך, למשל, התנגד סרנדוס לרכישתה של פארודיית הפשע האמיתי "חוליגן אמריקאי" - אך עובדיו התעקשו לרכוש אותה בכל זאת. אף שבסופו של דבר נטפליקס החליטה לבטלה, היא הפכה לסדרת פולחן בקרב צופים ומבקרים. הייסטינגס עצמו מעיד כי בלא מעט מקרים הוא מתעדכן באמצעות בלוגים ואתרי חדשות בידור על החלטות שנעשו בחברה שלו.

האמון המוחלט, האצלת הסמכויות והתנאים (עובדים לא מוגבלים במספר ימי חופשה, לא מדווחים על שעות העבודה שלהם וזכאים לחופשת לידה של עד שנה), מאוזנים כל העת על ידי בחינה אינסופית של ביצועים. ניל האנט, אחד מראשוני העובדים בנטפליקס ומי שנמנה על צוות ההקמה של האלוגריתם המפורסם שלה, נכשל במבחן ה-Keeper Test ופוטר על ידי הייסטינגס. בנימוקיו הסביר המנכ"ל שאחד מעובדיו של האנט, מתאים כעת יותר לתפקיד שמילא - מנהל מוצר בכיר. במקרים אחרים עובדים קיבלו את ההודעה על פיטוריהם במהלך נסיעות עסקים מטעם החברה, ומנהלים הועזבו מכיוון שהיו הססניים מדי בהחלטה לפטר עובדים. אחת לשנה מתקיים בחברה אירוע בשם "360", בו כל אחד מהעובדים מוזמן לבקר באנונימיות כל אחד מהעובדים האחרים - כולל המנכ"ל. רבים מהמנהלים מקיימים לאחריו פורומים שבהם עובדים ובכירים חולקים את הביקורות שנכתבו עליהם, ומציגים את התהליך בו ישפרו את חסרונותיהם.

אף שנטפליקס גורסת כי התחלופה השנתית שלה (11% מהעובדים) נמוכה מהממוצע של חברות הייטק (13%), וחלק נכבד מהעובדים בה, בעבר ובהווה, מעידים כי התרבות במקום הפכה את העבודה למאתגרת באופן חיובי - המחירים של השלכות הלחץ התמידי בה ברורים. ברשימות השנתיות על מקומות העבודה המבוקשים ביותר של מגזין פורבס והאתר Glassdoor, שמבוססים על דירוגי עובדים וכוללים 100 מקומות כל אחד, נטפליקס לא הייתה נוכחת מעולם. בנטפליקס, מן הסתם, לא מתרגשים. מוקד המשיכה של החברה בעיניהם אינו התנאים, האווירה או הפרגון ההדדי - אלא הרצון להיות חלק מהארגון השאפתני והמצליח ביותר בתעשיית הבידור. הארגון שפיתה את הוליווד להאמין שהוא הפראייר הנאיבי התורן, ואז יצר את הטלטלה התרבותית-צרכנית המשמעותית ביותר של המאה ה-21.

בחלק השני: אחרי עשור של צמיחה איטית, פרצה נטפליקס את המחסום בעזרת הסטרימינג - ומאז לא הביטה לאחור. תעשיית הטלוויזיה הבינה מאוחר מדי איך "הפראיירית" ניצלה את היתרונות שלה