כל הסרטים בעשרה שקלים: מה כדאי לראות ביום הקולנוע?

מה אפשר לקנות ב-150 שקל? קילו אוזני המן, או כרטיסים ל-15 סרטים ביום הקולנוע שיתקיים מחר (חמישי) ברחבי הארץ. במסגרת זו, כניסה לכל סרט בכל בית קולנוע תעלה עשרה שקלים בלבד.

זו כמובן קצת דמגוגיה מצידנו: הרי המחיר לא כולל תוספת על עמלת הזמנה באינטרנט במקרה הצורך. הוא גם כמובן לא כולל חנייה ובייביסטר, שלא לדבר על הפופקורן שאף פעם לא בהנחה, ויקר יותר מאוזני המן.

ועם זאת, מדובר במבצע משתלם. בניגוד לשני ימי הקולנוע הקודמים שכבר התקיימו השנה, הפעם המחיר המיוחד תקף לכל הסרטים - כולל הבינלאומיים.

זו הזדמנות לצפות שוב או לראשונה ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה" ו"תמונת הנצחון", שניים מן הסרטים היחידים שהצליחו לשבור קופות לאחרונה למרות הקורונה, או לצפות בכמה פנינים אחרות, שעלו לא מזמן והתקשו לסחוף את הקהל בגלל הנסיבות, או שעולות בסוף השבוע, ואפשר ליהנות מן הפרמיירה שלהן בזיל הזול.

הנה המלצות על חמישה סרטים שאפשר וכדאי לראות בעשרה שקלים לכל אחד:

לאחר המתנה ארוכה בעקבות המגיפה, הסרט הישראלי הזה עלה לאקרנים בסוף השבוע. הוא התקבל במטר של שבחים מן הביקורת, שהצטרפו לפרסי האופיר שכבר קטף לפני כשנה וחצי.

את התסריט לסרט כתב דנה אידיסיס, היוצרת של "על הספקטרום", וכמו הסדרה המהוללת גם הוא מבוסס על סיפורה האישי, ועוסק בדמויות עם צרכים מיוחדים.

הפעם, זה סיפור מסע. גיבוריו הם אבא, ובנו המתבגר, שנמצא על הספקטרום. כשבשלה השעה להעביר אותו למוסד עם אנשים עם צרכים כמו שלו, אביו מלווה אותו לשם, וככל שההרפתקה המשותפת שלהם הולכת ומתפתחת, כך גם עולה השאלה: מי מהם צריך את מי? ושל מי המסע הזה בעצם?

את האב מגלם שי אביבי, שכמעט לא הופיע בקולנוע עד השנים האחרונות, אבל מאז הופעותיו ב"שבוע ויום" ו"געגוע" לפני כמה שנים הפך לאחד השחקנים הבולטים בארץ. את הנער מגלם נועם אימבר, אותו ראינו ב"המפקדת". הוא עצמו לא על הספקטרום במציאות. יש לציין שבהוליווד למשל, ליהוק שכזה לא היה מתקבל בימינו בעין יפה, אבל בארץ הסטנדרטים אחרים.

מה שבטוח, מאחורי המצלמה עמד ניר ברגמן. בדומה לסרטיו הקודמים, למשל "כנפיים שבורות" ו"להציל את נטע" גם כאן הוא מותיר את החותם הרגיש, האנושי ואוהב האדם שלו. ניר ברגמן הוא במאי טוב, הוא כבר לא צריך להוכיח לנו את זה, אבל הוא גם אדם טוב - וזה עוד יותר חשוב.

דמיינו שילוב בין "אופוריה" ל"אמילי בפריז" ותקבלו את הסרט הזה, שמגיע לישראל לאחר בכורה עולמית במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן.

הסרט נקרא בשם הרובע ה-13, אחד מן הרבעים היותר דינמיים בפריז. הוא עוקב אחר שלוש דמויות שגורלותיהן מצטלבים בו. בצוות השחקנות בולטת נעמי מרלן, שכיכבה ב"דיוקן של נערה עולה באש"; ובכתיבת התסריט השתתפה סלין שאמה, שכתבה וביימה אותו.

את "פריז, הרובע ה-13" ביים ז'אק אודיאר, שכמעט כל אחד מסרטיו הקודמים זכה לפרסים רבים וגם הופץ בארץ - "גיבור בזכות עצמו", "לבי החסיר פעימה", "נביא", "חלודה ועצמם" ו"דיפאן", למשל. גם הפעם הוא מביים ביד אמן, ומסתייע בתסריט, בתצוגות המשחק, בצילום היפהפה בשחור לבן ובמוזיקה האלקטרונית של RONE כדי ליצור סרט מסעיר כמו העיר שבה הוא מתרחש בה.

הסרט הזה, לעומת זאת, מגיע אלינו מהתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. הוא יצא ממנה בידיים ריקות, אבל התנחם עם מועמדות לאוסקר האמריקאי, וזכיות באוסקר האירופאי.

את הסרט ביימה הבוסנית יסמילה זבניץ', וכרגיל אצלה, העלילה עוסקת במלחמת האזרחים שהתרחשה באיזור ממנו בא. הפעם, היא מתמקדת בטבח שבוצע בחודש לפני 35 שנה בעיירה סרברניצה.

יש דברים טובים להגיד על הסרט ויש דברים רעים להגיד עליו, אבל השורה התחתונה היא כזו: בתום הצפייה, הגוף שלי בער מרוב זעזוע וזעם, וזה מוכיח עד כמה הוא אפקטיבי. אם בכל זאת מותר להשתמש בהגדרה המאוסה "סרט חשוב", הרי ש"לאן את הולכת איידה" ראוי לתואר הזה, ואולי הוא חשוב במיוחד לקהל המקומי, שנוטה לעסוק אך ורק בזוועות שעבר העם שלו, וכאן מקבל תזכורת שגם הרבה אחרי מלחמת העולם השנייה, רצח עם המשיך להתרחש מתחת אפו של העולם.

כשמנחם בגין ואנואר סאדאת זכו בפרס נובל לשלום, גולדה מאיר אמרה - לא מגיע להם נובל, אלא אוסקר.

על "בלפסט" של קנת בראנה אפשר לומר את ההיפך - לא מגיע לו אוסקר, אף שהוא מועמד לשבעה פסלונים, אלא פרס נובל לשלום.

הסרט נקרא בשם העיר הצפון-אירית בה נולד התסריטאי-במאי, ועוקב אחר בן דמותו של בראנה - ילד בן תשע שגדל במקום בשנות השישים, תקופה שבה מלחמות הדת בין הקתולים והפרוטסטנטים הבעירו את השטח.

יחסית לסרט כה צנוע ונטול פאתוס, שנמשך כשעה וחצי בלבד, מפעים להיווכח כמה רבדים יש ב"בלפסט". זה שיר הלל לקולנוע ולמוזיקה; לאבא, לאמא, לסבא ולסבתא; לילדות ולתמימות; לכדורגל ולשוקולד; לנאמנות ולאהבה; וכמובן גם לשלום - לשלום ולאחווה.

סרטו של מוחמד ראסולוף האירני זכה בדוב הזהב בפסטיבל ברלין שהתקיים בחורף 2020, רגע לפני הקורונה. מאז, הפסטיבל הספיק להתקיים פעמיים נוספות, אבל הסרט שכב אצלנו על המדף בגלל המגיפה. בחודש האחרון הוא סוף כל סוף עלה לאקרנים, אז למה אתם מחכים? רוצו לראות!

הסרט בנוי מארבעה סיפורים. כל אחד מהם ניצב כסרט קצר בפני עצמו, אבל כולם מתחברים בסופו של דבר ומרכיבים פסיפס מרתק של החברה האיראנית. כיוון שכבר בסופו של הסיפור הראשון מחכה טוויסט עוצמתי, זה יהיה ספוילר נוראי לחשוף ולו פרט עלילה אחד.

אם כך, נאמר רק כי מעבר לעיסוקו בחברה האיראנית ובצורה בה היא מדכאת את אזרחיה, מעלה הסרט שאלות אוניברסליות. הוא דן בשאלות של מוסר, גורל ורצון חופשי, צולל לתוככי הבנאליות של הרוע ואומר משהו עצוב מאוד: אמנם, גם בנסיבות הקשות ביותר, כל אחד מאיתנו יכול לשמור על צלם אנוש, אך המחיר שישלם על כך יהיה קשה מנשוא, והנזק יישאר לדורות.

הסיפור הראשון מופתי. שלושת האחרים - קצת פחות. הסרט נע בין ריאליזם מטלטל לקיטש מעט מתחנחן, ועדיין זו יצירה ראויה מכל בחינה. באחד מרגעי השיא שלה מתנגן "בלה צ'או", בדיוק כמו ב"תמונת הנצחון" הטרי של אבי נשר, אז הנה עוד המחשה לכך שלמרות הכל, האיראנים ואנחנו די דומים