על פניו זאת הצגה היסטורית קלילה ובנאלית. בשקט בשקט, היא חותרת תחת עצמה

קומדיה מוזיקלית, סיפור אהבה, דרמה על מלחמת העולם השנייה ופרודיה על תעשיית הקולנוע - אלה החומרים הלא פשוטים בכלל שמהם עשויה "הנוקמים, סיפור אהבה", הצגה חדשה בתיאטרון הבימה מאת הלל מיטלפונקט ("מאמי") ובבימויו. כמו שאומר המשפט המפורסם, זו יכולה להיות הצלחה ענקית או התרסקות איומה - אלא שמדובר במחזה מתעתע ואף דו פרצופי. חציו האחד - קומדיה קלילה, כמעט בנאלית; חציו השני חותר תחת החצי הראשון.

המחזה משלב שני סיפורים מהפולקלור של לוחמי הבריגדה היהודית בשלהי מלחמת העולם השנייה: פרשת הנקמה, במסגרתה הלוחמים מארץ ישראל ניצלו את ההזדמנות כדי להתנקש בנאצים לשעבר; וסיפורן של שתיים מלהקות הבידור שליוו אותם, "מעין זה" ו"קלעי קלעים" - שתי להקות צבאיות עבריות במסגרת הצבא הבריטי, שבמידה מסוימת ישמשו השראה ללהקות הצבאיות שיקומו במלחמת העצמאות ואילך ויהפכו לאבן דרך בבידור הישראלי לדורותיו. בין חברי הלהקות האלה היו דמויות כחנה מרון, אליהו גולדנברג, יוסי ידין ומרדכי זעירא, ובין שיריהן: "את חכי לי ואחזור" וכן "כל הדרכים מובילות לרומא" (ללהקות הצבאיות העבריות בצבא הבריטי יש אגב קשר הדוק לתיאטרון הבימה, אך זה כבר נושא נפרד, שאינו נדון בהצגה). בשני המקרים, "הנוקמים, סיפור אהבה" משתמש בדמויות בדיוניות ולא היסטוריות כשהוא עוסק בשני הפרקים האלה.

העלילה מתחילה דווקא בימינו (אני מרשה לעצמי לפרוס את כל עיקריה מפני שאין בהצגה ולו התפתחות עלילתית אחת שאינה צפויה מראש לחלוטין). גפן, תסריטאית צעירה (ריקי בליך) מזמינה את מלכה (גילה אלמגור) הקשישה לשמש יועצת אמנותית בסרט היסטורי העוסק בשתי הפרשות שלעיל. זאת, מפני שלכאורה התסריט קיבל השראה מאירוע שמתואר בזכרונותיה של מלכה, מפגש מזעזע עם ניצולת שואה שכל מה שהיא מוציאה מפיה אלה שמות ילדיה שנספו. למעשה, מתברר שכל נוכחותה על הסט היא בשל דרישתו של המפיק העשיר והאלמוני, ולמורת רוחם של כל הנוכחים המבקשים להיפטר ממנה, שהרי מה היא מבינה.

בד בבד סיפורה של ההפקה והסיפור שמצטלם הולכים ומצטלבים להם. אט-אט מתברר לצופים שהסרט מבוסס למעשה כולו על סיפורה של מלכה ושל המפגש שלה כזמרת צעירה בלהקת הבריגדה (אסנת פישמן) עם ניר, לוחם ונוקם (רוי מילר), המאופיין - כפי שמקפידים לומר מדי פעם לאורך ההצגה - בהיותו "בן זונה יהיר". באמצעות דיאלוגים סופר-דרמטיים-עד גיחוך במתכוון, השניים מתאהבים נגד כל הסיכויים על המסך (היא בזוגיות עם מנהל הלהקה, הוא מאורס לבת דודתה), וכך גם השחקנים עצמם על הבמה (היא נשואה לבמאי, הוא נגמל מסמים או אלכוהול). לאחר שהוא וחבריו מתנקשים בטעות בזוג אוסטרי חף מפשע, והוא מתבקש להשתתף בתוכנית נקמה קיצונית אפילו בשבילו - אותה תכנית הרעלת מקורות המים בגרמניה, המיוחסת לקבוצת הנקמה של אבא קובנר - הוא מעדיף לערוק ולהימלט לארצות הברית כשאהובתו נותרת מאחור.

בינתיים, במאי ההצגה ברקו (פיני קידרון), מאבד עשתונות על הסט. לא פחות ממנו גם מלכה, שמתעקשת על האמת בסיפור שלה - בעוד כל שאר הנוכחים מתעקשים שמדובר בבדיון מוחלט ומאבדים סבלנות להערותיה על העיבוד, ולבסוף מעליבים אותה בגסות. בעקבות עימות בין מלכה ובין גפן, האחרונה מבטיחה לה שתגלה לה את האמת בסיום הצילומים. רק אז היא מודה, כצפוי, שהיא אכן האישה שעליה מבוססת ההצגה, ושמושא אהבתה הוא לא אחר מאשר סבה, שהוא גם המפיק האלמוני שדרש שתהיה על הסט וגם אורח הכבוד במסיבת הסיום (דב רייזר) - ושלמעשה שיקרו לה לכל אורך הדרך (בכל זאת, תעלול של "בן זונה יהיר"). אחרי שמלכה מתאוששת מהתרגיל, האכזרי למדי, הם מקבלים הזדמנות להיות לבדם.

בין לבין, מפני שבהבימה של היום לא מפספסים הזדמנות לשיר ולרקוד, מבוצעים לאורך ההצגה גם חמישה שירים מוכרים יחסית מן הרפרטואר של "מעין זה" ושל הבידור הארץ-ישראלי של אותו הזמן.

"הנוקמים, סיפור אהבה" לא רק מדברת באמצעות שני סיפורים (חיצוני - של עשיית הסרט; ופנימי - של עלילתו), אלא כאמור גם בשתי שפות. הראשונה היא קלילה ולא דורשת יותר מדי מהצופה, אבל השנייה חותרת תחתיה.

ברובד האחד, הגלוי יותר, יש לנו דרמה רומנטית-היסטורית פשוטה, סיפור הווי מההיסטוריה הלאומית, עם שירים, מעשים מלאי פאתוס, סיפור אהבה, וקומדיה משעשעת על אמנות מסחרית והתלאות המאוד לא אמנותיות שקשורות בה. מי שירצה בכך, יוכל להסתפק ברובד הזה, ליהנות מערב חביב, שמרני וסביר - ובעצם די משעמם, לא מלהיב וגם לא כל כך מעניין - בתיאטרון.

אך "הנוקמים, סיפור אהבה" רק מתחזה להצגה מהסוג הזה. הרובד הסמוי יותר הופך את ההצגה על פיה. זאת פרודיה כפולה, על הפאתוס של הנראטיב ההיסטורי, ועל המעשה האמנותי עצמו. מי שירצה בכך, יקבל מעט יותר.

קודם כל, באמצעות התסריט המוגזם של הסרט שבתוך המחזה, ההצגה לועגת לאופן הסופר-דרמטי שבו אנחנו מדמיינים את רוח הימים ההם. אולם, אלו גם פרטי העלילה שמסבירים את העליבות שמאחורי עלילות הגבורה. תפקידה של הבריגדה היהודית הלוחמת, אומר אחד המפקדים בסרט-הצגה, הוא בעיקר לדגמן מדים עבור היישוב ושארית הפליטה, לא לגבור על האויב הנאצי שממילא כבר מובס. פעולות הנקמה ההרואיות המוצגות אינן אלא רצחנות ילדותית וחסרת הבחנה, שפוגעת גם מחפים מפשע (למעשה נרצחים בהצגה מתנגדי משטר אוסטרים שעזרו ליהודים ואף נכלאו במחנות ריכוז - כלומר: גם קורבנות וגם חסידי אומות עולם). מעל לכל, המפגש של הגיבורים עם ניצולי השואה - היא עם הפליטה שאיבדה את שפיותה, הוא עם הפרטיזן הנקמן - מצביע על חוסר היכולת העמוק של הצברים להבין את גודל הטראומה שהתרחשה באירופה באופן לא-שטחי. אלה פניו האמיתיים של הפרק ההיסטורי הזה, אומר לנו בעצם מיטלפונקט.

הביקורת אינה רק על הנראטיב הכוזב, אלא גם על ההשלכות שלו. הגיבור-הרוצח, ואף אחד למעשה, אינו משלם מחיר של ממש על הפשע הנורא שעשה. להיפך, הוא נוסע לארצות הברית ומתעשר מאוד, בעוד אהובתו הנזנחת והנשכחת, הכוכבת של הלהקה, הופכת בארץ השוכחת את אמניה ללא יותר מאשר מנצחת מקהלות (בעלה-שותפה נאלץ לעבור לתחום הצגות הילדים). בעצם החופש שבו הבמאי של הסרט מרשה לעצמו לעבד מחדש את הסיפור ההיסטורי, המחזה גם מתייחס לפרק הזה כאל תקופה שאיבדה מחשיבותה בסיפור הקולקטיבי שלנו, כמו גם לתוקף של עיסוק אמנותי בעבר הלאומי בכלל (באחד המקומות אומר הבמאי, בהקשר אחר: "אפילו העבר שלי כבר לא רלוונטי").

לא פחות חדה היא הביקורת הסמויה על מעשה האמנות, שמגולמת בדמותם של התסריטאית והבמאי, ובמידה פחותה גם של השחקנים. מעבר לרמזים על הפער בין גינוני הדיווה למציאות העלובה של אמנים בישראל, המחזה מתאר את מלאכת השחזור, הכתיבה והבימוי כזיוף שטחי וריקני של המציאות. דוגמה בולטת היא אותה סצינה של מפגש עם ניצולת שואה, שבה מלכה תובעת מהשחקנית האומללה אחריות כלפי הדמות שהיא מגלמת, וזועמת על בגדי היד-שנייה האלגנטיים שאמורים להחליף סמרטוטים מסריחים; או האמירה של התסריטאית גפן: "אני אולי מבינה בכתיבה אבל לא באנשים". את הבורות וחוסר האכפתיות כלפי הסיפור ההיסטורי ממלא הבמאי האדיש במכונת עשן. הביקורת הסמויה הזאת דורשת קצת יותר מהצופים מאשר העלילה הפשוטה, אבל מוסיפה לה כבר עומק אחר.

מבחינת משחק, צוות השחקנים עושה עבודה הגונה למדי. ממילא, כל השחזור מבוצע בפאתוס מכוון וכמעט פרודי, כך שקשה להתלונן על משחק מוגזם כשזאת המטרה המוצהרת, ורוב הסצינות החזקות יותר הן אלו המתרחשות בהווה. שם, גילה אלמגור הגדולה מרשימה מאוד ומשעשעת מאוד, וממילא, מתוקף מעמדה, מאפילה על כל היתר (היא כמובן צעירה מכדי לגלם את הדמות, שאמורה להיות באמצע העשור העשירי לחייה). משמח מאוד גם לראות את רייזר החינני, גם אם בתפקיד קטנטן. מחמאות מגיעות גם למיכל פרדקין, המגלמת את השחקנית המסכנה בתפקיד ניצולת השואה. כאמור, במחזה היא ננזפת על התפקיד הקטן הזה, אבל מהקהל מגיעים לה רק שבחים.