הטובות לקרב, פאם וטומי, פשע במעגל סגור: מצעד סדרות 2022 - מקומות 30-21

מדרגים נוספים: עופרי אטרצ'י, בן בירון, נדב מנוחין, עמית סלונים ונעמה רק.

דירוג סדרות 2022 של וואלה! תרבות: חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי | חלק חמישי

הצביעו לסדרות השנה שלכם בסקר וואלה! תרבות

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר


יעניין אתכן גם:
"הלוטוס הלבן": העונה השנייה התעלתה בשילוב שבין המעוּות למזכך
חלמון לא מבושל לועג לעולם המודרני. זה הדבר הכי מדהים כרגע בנטפליקס
גלובוס הזהב 2022: "רוחות אינשירין" ו"בית הספר היסודי אבוט" מובילים במספר המועמדויות

שם מקורי: Welcome to Wrexham
גוף שידור: הולו (בישראל בדיסני פלוס)

סיפורי מאחורי הקלעים מעולמות הספורט הפכו לאחד הלהיטים הגדולים של השנים האחרונות. "פורמולה 1: המירוץ לניצחון", שהביאה בעצמה אינספור מעריצים חדשים לספורט המוטורי, היא רק דוגמה אחת, אך ישנן עוד רבות, ובראשן מי שהפכה כבר לקלישאת כותרות בפני עצמה: "הריקוד האחרון". המשותף לכל היצירות האלה הוא שהסיפור הספורטיבי עומד במרכזן. "ברוכים הבאים לרקסהם" מצליחה לשנות במעט את המשוואה הזו. היא עדיין מגוללת את סיפורה של קבוצת כדורגל מהליגה החמישית באנגלית, אבל מכיוון שמדובר בקבוצת הוולשית הוותיקה ביותר שמשחקת באנגליה (מתוך חמש בסה"כ), היא הופכת לסיפורה של אומה, של קהילה.

החלק השני והמרתק ברקסהם הוא כמובן רכישתה על ידי צמד כוכבים הוליוודי: ראיין ריינולדס ורוב מקלהני. אם אי פעם נוצר ברומנס מושלם, זה החיבור בין השניים. הוא צובע את הסדרה בהרבה הומור ומודעות עצמית, מפחית בכך לא מעט מהפאתוס שסובב יצירות כאלה בדרך כלל. אלא שבעת ובעונה אחת, הוא גם מעניק לסדרה תועפות של לב ונשמה. הכנות והאנושיות של ריינולדס ומקלהני לעשות משהו למען מי שעבורם קבוצת כדורגל רעועה עם אצטדיון בן יותר ממאה שנים היא כל חייהם - הופכת את המסע של רקסהם לגאולה למרגש וממכר. כאילו בעצם העובדה שאנחנו עוקבים אחריו, יש גם לנו חלק קטן בניסיון להפוך את סיפור הסינדרלה הבלתי אפשרי הזה למציאות.

שם מקורי: This is Going to Hurt
גוף שידור: BBC (בישראל ביס והוט)

הסדרה הזו נועדה לקרות. היוצר שלה, אדם קיי, עזב את עבודתו כרופא בשירותי הרפואה הבריטיים לטובת קריירה ככותב קומי בטלוויזיה. הספר באותו שם שכתב קיי על חוויותיו כמתמחה (ויצא גם בישראל בהוצאת מודן, וכך גם המשכו) הפך ללהיט ענק. מלבד העובדה שהיה מבדר, מצחיק ושנון, הוא גם סיפק מבט מבפנים על כמה כשלים בסיסיים וחמורים בשירותי הרפואה הלאומיים, ועל העול הנפשי שרופאים נאלצים לא פעם להתמודד איתו בלי שיקבלו תמיכה מספקת. השילוב הזה בין קריירה בטלוויזיה לבין רב מכר ספרותי סלל כמובן את הדרך לסדרה שתיווצר לפיו.

עיבוד שכזה מוכרח היה להיות שונה בתכלית מהספר. המקור מורכב מסיפורים קצרים על מקרים קצרים ומצחיקים, ששזורה בהם המציאות הלא פשוטה שמתמחים מתמודדים איתה. על העיבוד היה להפוך לסדרה מגובשת יותר שתשמר את מה שעבד כל כך טוב בספר - רובד מצחיק המחפה על שכבה מרה, מפוכחת, לפעמים טראגית. להמתיק את הגלולה, מה שנקרא; אפילו אם מדובר במחלקה כמו זו שהגיבור בוחר לעבוד בה, גינקולוגיה ויולדות, שבה חלק ניכר מהעבודה הוא להביא תינוקות ואושר לעולם.

קיי טורף את הסיפור שלו ובונה אותו מחדש, רוב הזמן בהצלחה. בן ווישו התמיד-נפלא (סרטי ג'יימס בונד האחרונים, "שערורייה אנגלית למדי"), מעולה גם הפעם בתפקיד הגיבור, בן דמותו של קיי - עוטה את האיפוק האנגלי וההומור הדק שמחפה לא פעם על תהומות של חושך. הסדרה בוראת דמויות מוצלחות נוספות שסובבות את אדם, בראשן המתמחה הצעירה והפעורה שרוטי (אמביקה מוד), שאחראית על חלק גדול מהנשמה של הסדרה, הבוס הציני והנהדר מר לוקהרט (אלכס ג'נינגס, "הכתר") ואמו הצוננת של הגיבור (הרייט וולטר). "זה הולך לכאוב" ממזגת מצוין בין המצחיק לשובר הלב, וההצצה שהיא מקנה אל מעמקי שירות הבריאות פוקחת עיניים.

שם מקורי: Five Days at Memorial
גוף שידור: אפל טיוי פלוס

הספר שעליו מבוססת המיני-סדרה הזו אמור היה במקור לאכלס עונה של "סיפור פשע אמריקאי" מבית ריאן מרפי (שטען שההתמודדות של ממשל בוש עם הוריקן קתרינה הוא פשע נגד החברה האמריקאית, הצהרה ש"חמישה ימים בממוריאל" בהחלט מגבה), אבל בסופו של דבר התגלגל לידיהם של קרלטון קיוז ("אבודים", "בייטס מוטל") וג'ון רידלי ("12 שנים של עבדות", "פשע אמריקאי"), וקשה לדמיין טיפול טוב ומסור יותר ביצירה.

בלי לזלזל באלמנט הבידורי של הטלוויזיה, שהוא כמובן חשוב ומהנה והסיבה שכולנו אוהבים אותה, היכולת שלה לשקף את ההיבטים הכי מכוערים של המציאות, כמעין עדות תוכחה במשפט נגד האנושות במטרה לגרום לה ללמוד מעצמה, נראית לפעמים משמעותית יותר. את מקומה של "החטא" האדירה בתור הסדרה החשובה ביותר בשנה שעברה תפסה ב-2022 "חמישה ימים בממוריאל". היא עוסקת בזוועות האמיתיות שעברו על החולים ואנשי הצוות של שני בתי חולים סמוכים בניו אורלינס, אשר נתקעו במשך חמישה ימים בלי חשמל, אספקה סדירה או יכולת להתפנות במהלך הוריקן קתרינה ב-2005. ההתמודדות עם נזקי הסופה הטראומטית, החום הבלתי נסבל, מפלס המים שהולך ועולה, ריח הצרכים במסדרונות ובעיקר חוסר היכולת לסייע לאנשים שזקוקים לסיוע, משרטטים דיוקן מדכא של סבל וייאוש בצורה כל כך ריאליסטית ועצובה. נוסף לכך, ההחלטה הבלתי אפשרית לבצע המתות חסד ב-45 חולים (ובחיות מחמד) מחלחלת לעמקי הפינות האנושיות האפלות והמפחידות ביותר.

ורה פרמיגה ("בייטס מוטל") וצ'רי ג'ונס ("24") מרגשות ומדהימות מתמיד בתור נשות צוות בבית החולים שמתחבטות בשאלות הקיומיות הקשות ביותר. העבודות של רידלי תמיד מפלרטטות עם הז'אנר הדוקומנטרי, וגם הסדרה הזו משלבת עשרות דיווחי חדשות אמיתיים וקטעי וידאו מזעזעים ואפוקליפטיים של מצוקה בלתי נתפסת, שנראים כאילו צולמו בעולם שלישי אחר. הדבר היחיד שמונע מ"חמישה ימים בממוריאל" להגיע לפסגת הדירוג הוא הבחירה להמשיך את הסיפור מעבר לחמשת ימי האסון, לשלושה פרקי חקירה נמתחים ומעט מייגעים. ועדיין, תודה ענקית לריאן מרפי שבחר לא לגעת בזה.

גוף שידור: אפל טיוי פלוס

בשנה שכללה שפע של סדרות על מאחזי עיניים בהייטק, דוגמת "עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס" ו"הקרב על אובר", "WeCrashed" - המגוללת את הסיפור על נסיקתה וקריסתה של WeWork - הייתה המוצלחת שבהן, ולא רק בגלל הזווית הישראלית. ג'ארד לטו, שסיגל לעצמו מבטא ישראלי אמין ומשעשע במיוחד, מזריק לדמותו של אדם נוימן כמויות של כריזמה, חוצפה ישראלית וסתם מילים מצחיקות בעברית שהוא זורק באגביות ("באבא גאנוש", "מותק", "חמודה"). וזה עובד, נוימן שלו הוא דמות נהדרת שכיף להיסחף אחריה. השילוב שלו עם אן האת'וויי, שמגלמת כאן את בת זוגו רבקה פלטרו ניומן, הוא השכבה שמעניקה לסדרה נופך אנושי מסקרן ושונה מעבר לעניין העסקי גרידא.

"WeCrashed" גם מצליחה לנעוץ חצים בתאגידים דורסניים בלי להיות דידקטית או צפויה. החיים ב-WeWork תחת צלו של נוימן הם רכבת הרים שלא עוצרת לעולם: עוד מסיבה ועוד דרינקים ועוד פתיחה של לוקיישן. שיא אחר שיא אחר שיא, שנוגע כולו לאנשים בצמרת, אך סוחט את כל הברגים הקטנים מתחתם עד קצה גבול היכולת - רק כדי להגשים עוד חלום שאפתני.

אף ש-"WeCrashed" היא לא יצירה יוצאת דופן או ייחודית, היא עושה את מה שהיא יודעת היטב: היא מבדרת, יעילה, משוחקת נהדר ומצליחה לרגש לפרקים. כל זה עדיין לא מצדיק שמונה פרקים בני שעה כל אחד, אבל זהו סמל הזמן הנוכחי. גם ברגעים פחות מרתקים לאורכה, היא נותרת צבעונית, מבדרת ובטוחה בדרך שהיא סוללת לעצמה. בהתחשב במתחרותיה לז'אנר הנוכחי, זה הרבה מאוד.

שם מקורי: Girls5Eva
גוף שידור: פיקוק (בישראל ביס והוט)
במצעד 2021: מקום 9

אחת הבשורות המבטיחות של השנה הייתה הידיעה שנטפליקס רכשה את הסדרה "בנות לנצח" במקביל לביטולה בשירות הסטרימינג שלא-מצליח-להתרומם פיקוק. העונה השלישית כבר תעלה שם, ואיתה יגיעו גם שתי הראשונות, מה שיקנה לסדרה הנהדרת הזו חשיפה שעד כה לא הייתה לה, ואולי סוף סוף גם ההצלחה שמגיעה לה, ממש כמו לגיבורות שבמרכזה הסדרה.

העונה הראשונה של "בנות לנצח" נטתה לשלמות. הסיפור על נשים בנות 40 בערך שמנסות לחדש את הקריירה שלהן כלהקת בנות, היה כר פורה ויצירתי גם לקומדיה מעולה וגם לבחינה חכמה של האז והעכשיו. בעונה השנייה מצאנו את הגיבורות לקראת הקלטת אלבום חדש משלהן, עם כל האתגרים הכרוכים בכך. זה סיפור טוב בפני עצמו, אבל הרבה פחות חד מאשר בעונה הראשונה, והתוצאה בהתאם. אולם על מה ש"בנות לנצח" איבדה בנשכנות היא מפצה באמצעות המון לב.

העונה השנייה כוללת שניים מהפרקים הטובים ביותר שלה: זה שבו גלוריה (פולה פל) מתבאססת בנוגע לזהותה של זמרת במסכה, כי היא בטוחה שמדובר בחברתן המנוחה אשלי (אשלי פארק, "אמילי בפריז"), והאחרון לעונה, המביא אל שיאו את סיפור היחסים שנרקמו בין וויקי (רנה אליס גולדסברי, "המילטון") לבין פשוט-עם שמשמש כטבח בקפיטריה בתיכון (צ'אד קולמן, "הסמויה", "המתים המהלכים"). גולדסברי האלילית ("המילטון") ממשיכה להיות הכוח המניע המטורף של "בנות לנצח" - קול מדהים, קומיקאית נפלאה ואף נראית בערך שתי עשורים מתחת לגילה האמיתי (עוד רגע בת 52).

מעל הכל, באקלים עמוס ב"קומדיות עצובות" או אפלות או מה שלא יהיה, "בנות לנצח" היא סיטקום אמיתי, מצחיק, עם חברות נשית מקסימה במרכזו וכמות בדיחות מסחררת פר דקה. העונה השנייה שלה אולי פחות מגובשת ושלמה מקודמתה, אך כמו הגיבורות שבמרכזה, היא מפגינה בשלות שגורמת לנו להיות אוטומטית בעדה.

שם מקורי: Better Things
גוף שידור: FX (בישראל ביס)
במצעד 2020: מקום 29

הבחירה של פמלה אדלון לסיים את הסדרה שלה במונטאז' של דמויות שהופיעו לאורך העונה האחרונה, ראשיות ושוליות כאחד, שמביטות למצלמה ושרות את "Always Look on the Bright Side of Life", נראתה בתחילה מעט תמוהה. "דברים טובים" אמנם משדרת אופטימיות מעצם שמה, אבל הסדרה תמיד נמנעה מלשפוט את ההתרחשויות שבה לחיוב או לשלילה, והעדיפה להציג אותן כפיסות חיים קטנות ומתגלגלות שלא בהכרח קשורות זו לזו אלא פשוט... קורות. למעשה, העונה האחרונה רק העמיסה עוד ועוד קשיים על הגיבורה סאם, שנאלצה להסתגל לביקורות לא צפויות במישור המקצועי, תחושות של חוסר רלוונטיות במישור החברתי ושינויים גיאוגרפיים במישור המשפחתי. המכה הגדולה מכולן - העובדה שבתה הבכורה מקס עברה הפלה ובחרה לא לספר לה - הייתה יכולה להתפתח למלודרמה אמריקאית סוחטת דמעות, אך גם היא טופלה בקונטקסט הנכון שכל כך מאפיין את הסדרה מראשית דרכה: משפחה וחברים. אלו, כנראה, הם הצדדים הכי חיוביים של החיים שאדלון מבקשת מאיתנו לראות.

"דברים טובים" לא תמיד הייתה מוצר עלילתי קוהרנטי ורציף, והרבה פעמים ביקשה מאיתנו להתעלם מהאינסטינקטים שלנו כצופים לנסות ולסדר את האירועים בתבניות מוכרות של התחלה, אמצע וסוף. סגנון הכתיבה והבימוי של אדלון מעולם לא טרח להתיישר עם קונבנציות מוכרות של תסריט או זוויות צילום, והקסם שלה נבע מתוך ניסיון לייצר תחושות. סצנות שנתפרות זו לזו בצורה הגיונית, או ניסיון לייצר תמה אחידה וכללית לכל פרק, מעולם לא עניינו אותה כמו הדגשים הגדולים שהיא העניקה לעיצוב תפאורת הבית למשל, או לעשרות סצנות הבישול במטבח. אלה לא בהכרח תרמו לעלילה כפי שתרמו ליצירת הלך רוח של משפחה או חמימות. נקודת המבט היצירתית השונה הזו, שנובעת מתוך בשלות, בגרות וניסיון חיים, היא זו שתחסר בנוף הטלוויזיוני עם סיומה של "דברים טובים", אבל אפשר אולי להתנחם בצוואת המסרים שלה: תנו לחיים לקרות ולהפתיע אתכם, שימו לב לאנשים שמסביבכם ותהיו משוחררים. לא משנה באיזה גיל.

שם מקורי: Star Trek: Lower Decks
גוף שידור: פרמאונט פלוס (בישראל באמזון פריים וידאו)
במצעד 2021: מקום 28

בפרק השלישי בעונה השלישית של "מסע בין כוכבים: סיפונים תחתונים", נאלצים הגיבורים לשתף פעולה עם צוות מקביל מהחללית "קרלסבד" ומגלים שנוצר להם שם אגדי בקרב עמיתיהם. זהו רגע שכמו מזקק את "סיפונים תחתונים" בשלב הנוכחי. זה נכון, ה"סריטוס" באמת אגדית, או לפחות בדרך לשם. עם הרגע הזה הסדרה כמו מכירה בערך של עצמה ושל גיבוריה, ואלה מודעות ובשלות שמאפשרות ל"סיפונים תחתונים" להיות הפעם הרבה יותר חשופה, רגישה ובטוחה בעצמה, ולהשתכלל באופן שבו היא קושרת בין העלילות הסוחפות לבין פיתוח הדמויות.

באופן כללי, אחד הדברים המעולים והיציבים בקומדיית האנימציה הזו הוא הכישרון שלה לאזן בין כל מה שעושה אותה היא. ההרפתקאות בחלל, המהלכים העלילתיים המפתיעים והאמינים, ההומור החכם, הקריצות למעריצים הוותיקים (כולל אחת אורגזמטית במיוחד הפעם לשוחרי "חלל עמוק 9") בלי להרחיק את מי שאין לו קשר לזכיון, הרעות והאחווה שיודעות לרגש בלי לגלוש לקיטש. ומעל כל זה, כמובן, השקפת העולם האופטימית-מיסודה של ג'ין רודנברי, היוצר האגדי של "מסע בין כוכבים".

לאורך העונה השלישית שלה מחלחלת ההכרה שיותר מכל, "מסע בין כוכבים: סיפונים תחתונים" היא סדרה על קהילה. מין נצר לקומדיות כמו "חופשי על הבר" ו"חברים", רק שבמקרה הזה אנשיה מסוגרים בחללית שמשייטת בוואקום האין-סופי. החיבור בין ארבעת הגיבורים בפרט וביניהם לבין שאר הצוות בכלל, משורטט תדיר בצורה אנושית, אמינה ומצחיקה. כזו שקשה לא לצפות בה עם חיוך גדול מרוח על הפרצוף, ולרצות לצפות בה שוב מיד כשהעונה מסתיימת.

שם מקורי: Pam & Tommy
גוף שידור: הולו (בישראל בדיסני פלוס)

על פניו, הרעיון לייצר סדרת טלוויזיה סביב סרטון הסקס הגנוב של פמלה אנדרסון וטומי לי נראה כמו שיקוף כל הבעיות של הטלוויזיה ב-2022: היעדר יצירתיות וחיבה לצהוב ולסקנדל. ואכן, "פאם וטומי" לא חפה מביקורת, בעיקר לנוכח ההתעקשות של אנדרסון שהיא מציפה מחדש את הטראומה שלה. ואף שמדובר בדיון ארוך ומורכב, בסיכומו של דבר קיומה של הסדרה מסייע לכל הפחות בהצפה של כל מה שהפרשה ההיא כללה. הסגנון התזזיתי והסוער של הבמאי קרייג גילספי ("אני, טוניה") והיוצר רוברט סיגל ("המתאבק") חשף סיפור מצחיק, חשוף, פרוע ונטול פשרות על האופן שבו תעשיות שלמות נבנו על גופה ונשמתה של אישה שבסך הכל חלמה להיות שחקנית.

האופן המדהים שבו סבסטיאן סטן ולילי ג'יימס נכנסו לנעלי הדמויות שלהם, לצד גלריית הדמויות המפוקפקות שהקיפה אותם והכתיבה החכמה, מאפשרת ל"פאם וטומי" להיות סיפור גדול הרבה יותר מהגניבה שהיא מתארת. מעט מאוד יצירות התייחסו כך לקו הדק שמפריד בין סלבריטאות לבין מציצנות, בין הציבורי לפרטי, בין האופן שבו אנחנו תופסים את האנשים שנמצאים באור הזרקורים לבין מי שהם באמת. המחירים שאנדרסון שילמה היו מאז מנת חלקן של רבות ורבים, בחסות האינטרנט שהפך את המידע של כולנו להרבה פחות אישי משהיה אי פעם. ומעל לכל, זו הגישה של "פאם וטומי" שהופכת אותה למוצלחת. אין בה אשמים מוחלטים ונבלים מוחלטים, רק תהייה ארוכה על האופן שבו האינטרנט העצים בבת אחת את הצדדים המכוערים שתמיד היו שם באנושות.

שם מקורי: The Capture
גוף שידור: BBC (בישראל ביס)

היו לא מעט יצירות שניסו להפוך את החלקים האפלים בטכנולוגיה לנבל, אבל עם כל הכבוד ל"מראה שחורה" ודומותיה, אף אחד לא עשה את זה מצמרר וריאליסטי כמו המותחן של ה-BBC. בעולם שבו ריאליזם הוא כבר לגמרי שאלה של משאבים, וכשטכנולוגיות AI יכולות לכתוב, לחשוב ולברוא יצירות בתוך דקות, החזון של "פשע במעגל סגור" על עולם שבו צילומי וידאו משמשים את ארגוני הביון הגדולים בעולם כדי להפליל את מי שאין נגדו ראיות באמצעות פברוק סרטונים בזמן אמת - הוא ההגדרה של ישיבה על קצה הכיסא. אחרי עונה ראשונה שכבר במהלכה התחלנו לפקפק באמיתות הדברים שנראים על המסך, הגיעה השנייה והגבירה את התחושה הזאת בערך פי עשר.

התובנה הזו שהכל אמיתי ושקרי באותה מידה, מאפשרת לסדרה להוביל את הצופים בשלל מסחרר של טוויסטים, שמשתלבים באינטרסים הסותרים של מגוון הדמויות - קטנות כגדולות, דומיננטיות או שקטות. מעל כולם עומדת עדיין הבלשית רייצ'ל קארי (הוליידי גריינג'ר הנהדרת), שמשמשת כקול המוסר בתוך גווני הערפל הכבדים שמציירת הסדרה, אך גם הצוות שסביבה והכתיבה היעילה והקצבית, מאפשרים ל"פשע במעגל סגור" להיות מותחת מבלי להרגיש קרה. הדמויות בה מורכבות מספיק כדי לגרום לנו לרצות ביקרן (או במותן), ובחלק מהמקרים מצליחות גם לנוע בין שני הקטבים האלה במרחק פרקים ספורים. ואף שנדמה לפרקים שהיא מפלרטטת עם דידקטיות (שהייתה מנת חלקה של "מראה שחורה" ביותר מדי מקרים), זה מגע קליל מספיק כדי שבקושי נחוש בו. לא עניין של מה בכך לסדרה שמפגישה בין הרעיונות של "דו"ח מיוחד" והאווירה של ג'ייסון בורן.

שם מקורי: The Good Fight
גוף שידור: פרמאונט פלוס (בישראל ביס)
במצעד 2021: מקום 19

אף שבהחלט הגיעה שעתה של "הטובות לקרב" - ויש יאמרו שהיא הייתה צריכה להסתיים כבר לפני עונה או שתיים - והגם שלא תמיד הצליחה להשלים את הרעיונות המרתקים שלה בצורה האולטימטיבית, אין ולא הייתה בטלוויזיה סדרה כמו "הטובות לקרב". אפילו לא "האישה הטובה". פה ושם יש יצירות שמגיבות לכותרות החדשות ומגיבות עליהן בצורה כזו או אחרת, אבל אף אחת מהן לא רתמה אותן לכדי כוח סגולי שהפך סדרה שלמה לתגובת נגד כמעט רפלקסיבית - בוויברציות הכי עדינות והכי גסות, בעלילות הכי מצחיקות, מעוררות מחשבה ולפעמים נבואיות - למה שמתרחש בארצות הברית. קשה לחשוב על יצירה שלכדה טוב ממנה את מה שמתחולל בארצה, שזיקקה בשלמות כזו את מורשתו של טראמפ.

העונה החותמת לא הייתה שונה. עם עליית הקרדיטים בפרק האחרון הופיע הכיתוב "כל זה קרה באמת". בסדרה עם כל כך הרבה רגעים מטורללים, חשוב היה ליוצרים להבהיר שסוריאליסטית ככל שהייתה, מופרכת וסהרורית ככל שנדמתה לפעמים, "הטובות לקרב" תמיד הייתה מעוגנת במה שמתרחש באמת באמריקה. למעשה, הנגיעות הסוריאליסטיות הללו היו תגובה ישירה לחיים האמיתיים. מעין מנגנון התמודדות. באמת יש בתי משפט מאולתרים בשכונות בארצות הברית. באמת יש שם עלייה מפחידה בהתארגנויות של תומכי עליונות לבנה ובתקריות גזעניות כלפי שחורים ויהודים. השטח באמת מבעבע עד לחשש של מלחמת אזרחים נוספת. בכל פעם שהיה נדמה ש"הטובות לקרב" מגזימה, בא אירוע מטורף כמו ההסתערות על הקפיטול או התקיפה בפטיש של בעלה של ננסי פלוסי, והוכיח שהסדרה רוקדת ריקוד צמוד עם החיים האמיתיים. ואם לפני הסוף גם קיבלנו שוב את איליי גולד הנפלא (אלן קאמינג), לראשונה אי פעם בסדרת הבת - דיינו.