מדרגים נוספים: עופרי אטרצ'י, בן בירון, נדב מנוחין, עמית סלונים ונעמה רק.
דירוג סדרות 2022 של וואלה! תרבות: חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי | חלק חמישי
הצביעו לסדרות השנה שלכם בסקר וואלה! תרבות
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכן גם:
"הלוטוס הלבן": העונה השנייה התעלתה בשילוב שבין המעוּות למזכך
חלמון לא מבושל לועג לעולם המודרני. זה הדבר הכי מדהים כרגע בנטפליקס
גלובוס הזהב 2022: "רוחות אינשירין" ו"בית הספר היסודי אבוט" מובילים במספר המועמדויות
20. שיחות עם חברים
שם מקורי: Conversations with Friends
גוף שידור: הולו (בישראל ביס והוט)
נדמה שלכולם היה ברור שההצלחה המטאורית של "אנשים נורמלים" מ-2020 (מקום 9 במצעד 2020 שלנו), העיבוד הטלוויזיוני לספרה השני של הסופרת האירית סאלי רוני, חייבת להיות מתועלת לאפיקים נוספים. הצוות הקריאטיבי שמאחוריה (הבמאי לני אברמסון, "חדר", והתסריטאית אליס בירץ', "יום האם") כונס שוב כדי לעבד את הספר הראשון של רוני (שבחרה הפעם לייעץ בלבד), במה שנראה כמו פעולת העתקה-הדבקה לא מתנצלת: 12 פרקים בני חצי שעה שעל פניו נראים ונשמעים כמעט בדיוק אותו הדבר - אותו סגנון בימוי עצור ומאופק כמעט ללא קלוז-אפים, אותה עריכה קטועה וחדה שלא מאפשרת השתהות, אותו היעדר של מוזיקת רקע שגודם כל היווצרות של רגש מכני. אברמסון מצליח שוב לברוא בדייקנות עולם עד כדי כך שקט וקטן, שכל רעד עלול למוטט אותו.
"שיחות עם חברים" דומה לבתה החורגת גם בתמה הכללית של חשיבותה הקריטית של תקשורת במערכות יחסים, והאפקטים ההרסניים של שתיקות עצורות ואמון מגומגם. ובכל זאת, בהשוואה למקומות שבהם "אנשים נורמלים" הרגישה קסומה ובוסרית, "שיחות עם חברים" נראית בוגרת ובשלה יותר, לטוב ולרע. היא רגישה ועדינה ממש כמו הגיבורה שלה פרנסיס (התגלית אליסון אוליבר) - כותבת סטודנטית צעירה שמתקשה לתקשר עם אנשים למרות שזה מה שהיא שואפת לעשות למחייתה. הסדרה מרכיבה בעדינות מרשימה את המרובע הסבוך שלתוכו נשאבת פרנסיס יחד עם האקסית וחברתה הטובה ביותר בובי (סשה ליין, "לוקי"), הכותבת המנוסה יותר מליסה (ג'מיימה קירק מ"בנות", ככל הנראה בתפקיד הנסבל ביותר שלה אי פעם) ובעלה של מליסה, ניק (ג'ו אלווין, "המועדפת"). זה מרובע שמנבא רעות מרגע היווצרותו, וכאבי המחזור של פרנסיס לכל אורך הסדרה רק מלבים את התחושה המאיימת הזו, אבל הוא עדיין מושך לצפייה והופך את הסדרה למרוחקת אך יפהפייה ומהפנטת, כמו משיכת מכחול בלתי נגמרת.
19. אופוריה
שם מקורי: Euphoria
גוף שידור: HBO (בישראל ביס, הוט וסלקום טיוי)
במצעד 2019: מקום 7
אחר שנתיים וחצי של פגרה כפויה בין העונה הראשונה לשנייה, "אופוריה" מסמנת שדבר לא השתנה. הסדרה עדיין שוצפת, מבולבלת, סקרנית, חרמנית, חרדתית, קנאית ומאוהבת. היא יותר מדי וגם לא מספיק, היא תמשיך לשאת את כל רגשות ההתבגרות שלה על הדש, תהיה בעת ובעונה אחת שסתום ניקוז וגם הצפה רגשית, והיא תעשה זאת במקסימום דרמה, נצנצים ואיפור. כמו הדמויות שלה, היא לא מבדילה בין הודעה מבאסת מחברה וסכנת חיים ממשית - מבחינתה שתיהן דרמטיות באותה מידה. הגישה הזאת עלולה להיות תובענית מדי עבור חלק מהצופים, ונראה ש"אופוריה" חיה עם זה בשלום. או שאתם איתה או שאתם נגדה. קשה להישאר באמצע.
האופן שבו הדמויות ב"אופוריה" מתקשרות זו עם זו הוא כלי חשוב בארסנל שלה. זה אחד המקומות שבהם הגולמיות שלה באה לידי ביטוי. לא משפטים שנראה שהדמויות מדקלמות סתם כדי לבסס את עצמן בתור התווית שהן אמורות להיות, אלא התקפי זעם, ביטויים גראפיים של תשוקה, אלימות, איומים, רכילויות. ככלות הכל, "אופוריה" היא סדרה על אנשים מכורים, שהם בעצם כולנו: סמים, אהבה, שליטה, ערך עצמי מפידבקים מהסביבה, אדרנלין ועוד. הגיבורים שלה דרמטיים כי בנקודת הזמן הזו בחייהם הכל באמת הכי דרמטי שיש. לכן, גם אם חלקה האחרון מאכזב במעט ולאורכה ישנם לא מעט חריקות תסריטאיות ובחירות מאכזבות (כמו ההדרה התמוהה של ג'ולס), היא עדיין סדרה שמוציאה את האוויר ואיכשהו משאירה טעם של עוד, שסוחטת רגשית ואיכשהו נכנסת ללב. מי שנדבקו קודם, כנראה לא יוכלו להפסיק גם הפעם. אהבה, לכו תבינו.
18. לייקרס: קבוצה מנצחת
שם מקורי: Winning Time: The Rise of The Lakers Dynasty
גוף שידור: HBO ׁׁ(בישראל ביס, הוט וסלקום טיוי)
כמות הדמויות ב"לייקרס: קבוצה מנצחת" כמעט בלתי נתפסת, ובעיקר מרשים עד כמה כל אחת זוכה לטיפול שמאפשר לה לבלוט מבלי להאפיל על האחרות. הקאסט המופלא שהתקבץ כאן מסייע בכך מן הסתם, אבל הכתיבה המושחזת של דמויות כמו כרים עבדול ג'באר (סולומון יוז), הכוכב החתרני שמסרב להתמסר לקרקס של הליגה; ג'רי ווסט (ג'ייסון קלארק, "כוננות עם שחר"), הסמל המיתולוגי והנרגן של הלייקרס, שמעולם לא מצא נחת אבל גם לא יכול להביא את עצמו לעזוב; פאט ריילי (אדריאן ברודי), המאמן האגדי, שנמצא כאן בתחילת דרכו כפרשן כושל; קלייר רות'מן (גבי הופמן, "טרנספרנט"), המנהלת של הפורום הכושל, שמנסה להגשים את חלומותיו הפרועים של ג'רי באס (ג'ון סי ריילי); וישנה גם פאולה עבדול הצעירה ורד אורבך, המנהל המיתולוגי של בוסטון הגדולה (מייקל צ'יקליס, "המגן", בתפקיד מופלא), ובירד עצמו עוד ועוד.
איכשהו בתוך כל מנעד הסיפורים העצום הזה, כמויות מרשימות של כדורסל והרבה מאוד מערכות יחסים, "לייקרס: קבוצה מנצחת" לא מרגישה עמוסה או ארוכה, וזאת על אף שכל אחד מפרקיה אורך כשעה. הקצב סוחף, הכתיבה קולחת ומבדרת, המשחק נהדר, והנגיעות הקטנות בשוביניזם ונושאי גזע מספקות את החלקים מהפכי הבטן לאורכה. למעשה, הדבר הכי בולט בה הוא עד כמה היא דומה לכוכב הגדול של הקבוצה המיתולוגית ההיא, מג'יק ג'ונסון: מחייכת ללא סוף, מלאת קסם וחן, מספקת תמורה מלאה לציפיות ומשאירה הרבה טעם של עוד. מה עוד אפשר לבקש מסדרה על קבוצת הכדורסל שהפכה את המשחק להצגה. אולי פרק אחרון לעונה שמרגיש כמו סרט הספורט האולטימטיבי? יאללה, קיבלנו גם את זה.
17. רק רוצחים בבניין
שם מקורי: Only Murders in the Building
גוף שידור: הולו (בישראל בדיסני פלוס)
במצעד 2021: מקום 5
הרעיון של "רק רוצחים בבניין" קצר מועד מטבעו. כלומר, זה ממש בשם הסדרה (במקור Only Murders in the Building, "רק רציחות בבניין") - יש גבול לכמות הפעמים שבניין אחד יכול לשמש כזירה לרצח ואז עוד רצח. זהו אבסורד מובנה שהסדרה ממחישה פעם אחר פעם עד כמה היא יודעת לשחק איתו, לדחוק אותו עד לשוליו הכי רחוקים והכי מלבבים. חלק ממה שהופך את העונה השנייה למספקת כל כך הוא שיש בה סגירה של שני כרכים, לא רק אחד, והיא עושה זאת בצורה שמרגישה שלמה, גם אם היא בעצם לא ממש.
אולי מפני שהיא נפלאה באופן שבו היא מחברת בין אנשים. לא בכדי דיירי הבניין נכחו ברגע הגילוי בלי שבאמת היה בהם צורך שם. הנוכחות שלהם חשובה כי היא מעגנת את האחווה שנרקמת בין השלישייה המרכזית - בגילומם של סטיב מרטין, מרטין שורט וסלינה גומז - לבין יתר הדיירים, יחסים שידעו עליות ומורדות. קורבן הרצח של העונה השנייה הוא המייצג הגדולה ביותר לתנודות האלה. דמותה החלה כאנטגוניסטית מובהקת, אך אחרי מותה הפכה לדמות מורכבת יותר ומכמירת לב. זאת הסיבה שקשה לא למחול על התפרים הפרומים של "רק רוצחים בבניין". החורים העלילתיים מתמלאים בנשמה, מודעות עצמית נדיבה וקומדיה שבאמת מניבה צחוקים רמים.
16. אפטר פארטי
שם מקורי: The Afterparty
גוף שידור: אפל טיוי פלוס
לנוכח הכוחות שהתרכזו בסדרה הזו לפני ואחורי הקלעים אפשר היה לצפות שקומדיית הפשע הזו תהיה מושלמת. יצר וביים אותה כריסטופר מילר, ההוא מהשותפות הקבועה עם פיל לורד (המשמש גם כאן כמפיק בכיר), שהניבה יצירות כמו סרטי "רחוב ג'אמפ", "סרט לגו" ו"ספיידרמן: ממד העכביש". מככבים בה בין היתר שחקנים קומיים נפלאים כמו סאם ריצ'רדסון, טיפאני האדיש, דייב פרנקו, בן שוורץ ואילנה גלייזר. למרות כל השמות האלה ראינו יצירות מצחיקות מ"אפטר פארטי", אבל גם כפי שהיא מדובר בסדרה נהדרת ומקורית.
הסדרה לוקחת את הקונספט האגת'ה-כריסטיאי שבמסגרתו יש גופה בלוקיישן אחד וכולם חשודים ברציחתה, והופכת אותו לחגיגה יצירתית, מגוונת, מלאה בהברקות ובהשראה, וגם ברמזים לזהות הרוצח האמיתי למי שפוקח עין. כל פרק בה מתמקד בחקירה של אחד החשודים, וכל חשוד מספק את נקודת מבטו באמצעות ז'אנר קולנועי אחר. כך, למרות התחושה שהקומדיה לא ממצה את היכולות שעומדים לרשותה, השחקנים רחוקים מלהתבזבז. להפך - בסופו של דבר הסדרה שווה בזכות הקאסט המסחרר שלה. כולם מפיחים אנושיות כובשת ומבדחת בדמויות ארכיטיפיות במהותן, וכמעט כולם גם ממש מצחיקים. כולם עוזרים לתעלומה להגיע לפתרונה ההגיוני ואפילו מרגש, והופכים את "אפטר פארטי" לאחת הסדרות המהנות ביותר של השנה.
15. הכתר
שם מקורי: The Crown
גוף שידור: נטפליקס
במצעד 2020: מקום 6
שעון עצר בלתי נראה מלווה את העונה החמישית של "הכתר". אפשר ממש לחוש בו מתקתק לאחור אל סוף בלתי נמנע: סופו של עידן, סופו של מוסד, סופה הטראגי של דמות שכולנו ידענו שיגיע - ובכל זאת כל צעד אליו מלווה בתחושה כבדה. היא מנגנת על תחושות הסוף המתקרב הזה בפלאשים של מצלמות וברכבים שמאיצים במהירות על הכביש. אלא שהסוף הזה הוא גם זה של המונרכיה הישנה ושל אימפריה שכבר אינה אימפריה מזמן, ושל אליזבת עצמה.
הבחירה של "הכתר" בתמה הכוללת הזאת של שקיעה איטית אל קץ בלתי נמנע, הופכת את הידוע והמוכר לטראגי ונוגע ללב. היא ליוותה את הגיבורים שלה בצעירותם, כשחלמו על שינויים ומהפכות, ומגיעה איתם אל הרגע שבו הם מקבלים על עצמם את התווית של שריד נושן לעידן שתם זמנו. בהרבה מובנים "הכתר" מתחילה בעונה החמישית להרוס את המוסד שבנתה במשך ארבע עונותיה הראשונות. זה לא נאמר לשלילה כמובן. ההרס הזה צובע מחדש את כל הסדקים והחרכים שהתגלו בעונות הראשונות, מחזק את האובדן והבדידות ובעיקר מזכיר עד כמה היא מצוינת בבניית דמויות לאורך זמן. אף אחד ואחת מגיבוריה לא יוצא ממנה נקי וזך, אבל גם לא מרושע. ולכן נפילתם, כל אחד לחוד וכולם יחד, נוגעת ללב הרבה יותר.
14. בארי
שם מקורי: Barry
גוף שידור: HBO (בישראל ביס, הוט וסלקום טיוי)
במצעד 2019: מקום 28
"בארי" תמיד נמנעה מלהאדיר את מעשיו של גיבורה, מלהפוך את הקטל של הרוצח השכיר הזה לכדי סצנות אקשן סוחפות ומלאות במוזיקה בומבסטית. הכל תמיד היה תכליתי, נטול הדר. אפילו כך, וכנראה דווקא בשל כך, הגישה הזו הניבה את הסצנה הטובה ביותר בעונה, בסדרה ואחת הגדולות בטלוויזיה השנה: מרדף האופנועים בכביש המהיר מהפרק השישי. שילוב מדהים בין אקשן עוצר נשימה לבין קומדיה קורעת - האופנוען שמתנפץ על השמשה הקדמית, הרעש של האופנועים החולפים על פני המכוניות שעומדות בפקק, המתנקש שמנסה להעביר נשק לחברו בלי תיאום ומוביל למותו.
הממד הסוריאליסטי שתמיד היה נוכח ב"בארי", השתלט עליה הפעם בצורה הרבה יותר תובענית מאשר בעבר. בעיקר מפתיע איך למרות שהיא מתחוורת כדרמה מהקשוחות והמפתיעות בטלוויזיה, "בארי" מוסיפה גם להיות אחת הקומדיות הכי מצחיקות על המסך. אבל אחרי כל זה, המאפיין הגדול ביותר שמשתלט על הסדרה הוא האפלה הגדולה בנפשו של הגיבור. יותר מאי פעם הוכיחה "בארי" שחוסר הפשרות שלה מפיק יצירה באמת יוצאת דופן. החומרים הסגריריים שהעונה השלישית עוסקת בהם מאפשרים לקאסט לספק הפגנות משחק פנומנליות. היידר, שביים את רוב הפרקים, הרשים גם בעבר כשהיה על המושכות, אבל בעונה הנוכחית היד שלו נעשתה יותר ויותר בוטחת, הבחירות שלו יותר ויותר מעניינות ואפילו מסעירות.
13. סוסים איטיים
שם מקורי: Slow Horses
גוף שידור: אפל טיוי פלוס
אף שהיא עושה הכל, אבל באמת ה-כ-ל, כדי לבוז לכל החשיבות העצמית המופרזת והזוהר שנקשרו לעולמות הריגול הבריטיים, "סוסים איטיים" היא בראש ובראשונה מותחן ריגול נפלא. למעשה, היא משתמשת בציניות העצומה שלה כסוג של הטעיה. בזמן שאנחנו מתרכזים בעקיצות ובפאדיחות התורניות, הסדרה טווה קשרים מורכבים וחיבורי עלילות מאחורי הקלעים, מניחה יסודות לתגמולים שיתגלו בהמשך, ובעיקר לא מפחדת מטוויסטים או משמירה על הגיבורים שלה.
כל העת קורה משהו ב"סוסים איטיים". לאו דווקא במובן של סצנות פעולה סינמטיות ויוקרתיות (אף שסצנות הפעולה המעטות כאן נהדרות בפני עצמן), אלא בתחושה שישנו תמיד חלק מסוים שעדיין לא התגלה בפאזל. כאילו הסדרה וגיבוריה רודפים יחד עם הצופים אחר כל התשובות לחידה. גם זה חלק מהמשחק של "סוסים איטיים" על מה שלמדנו לצפות מדמויות כאלה, האגף הלוזרי של סוכנות הביון הבריטי. דווקא בגלל שהן לא רואות חמישה צעדים קדימה, דווקא בגלל שאין מישהו שמכוון אותם באוזן, דווקא מפני שהם באמת לא יוצלחים, כל אלה הופכים את ההתרחשות למותחת ומרתקת הרבה יותר.
אין הרבה סדרות שמצליחות לזקק לתוך עונות קצרות חיבור כזה של הומור, דמויות נהדרות ועלילה מלוות טוויסטים ותהפוכות. "סוסים איטיים" אולי לא תהפוך לסדרה שתייצר אובססיות רשת, בלוגים ודיונים, אבל היא כל כך טובה במה שהיא עושה. טייק מרענן על ז'אנר שפועל בתוכו כמו רב אמן של ממש.
12. Hacks
גוף שידור: HBO מקס (בישראל ביס והוט)
במצעד 2021: מקום 42
באמצע העונה השנייה של "Hacks", הסטנדאפיסטית דברה ואנס (ג'ין סמארט, "השומרים", "הסודות של איסטאון") חוזרת לקרוואן שלה לאחר הופעה לא מוצלחת ביריד שעשועים, ומקבלת מהנוכחים מתנת עידוד - קריקטורה של המנהל העסקי שלה, מרקוס, מציע נישואין לכותבת הצעירה שלה, האנה. היא כמובן מיד פורצת בצחוק. זה רגע קטן, נשכח וכלל לא משמעותי, אבל הוא ממחיש בצורה נהדרת את השיפור העצום שעברה הסדרה הזו. המחשבה שמרקוס יציע נישואין להאנה מצחיקה רק בגלל שאנחנו כבר מכירים את הדמויות, ושהן כבר מכירות את עצמן מספיק כדי לזהות את גודל האבסורד. העובדה שהן יודעות שזה הדבר המושלם שיכול לעודד את דברה מחזקת את התחושה שהן הפכו לחבורה אחת מגובשת, שמעדיפה להיות אדיבה מאשר מפולגת.
"Hacks" אולי נבנתה על ההבדלים והמתח שבין דברה להאנה, הדור הישן מול החדש וכו', אבל ברגע שבו היא השכילה להתמקד במה שמחבר בין הדמויות שלה במקום מה שמפריד ביניהן, היא הפכה להיות שלם שגדול בהרבה מסך חלקיו הבודדים. ההחלטה לצאת למסע הופעות ברחבי ארה"ב למעשה בודדה את הדמויות מהעולמות הנפרדים שלהן וליכדה אותן לכדי מטרה משותפת אחת. האגו, התנגחויות הראשים והעלבונות ההדדיים, שהעיקו כבר בתחילת העונה הראשונה, פינו את מקומם לטובת כנות, אמון ומחוות מרגשות, ואפשרו על הדרך אבולוציה של ההומור: מפאנצ'ים וזינגים מלאכותיים של ציוצי טוויטר, להומור דינמי שנובע מעלילה וסיטואציות. עכשיו, את המקומות שבהם היא עדיין לא מספיק חדה ושנונה בתור קומדיה על קומדיה, היא לפחות יכולה למלא עם לב גדול.
11. חזרה גנרלית
שם מקורי: The Rehearsal
גוף שידור: HBO (בישראל ביס, הוט וסלקום טיוי)
פרק הבכורה של "חזרה גנרלית" - על מנחה שעוזר למורה בית ספר נחמד לאזן שקר שסיפר לחבריו בעזרת מערכת עצומה של ניצבים, סטים וחזרות - היה מבריק, גאוני ומופרע בפני עצמו. הקונספט פשוט, לכאורה: לאפשר למשתתפים בתוכנית לערוך חזרות לקראת אירועים משמעותיים בחייהם. התוכנית קיבלה ביקורות מהללות כבר אחרי פרק אחד, ורבים ציינו שמעבר להומור המבוכה שלמדנו לצפות לו מניית'ן פילדר, הקומיקאי הגאון שמאחורי "חזרה גנרלית" ובחזיתה, הסדרה החדשה מציגה גם אנושיות רבה, והרבה אמפתיה לאנשים האמיתיים שבתוכה. ובכן, אף אחד לא יכול היה לחזות לאיזה כיוון "חזרה גנרלית" תלך אחרי אותו פרק בכורה מלא לב.
מה שנראה בהתחלה כמו ניסיון להציג חרדה אנושית בצורה קלילה והומוריסטית, הפך במהרה לרכבת אקספרס אל תוך העולם הקודר של זהות עצמית. פילדר עצמו הפך מטרול טלוויזיוני חביב ליוצר עולמות כל-יכול. אלוהים וגם שטן, באדם אחד. כהרגלו, הוא שמר לעצמו קלף אחרון בשרוול לקראת הטוויסט האולטימטיבי. לא בטוח שאפילו הוא ציפה לו.
ספוילרים: פרק הסיום המופתי כולל טוויסט מפתיע (לכל הפחות הפתיע את מי שטען שכל הסדרה מבוימת), בו פילדר מגלה שאחד מעשרות הילדים שגילמו בסדרה את בנו אדם - בן 6 בשם רמי - נקשר אליו מאוד. רמי חוטף טנטרום כשהוא מגלה שהוא צריך לעזוב את הבית לתמיד, ומתעקש שפילדר הוא אבא שלו. מכאן הפרק מתמקד כמעט כולו בניסיון של פילדר להישאר בדמות התמימה שהוא בנה לעצמו עוד ב"נתן לשירותך", תוך כדי שהוא מנסה להוציא את נייתן פילדר האמיתי מהבור המוסרי שהוא השליך את עצמו לתוכו. מכל הדברים הלא נוחים שפילדר ייצר לטלוויזיה, קשה להיזכר בסצנות יותר קשות מאשר אלה בהן הוא מנסה להסביר לילד בן 6 שהוא לא באמת אבא שלו, אלא רק "אבאל'ה בכאילו". פשוט וואו.
(עמית סלונים)