"קרניבל רואו", סדרת פנטזיה-אורבנית מושקעת של אמזון פריים, היא עוד אחת מההפקות שנקטעו כשפרצה מגפת הקורונה. העונה הראשונה שלה עלתה בסוף 2019, ואילו העונה השנייה (והאחרונה) שלה עלתה רק החודש, כמעט ארבע שנים אחר כך, והסתיימה ביום שישי האחרון. עבר כל כך הרבה זמן, ש"אמזון פריים" שחררו תקציר בן 20 דקות לאירועי הסדרה עד כה, כדי לרענן את זיכרוננו בכל התהפוכות שעברו על הגיבורים בעולם המורכב שלה. וטוב שכך, כי מדובר בסדרה דחוסה מאוד לא רק עלילתית אלא גם קונספטואלית, מפוצצת בפרטים על עולם דמיוני מאוכלס ביצורים מיתולוגיים, מאבקים פוליטיים ונושאים של דיכוי ומרד.
הסיפור הכאילו-תקופתי הזה מתרחש בעולם שמזכיר את אנגליה הוויקטוריאנית בראשית המהפכה התעשייתית, מעין סטימפאנק פילם-נוארי רומנטי פנטסטי - כן, כל הדברים האלה. בעולם הזה, יצורים מיתולוגיים כמו פיות מעופפות ופאונים בעלי קרניים ופרסות, נאלצים לחיות כמו פליטים נרדפים בין בני האדם בעיר-מדינה "הבורג" (The Bourge), לאחר שהמלחמה בין המעצמות "הבורג" ו"הפאקט" (The Pact) על השליטה בארץ מוצאם קרעה אותה לגזרים. גזעים שונים של יצורים חיים בצפיפות ומחנק בסוג של גטו, שהרחוב הראשי שלו נקרא "קרניבל רואו" והוא המוקד של כל המאורעות הגורליים שמתרחשים בסדרה.
בתחילת הסיפור, חקירה של שורת רציחות אכזריות של אותם פליטים (שנקראים "קריצ'" כשם גנאי כללי) מביאה את מפקח המשטרה האנושי רייקרופט "פיילו" פילוסטרייט (בגילומו של אורלנדו בלום) לעלות על תעלומה שתשפיע לא רק על חייו אלא גם על הכוחות הפוליטיים שמנהלים את המדינה. כשפיילו היה חייל בורג צעיר הוא שירת בארצות הפיי (או כפי שהם מכונים בלעג, ה"פיקס") שמאז נכבשו על ידי הפאקט, והתאהב שם בווינייט (קארה דלווין), בת-פיי צעירה ולוחמנית, ושנים אחר כך הם נפגשים שוב ב"רואו". סיפור האהבה שלהם היה בליבה של העונה הראשונה, ביחד עם שאלת הזהות של פיילו, שנאלץ לבחור בין שני החצאים שלו לאחר שמתגלה לו האמת על עברו.
משהו מוזר קורה עם הסדרה זאת, שעל הנייר נשמעת כמו סדרת אסקפיזם מצויינת, ואופציית בינג' מעולה. למעשה, לראות אותה ברצף ללא הפסקות זה רעיון רע מאוד. היא דחוסה באקשן לא נגמר ותהפוכות גורל, המתח הבלתי פוסק שרק מתגבר בין בני האנוש לבין ה"קריצ'" רק הולך ומסלים והופך לאלים יותר ויותר. יש הרבה סדרות אלימות או כאלה שמראים לנו עולם קשה עם מעט מאוד תקווה, אבל הבעיה עם "קרניבל רואו" הוא שהיא כל כך עגומה. הכל עלוב, הכל נראה קשה ואכזרי, אפילו הצבעים של הסדרה עכורים לגמרי, כל הזמן. גם כשאנחנו יוצאים מהגטו ומבקרים בבתים העשירים של העיר, או בארצות אחרות בעולם הזה, הצבעוניות לא מתבהרת.
פנטזיה אמורה להוציא אותנו מהמציאות שלנו, וככה לגרום לנו להזדהות עם מצבים ויצורים שמלמדים אותנו על עצמנו. אבל קשה מאוד לצפות בפנטזיה שמציגה מצב כל כך אפל ועגום בלי להציע הרבה תקווה ושמחה. כולם במצב קשה, כל הגיבורים סובלים, כולם נלחמים במשהו שנראה חסר סיכוי, ובכל סצנה הדברים רק הולכים ומתדרדרים. הסדרה מדברת על הסכנות בעולם שטוף שנאה - שנאה לזר, פחד מהאחר, תחושת עליונות של גזע אחד על פני אחרים.
הרפרנס הוא כביכול לתקופות עבר בהיסטוריה האנושית - אנגליה שבה האדם הלבן משעבד את האדם השחור, כובש אומות חלשות יותר כקולוניות כאילו זו זכותו הטבעית, רואה בכל תרבות שהיא לא שלו כמשהו אקזוטי במקרה הטוב ונחשל ונחות במקרה הרע. כזו שהערך שלה נמדד ברווחים, כוח עבודה זול, אוצרות טבע, אוצרות היסטוריים - כל דרך שבה ניתן לנצל אותה עד תום. למרות שמדובר בתמות חשובות ביותר, הנושאים של הדיכוי, השנאה לכל מה ששונה, חוסר היכולת של המעמד השולט לוותר על טיפת כוח כדי לצמצם את הפער המזעזע עם השכבות החלשות - כל זה קרוב מדי למציאות שלנו מכדי שיאפשר לנו לשקוע בעולם הפנטזיה ולהיות מוקסמים ממנו, שהיוצרים לא מספקים לנו שביב של תקווה.
שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים לכל "קרניבל רואו", כולל הפרקים האחרונים
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
בעונה השנייה כל האלמנטים האלה רק מתגברים עד שלפעמים העלילה בלתי נסבלת. אם בעבר היו כמה צירים ברורים שעזרו לה להישאר ממוקדת, הפעם "קרניבל רואו" מאבדת את הפוקוס שלה ונראה שהדמויות מטולטלות מצד לצד במאבק. פיילו מתנדנד בין שתי הזהויות שלו - הוא אנושי והוא פיי, הוא שוטר מכובד והוא חלאת קריצ' - אבל שאלת הזהות שלו, שהיתה מעמודי התווך של העונה הראשונה, הופכת למגוחכת בשנייה, כשפיילו ווינייט מחליפים דעות ונאמנויות שלוש פעמים בפרק.
סיפור האהבה שלהם גם הוא לא יכול להחזיק את הסדרה יותר. אם קודם הם גיששו את דרכם חזרה זה לזו באופן שהרגיש בלתי נמנע, כאילו אהבתם גורלית וחזקה מכל מלחמה או הבדל של מעמדות וגזע, אז בעונה החדשה הם נמצאים על שני מסלולים נפרדים שרק מתרחקים. ההקרבה הרומנטית של פיילו בסוף העונה הראשונה, ולא משנה אם עשה את המחווה בשם האהבה או בגלל שהשלים עם זהותו, התבררה כחסרת משמעות כשכל הבורג בוער במלחמת הגזעים הזאת. "איזה זוג אנחנו, הא?" הוא אומר לה באיזשהו שלב, והיא עונה, "כן, היינו. זו היתה אשליה נעימה". הם לא יכולים להיות ביחד, וזה בסדר כי גם הסדרה כבר איבדה את העניין שהיה לה ביחסים ביניהם.
פיילו, תמיד שוטר למרות השינוי במעמדו, מנסה בכל מאודו לשמור על הסטטוס קוו ולמנוע מלחמה כוללת ברואו, ולעומתו וינייט הופכת יותר ויותר מיליטנטית ותכונות המנהיגות שלה עוזרות לקבץ סביבה צבא. מעגל האלימות מסלים - השלטון שמרגיש מאוים על ידי הנסיונות הנואשים של המיעוטים לקבל הכרה במצבם, מגיב בחומרה מופרזת. ראשים ערופים וכנפיים קרועות שנתלים על החומה של הרואו במטרה לגרום לאימה ודיכוי, רק הופכים את הפיקס המתוסכלים לקיצוניים יותר כשהם דורשים צדק. אנחנו הצופים פשוט צריכים לשבת ולהביט בהסלמה הזאת, ללא תקווה לפתרון.
יעניין אתכן גם:
יורשים, טד לאסו, סרט לות'ר, המנדלוריאן: סדרות מומלצות לחודש מרץ 2023
"מגלה טפח: הסיפור של פורנהאב" מסרב לגעת בתפוח האדמה הלוהט
ההדלפה, השמועות ומי בטוח לא חוזר: כל מה שאנחנו יודעים על "הלוטוס הלבן" עונה 3
בעולם המבאס הזה, לא תציל אותנו האהבה. גם הזוגות אחרים לא צפויים לגורל טוב יותר. אימוג'ין המיוחסת ברחה בסוף העונה הקודמת עם אגרייס, פאון שהתעשר ודרש את מקומו בחברה הגבוהה. כעת השניים מנסים למצוא את עצמם בעולם שסוע, ובודקים אפשרות שאולי המהפכה הקומוניסטית שמתרחשת ב"פאקט" תאפשר להם לממש את הרומן הברידג'רטוני שלהם. אבל גם הסיפור שלהם סובל מאותו חוסר מיקוד, וכשהם מגיעים לסוף הטוב שלהם לא ברור למי אכפת.
אחרי שתי עונות דחוסות לעייפה, קשה לשים את האצבע על למה זה לא עובד, למה היא לא מצליחה לחדור ללב. כי כביכול יש פה הכל - סיפור מספיק עמוק, עולם פנטסטי רחב ומנומק, סיפור אהבה חוצה יבשות וגזעים, דמויות ייחודיות וקאסט מוצלח למדי, שבאמת נותנים הכל מעצמם ברגעי משחק מרשימים (במיוחד אורלנדו בלום), תמות חזקות וסופר-רלוונטיות לחיינו. למרות שהאפקטים המיוחדים מאוד ניכרים וקשים לעיכול, ברור שכסף רב הושקע בלוק של הסדרה, בעיצוב היצורים השונים בצורה שתראה אורגנית (לפעמים זה מצליח, לרוב זה איום ונורא) ותחושת העליבות של המקום והזמן. ולמרות כל התכונות הטובות, בסופה קשה להרגיש רגשות עזים כלפי הגיבורים והאווירה המדכאת הבלתי פוסקת פשוט מתישה.
הבעיה הגדולה של הסדרה היא לא בסטייל אלא בתוכן. כל כך הרבה רעיונות, אבל היא לא מסוגלת לקבל החלטה. מה השורה התחתונה? עם איזה לקח תרצו שנצא מהסיפור הזה, מלבד "הכל רע והעולם לא הוגן"? בסופו של דבר, כל התהפוכות בעלילה, כל הקרבה הרואית, כל פעם שהדמויות על סף מוות (או מתות באמת) - בתכל'ס שום דבר לא משנה את התמונה הגדולה.
זה נהיה ברור ממש בפרק סיום הסדרה, כשכל הקצוות הפרומים אמורים להיסגר או לפחות להוביל למסקנה כלשהי, אבל בתכל'ס העולם נשאר כשהיה, אף דמות לא ממש עברה שום תהליך, כולם חזרו לנקודת ה-0 שבה התחילה הסדרה. וינייט חזרה לתירנוך ארץ מולדתה להתאחד עם אהובתה טורמלין, ופיילו סירב לממש את גורלו ולקבל עליו סמכות פוליטית, ולמעשה החליט לא להחליט. למרות שכל הסדרה מכרו לנו אותו בתור גיבור העם שגורלו נכתב כדי שיאחד את כל הקרעים, הוא אשכרה בוחר לא לבחור כלום - ממש כמו יוצרי הסדרה הזאת, שלא מוכנים להתחייב למסר ברור.