טור פרק 4.01 | פרק 4.02 | פרק 4.03 | פרק 4.04 | פרק 4.05 | פרק 4.06 | פרק 4.07 | פרק 4.08
זיכרון אנושי הוא אחד האלמנטים הגמישים ביותר בטבע. הוא נצבע בצבעים שמשרתים אותנו ולמטרות שמשרתות אותנו. במקרים רבים הוא נסחף עמוק אל תוך פנטזיה של מה שהיינו רוצים לזכור, במקום מה שקרה באמת. הלוויות, בוודאי של אנשים חשובים אבל לא רק, הן הגאלה של הזיכרון הגמיש הזה. מילים שנאמרות כדי להנציח נרטיב נוח יותר עבורנו, מכיוון שאנחנו נצטרך לחיות איתו. מה שמת, נאמר כבר בסדרה גדולה אחרת, כבר לא ימות עוד. "דת ומדינה", הפרק התשיעי והלפני אחרון של "יורשים", חוגג בצורה נפלאה את הניסיונות הנואשים האלה לבנות נרטיב. "יורשים" תמיד הייתה סדרה על השקרים שבני אדם מספרים לעצמם ולאחרים, לא בהכרח מרוע או מזדון (על אף שבחלק מהמקרים בהחלט כן), אלא מכיוון שכאלה אנחנו. האמת בהרבה מקרים קשה מדי, מורכבת מדי, והשקר כל כך טבעי עד שהוא הופך טבוע בנו. הוא מגן עלינו מאחרים ומעצמנו, מאפשר לנו להתנהל בעולם מבלי להיות מוצפים בתוך הקשיים והרגשות והאמת שלנו.
לוגן רוי היה נפיל שריחף מעל הסדרה במשך רוב חייה. הוא תמרן ועיצב כמעט את כל הדמויות השונות בה, צילק אותן והטיח אותן אלה באלה. לו היה חי, אין ספק שהיה נהנה מהסיטואציה הנוכחית במדינה שכל כך נהנה לקרוע לגזרים. מהומות אלימות בניו יורק, פורטלנד וסיאטל, זעם, בלבול ותסכול מציפים את הרחובות, כולם תוצאה של אנשים שהאינטרסים העסקיים והאישיים שלהם חשובים להם הרבה יותר מטובת הכלל. אלא שמעט מאוד היה ידוע לנו על האופן שבו לוגן הפך להיות האיש הזה, הקר והמנוכר, רושף השנאה למקום שהפך להיות ביתו בעל כורחו. לו היינו מקבלים את הגרסה הסטרילית והרגילה של הלוויית נפילים, לא היינו זוכים לקבל את הפרספקטיבה האמיתית על לוגן. הנאום המקורי של רומן היה אמור להיות מבוסס על אותו זיכרון גמיש. "איש קשוח, אבל גדול. מהגר שהקים בעשר אצבעותיו אימפריה של נדל"ן, תקשורת ופנאי". סביר להניח שלוגן עצמו היה מתחלחל מהנרטיב הזה.
העלייה של יואן לדוכן הנואמים פותחת את הדלת שנשמרה נעולה במשך כל שנות הסדרה. לא פתיחה מלאה כמובן, אבל חרך, הצצה אל האפלה שבפנים. הילד בן הארבע שנשלח אל מעבר לאוקיינוס כדי להגן על חייו, בעוד הבליצקריג של גרמניה הנאצית מחרב את ביתו, רק כדי להינטש בלב ים כשהספינה שנשאה אותו ואת אחיו שבקה, ולבלות שלושה לילות ושני ימים בדממה מוחלטת מחשש שהצוללות הנאציות יאתרו אותם. ואז, כשסוף סוף הגיעו אל חוף מבטחים לכאורה, שוכנו בביתם של דוד ודודה שעשו הכל כדי להעצים את השדים והטראומות של חייהם הקצרים. כולל הנוראה מכולן: תחזוק החשש של לוגן שהוא זה שהביא עמו את הפוליו שהרג את אחותו הקטנה. "הוא עודד מחסור באנשים כי היה מחסור בתוכו", אומר יואן בעדות שמספרת על לוגן יותר מכל מה שלמדנו עד כה, "בשלב מסוים הוא פשוט הפסיק לנסות". והמחסור הזה, הגדרה נפלאה לחור שנפער בנשמתו של מהגר אפוף טראומה, היתרגמה בבגרותו לרצון למחוק את עברו הנורא על ידי בניית אימפריה על כאבם של אחרים.
למעשה, גם את הביקורת של יואן עצמה אפשר לבחון במסגרת זיכרון גמיש. ייתכן שהאכזבה הגדולה שלו מאחיו הצעיר היא שלא הצליח להתמודד כמוהו עם הטראומה, ולהפוך לאדם הגון שלא פוגע באחרים כדי להשקיט את הכאב של עצמו. ייתכן שזו בכלל קנאה על כך שלוגן לא הצליח לחבר גם אותו אל האימפריה שבנה מתוך התחושות הקשות שעיצבו את ילדותו. ייתכן גם ששניהם יחד נכונים. יואן אמנם מתחיל את דבריו ב"לא מתפקידי לשפוט את אחי, ההיסטוריה היא שתעשה זאת", אבל הדחף האנושי הזה כמובן חזק הרבה יותר ממנו. לא בטוח שהוא עצמו עשה את כל מה שאפשר כדי לגאול את נשמתו, אולי מפני שהטראומה האישית שלו הייתה גדולה מכדי שיוכל להתמודד עם אחרות.
הרעל המחלחל הזה הוא למעשה המסורת הטראגית של משפחת רוי. מי יודע אם הוא החל בדור של יואן ולוגן, או שמא גם דודם ודודתם עצמם היו קורבנות לדמויות אב ואם שהקהו את ליבם מפני שרק כך ידעו להגן על עצמם. כעת ילדיו של קנדל הם השלב הבא בשרשרת הטראומה הזו. מוסיפים אל כל יתר החולשות של אביהם גם את העובדה ששיחק תפקיד מרכזי בהרס המדינה שיגדלו לחיות בה. גם שיב מעידה כבר כעת שהילד או הילדה שלה, יגדלו "במסורת המשפחה", רחוקים מאמם הקרייריסטית, שאינה מסוגלת לחשוף רגשות מחשש להפגנת חולשה. משחזרת את כל הניתוק הרגשי והאכזריות של קרוליין. אפשר רק להודות על כך שרומן סלד כל כך מיחסים עד שלא חשב להתרבות. ובכל זאת, יש משהו מאוד נכון ועצוב בשבירה הזאת של התסריט האוטופי של לוויות. רק בזכותו זכינו לקבל תמונה מאוזנת של לוגן. לא האוטופית והמהונדסת, אבל גם לא רק הקודרת והאפלה של נבל חסר לב. ואיכשהו, גם התמונה הזו היא רק שבריר של מה שהיה. חידה סגורה בתוך טראומה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכן גם:
אי- אמון, סחיטה, מרמור ונשמה: 9 הרגעים המדהימים של "יורשים"
"ברידג'רטון: סיפורה של המלכה שרלוט" היא הגרסה הבוגרת, בערך, של הסדרה האהובה
"דברים קטנים יפים": הסדרה של דיסני פלוס מרטיטה את הלב ביופי שלה
"עצבים" ("BEEF"): הסדרה של נטפליקס כל כך טובה כי היא מתגנבת אלינו מלמטה
"דת ומדינה", שם הפרק, הוא משחק חכם על שני מושגים שאמורים לכאורה להישמר הרחק זה מזה, אבל אף פעם לא מצליחים להישאר כאלה. זהו גם הדין של הניסיון לייצר הפסקת אש הומניטרית בין ילדי רוי לכבוד הלוויה, להניח בצד את התהום שהולכת ונפערת ביניהם, אבל גם את מה שמתחולל בתוכם. זאת הייתה עוד הופעה עוצרת נשימה של שלישיית הכוכבים של "יורשים", אבל את המחמאות עבורם נשמור לפרק הסיום. לצידם, הפרק הנוכחי הוא ההוכחה לאיכות יוצאת הדופן של הסדרה דווקא בתפקידים קטנים וזניחים לכאורה, כאלו שבסדרות אחרות היו משמשים בעיקר כדי לבנות את אופיים של הגיבורים הראשיים או לקדם את העלילה - אבל כאן מצליחים במחי סצנה אחת לספר סיפור גדול משל עצמם.
ראבה (נטלי גולד), היא דמות מהסוג הזה. לכאורה, גרושתו של קנדל ומי שמגדלת בפועל את ילדיו, עדות לרעל המחלחל ולכישלון העצום של קנדל להפוך לאב טוב יותר מאביו. אבל גולד בהופעה מדהימה כבר שני פרקים מזקקת את החרדה העצומה של אזרחים רגילים מהמתחולל ברחובות. התוצאה של לוחות העץ שחוסמים את חלונות הראווה מחשש לביזה במהומות, והאלימות המחלחלת בתוך הזעם שמשתחרר בהפגנות. זאת הופעה כל כך קצרה, והטקסטים כל כל פשוטים לכאורה. אמא חרדה שרוצה לקחת את ילדיה הרחק מהסכנה, אבל הרעד בקולה, העייפות שכל כך מאפיינת הורה שמנסה בשארית כוחותיו להרגיע את ילדיו, הניסיונות הנואשים להרגיע דווקא את קנדל, שאחראי לכל החרדה הזאת מטעמים אינטרסנטיים וקטנים. זאת סצנה כל כך שוברת לב, על כל המשתתפים בה (כולל הילדים המפוחדים שנעלו את עצמם ברכב).
מיד לאחריה מגיעה עוד אחת כזו, שוב עם קנדל ועם דמות מינורית, ג'ס (ג'וליאנה קנפילד). זאת בעצם הסצנה המשמעותית השנייה בלבד שלה העונה. הראשונה הייתה השיחה הנפלאה עם גרג בסיום הפרק הקודם, כששניהם עוצרים לרגע להבין את משמעות המהלך שסייעו באופן מינורי להשיג בבחירות. ג'ס תמיד הייתה דמות מאוד פונקציונלית, ממלאת משימות. הניסיון שלה לסיים את העדכון הלא מתוכנן על הכוונה לעזוב את קנדל כמו עוד משימה כנועה, שבה היא משתדלת מאוד לא להישיר אליו מבט, הוא לא רק עוד הוכחה לקטנות של קנדל. כל מי שהיה בסיטואציה כזו מול בוס חזק ימצא את עצמו מזדהה עם שפת הגוף המצומצמת של קנפילד, כאילו היא מנסה להקטין את עוצמת הפגיעה המתקרבת. ואז כמובן גם מתנצלת על ה"תעוזה" לבקש ללכת. זה כביכול עוד נזק אגבי חסר משמעות למאבק הירושה הגדול, אבל כשהוא מקבל את הפוקוס שלו הוא כל כך הרבה יותר גדול מקנדל עצמו.
אל התצוגות האלה צריך להוסיף גם את יואן (ג'יימס קרומוול) כמובן, ואת האיחוד המספק בין קרוליין, סאלי אן ("הקרי שלי"), קרי (שהגיעה בלוויית חברה עורכת דין, מחשש שלא תורשה להיכנס להלוויית האיש שחלק איתה מיטה רק מספר ימים קודם לכן) ומרשה בשורה הראשונה מול ארונו של לוגן. פאק יו מאוחד ועוצמתי של הנשים שנפגעו ותומרנו על ידו כל חייו, וכעת ברגע נדיר של סולידריות משלבות ידיים בנחמה הדדית. וכמובן, תצוגת משחק נפלאה בפני עצמה. להן, בניגוד לילדי רוי, יש ולו לזמן קצר זו את זו. "אהבתי אותו מאוד והוא פגע בי מאוד", אומרת מרשה לשיב ברגע של כנות ישירה שתמיד הפרידה אותה מהדמויות האחרות בסדרה, רגע אחרי ששיב מצאה נחמה בעוד חרטוט זיכרון חיובי על אביה מבית היוצר של קארל ופרנק, "בדיוק כפי שהוא פגע בכם".
הסצנות האלה גם מעידות כמובן על כמה הניסיון של קנדל להפריד בין האישי לציבורי נועד לכישלון. המעשים וההחלטות לא בוצעו בוואקום, ולכן גם את ההשלכות שלהן לא ניתן להכיל כפי רצונו. מסביב לאירוע המפואר עם כל השמנת של עולם העסקים, הכאוס בעיצומו. מפעם לפעם הוא פורץ את גבולות מגדל השן ומכה על החלונות או מפריח זיקוק חתרני. טום מגדיר את זה כ"קצת כיכר טיין-אן-מן", רפרנס לטבח הנורא שביצע הצבא הסיני בסטודנטים שיצאו אל הרחובות כדי למחות נגד מעשיה של הממשלה הדכאנית. כשם שהטראומה של לוגן מחלחלת ומבעבעת בחייהם של ילדיו, כך הטראומה שחוללו למדינה סביבם מבעבעת ופורצת החוצה. ובעוד להם ישנם שומרי ראש ורכבי יוקרה ממוגנים, הקורבנות גם הפעם יהיו של אנשים מהשורה.
בניגוד לכל כך הרבה קווי עלילה אחרים ב"יורשים", המסלול של רומן מאז מותו של לוגן נבנה כאירוע עם תוצאה ברורה. ההדחקה של האבל הייתה שברירית כל העת, עם ההתפרצויות על מתסון וקונור, עם התחושה שאין לו את היכולת להכיל את עוצמת הכאב שבתוכו. הבחירות סיפקו לו מסלול בריחה, מקום לתעל לתוכו את כל מנגנוני ההגנה הרגילים והמרושעים שתחתיהם חבויים החולשות והפחדים שלו, אבל זה היה מפלט זמני מאוד.
כבר כשבחר להיות מי שיעלה על הדוכן ויספיד את אביו, היה ברור שמשהו עומד להשתבש, שרומן הלך צעד אחד רחוק מדי עם ההונאה והתחיל להאמין לעצמו שהאבל כבר מאחוריו. זה גם מה שמסביר את החגיגה שלו בבוקר ההלוויה, על רקע מהדורות החדשות והרחובות הבוערים. שקר שמאפשר לו להמשיך את האשליה שהוא נמצא בשליטה. שההתמוטטות שמאיימת עליו כבר ימים ארוכים לא תתרחש. המאבק של רומן בעצמו התחיל כבר כשהארון נחת על המסלול בפרק השלישי של העונה, כשביקש לחזות בהורדתו מהמטוס כאילו כדי לוודא שאכן מדובר באמת. ובכל זאת, הוא לא השתכנע.
הסיפורים של יואן על ילדותו הקשה של לוגן, מאות האורחים, הארון ששוב מונח מולו, הפכו את הכל סוף סוף לאמיתי. קשה למצוא אמפתיה לרומן של הפרקים האחרונים, ועדיין התחינה שלו לשיב וקנדל להוציא את לוגן מהארון קורעת לב. במקביל, ההתפרקות שלו לעיני כל גורמת לתדמית הציניקן המעשי שהתאמץ לבנות, לקרוס ברעש גדול. ממים כבר רצים ברשת עם הקלטות הבכי שלו שבוצעו על ידי הנוכחים באולם, אבל נדמה שהשבר הגדול באמת נוצר מול מנקן. העקיצה הקטנה שהוא משגר אל רומן מאוחר יותר מסתירה מאחוריה אמת מורכבת בהרבה. לא רק שיחסי הכוחות בין השניים התערערו בעקבות ההכרזה של ATN על מנקן (שכעת לא באמת זקוק להם, כי הרשת כבר מחויבת אליו ובוודאי לצופיה שתומכים בו בהמוניהם), אלא שהפגנת החולשה הזאת היא בדיוק ההפך ממה שמנקן זקוק לו עכשיו. את קנדל הוא לא ספר עוד קודם, אבל עכשיו גם רומן הוא עול שצריך להיפטר ממנו.
אלא שבכל נפילה ב"יורשים" ישנה גם הזדמנות, ואת הכפפה שרומן השמיט מרים קנדל. הפעם הקודמת שבה קנדל דיבר בפומבי על אביו הייתה בסצנת הסיום של העונה השנייה, אז התייצב מול המצלמות כדי להפוך לשעיר לעזאזל של ניסיונות הטיוח והמוות בחטיבת הספנות של וויסטאר. אלא שקנדל סטה מהתסריט שהוכתב לו, הישיר מבט למצלמה ואמר: "האמת היא שאבא שלי הוא נוכחות ממאירה. הוא בריון ושקרן… היה לו חוש נאמנות חולני לאנשים שליליים… אני חושב שזה היום שבו משטרו יסתיים". גם הפעם קנדל נכנס אל האירוע חלש וכנוע, אלא שעל הבמה מתרחש השינוי. גם הפעם הוא מחליט לסטות מהכתב (זה שרומן השאיר מאחוריו) ולומר את מה שעל הלב. "אבל שלי היה פרא אדם, אבל הוא בנה ופעל. הוא מעולם לא היה מהאנשים שמחפשים למה לא לפעול. הוא בנה חיים, הוא בנה עולם, הוא מילא גברים ונשים בכל מקום בשאפתנות להרוויח ולגדול. גייזרים של חיים שהכריח לזרום. אנשים אולי ירצו להקטין את הכוח הנורא והנפלא הזה, אבל אני מקווה שהוא בתוכי".
זה הצד השני של לוגן, המשלים לנאום של יואן, על השאפתנות העצומה שהניעה את האימפריה שלא הייתה יכולה לקום בלעדיה. הנאום של שיב משלים את החלק החסר, האנושי, של הצד הטוב. "כשהשמש שלו האירה עליכם היא הייתה כל כך חמימה", היא מספרת בגעגוע. כמה נדירים היו הרגעים האלה, אבל כמה כל מי שסבב את לוגן השתוקק להם, להיות לרגע בצד המואר והמזין שלו. ארבעה מקומות פנויים, אחד מתחת לשני, הושארו בתוך המוזיליאום המופרז שרכש לעצמו כמקום מנוחה אחרון. הזמנה לילדיו להצטרף אליו שוב בבוא העת. "התקשתי לסיים איתו משקה", מודה קנדל, "הוא גרם לי לנשום מוזר", מוסיף רומן. ובכל זאת, נראה שגם במותו הם לא יוכלו לעמוד בפניו דרישתו. אולי בעולם הבא הם יזכו ממנו לקצת יותר קרני שמש.
קנדל שיוצא מהכנסייה הוא אדם אחר, המייקל קורליאונה של אחרי מות אביו. גם המוזיקה של ניקולס בריטל, ששמרה על מלנכוליה מינורית לאורך הפרק, משתנה והופכת דרמטית עם היציאה. הצווארון נפתח כלפי מעלה וכך גם האמביציה. זה תהליך שמתרחש כבר כמה פרקים, אבל נדמה שהדחיפה החשובה ביותר מגיעה עם ההתעלות בכנסייה. עם ההבנה הסופית של קנדל שהוא לא רוצה עוד להילחם בגרסה של אביו ולשפר אותה, אלא להיות היא. הוא מפעיל את הוגו על תדרוך תקשורתי של חוסר נוחות בוויסטאר, של מחיר שקטן מהפוטנציאל האמיתי. לאחר מכן הוא משייך לעצמו את קולין, סמל העוצמה של לוגן. שומר הראש ו"החבר הכי טוב". זה שאומר מעט, אבל לשם שינוי לא מנסה לערבב אף אחד. ואז הוא מתפנה להעניק לרומן את הטיפול הלוגני הקלאסי: השפלה ורתימה. "נכשלת, הייתי צריך לעצור אותך, אבל עכשיו תצטרך לעזור לי".
בצד השני, ההימור הנואש לכאורה של שיב מסיום הפרק הקודם, משתלם בגדול. המספרים הפיקטיביים של גוג'ו במזרח אסיה נבלעים בתוך סיקור המהומות והכאוס של תוצאות הבחירות הבלתי ברורות. היא משכנעת את השבדי לצמצם את נוכחותו מעוררת החשד והתבטאויותיו המזיקות, על ידי מינוי שלה למנכ"לית נכסי החברה בארה"ב. זאת שותפות הרבה יותר משתלמת עבור מנקן, ש-ATN נמצאת גם כך בכיסו. הוא זקוק עכשיו לנכסי הסושיאל של גוג'ו, לפריסה העולמית הנרחבת שלה ובעיקר לגמישות הערכית של שיב, כדי לחזק את מעמדו במאבק על הנשיאות ועל כהונתו. היכולת להציג לתקשורת "כיפוף" של מתסון באמצעות המנכ"לית המקומית משחק לידיו.
זאת הייתה עונה שבה לכל אחד מילדי רוי היה לפחות פרק אחד של ניצחון גדול, וכמו תמיד ב"יורשים", כל זה לא מבטיח שום דבר לקראת הבאות. רגע לפני הפינאלה הגדולה (תרתי משמע, היא צפויה לארוך כשעה וחצי), "יורשים" שואלת בפעם האחרונה מיהו הממשיך האמיתי של מורשת לוגן: הבת שהייתה מוכנה למכור את משפחתה תמורת סיכוי לשבת בכיסא המחליטים, היורש המסומן המקורי שלמד להפסיק להיאבק ולהתחיל לאמץ את דמותו, או דווקא מי שהלך על המהלך הלוגני הגדול וקרע את ארה"ב לטובתו האישית? מה שמבריק באמת הוא שהתשובה עוד יכולה להיות: אף אחד מהם.
פרק חדש של "יורשים" משודר מדי יום שני בצמוד לארצות הברית, ביס הוט וסלקום טיוי.