לא מעט סדרות מוזיקליות הנעימו זמירות על מסכי הטלוויזיה בשנים האחרונות. באפל טיוי פלוס לא הסתפקו במחזמר המצויר והמקסים "סנטרל פארק", ולפני כשנתיים הציגו את "שמיגדון!", מיני סדרה מושקעת במיוחד ומפוצצת במחוות לאוהבי הז'אנר. "שמיגדון!" סיפרה בשישה פרקים קצרים על זוג מודרני למוד אכזבות, גניקולוגית ומנתח מניו יורק, שנתקעים בטעות בעיר מזמרת ברוח מחזות הזמר של שנות ה-40 וה-50. ההשראה הגיעה מיצירות כמו "קרוסל", "איש המוזיקה", "צלילי המוזיקה", "אוקלוהומה!" וכמובן "בריגדון", שהעניקה לה את שמה ואת התקציר הבסיסי.
"שמיגדון!" אולי נהנתה לשבור את הקיר הרביעי כמה פעמים בפרק, אבל גם מחזמר פארודי צריך לעשות כמו שצריך, וכך בדיוק היה. הנאמברים מושקעים, התלבושות מרהיבות, והכי חשוב - יש לה קאסט חלומי. אלן קאמינג, קריסטין צ'נוות', דאב קמרון, ג'יין קרקובסקי וארון טבייט הם רק חלק מהכוכבים שגויסו לסדרה כדי להעניק לה טאץ' מקצועני למביני עניין. באפל ראו כי טוב והחליטו שחבל לבזבז את כל ההשקעה על שישה פרקים בלבד, וכך קיבלנו את "שמיקגו", עונה נוספת עם רפרנסים חדשים ושחקני חיזוק בדמות טייטוס בורג'ס המעולה ("קימי שמידט") ופטריק פייג', כוכב ברודווי המוכר מתפקידים איקוניים ב"סוויני טוד" ולאחרונה בלהיט "Hadestown".
אחרי שבעונה הקודמת ג'וש ומליסה נדרשו למצוא אהבת אמת וגילו אותה זה בזו, הפעם הם מחפשים את שמחת החיים שאבדה להם בשגרה השוחקת ובניסיונות שלא צלחו להיכנס להריון. אך אבוי, בסיבוב השני שמיגדון הפכה ל"שמיקגו", עיר בהשראת היצירות האדג'יות, האפלות והסקסיות של שנות השישים והשבעים - "שיקגו" ו"קברט" של בוב פוסי, קצת סטיבן סונדהיים ("סוויני טוד" וקריצה ל-"Company"), "פיפין", "ישו כוכב עליון", "שיער", "אנני" ועוד ועוד ועוד. אהבת אמת? זה לילדים. הפעם המטרה היא למצוא מחדש את האושר, את "הסוף הטוב", מה שזה לא יהיה. הדרך אל האושר מתגלה כאן כמפותלת מאוד ועוברת דרך הפללה בפשעים חמורים, סכנת מוות, הופעות בקברט אפלולי, שפריצים של דם ותלבושות תקופתיות מכל הסוגים.
העונה הראשונה עבדה למרות פגמיה כי הייתה לה מסגרת ברורה וכיפית, מיושנת ותלושה מספיק מהתרבות הפופולרית הנוכחית כדי לעורר עניין. הפעם היא פנתה לטריטוריה הרבה יותר מוכרת ואהובה, ויש תחושה שהיוצרים פחדו לאכזב מעריצים אם יבחרו להעדיף יצירות מסוימות על פני אחרות, אז הם פשוט הכניסו פנימה מכל הבא ליד. גם לפני כן התחושה הייתה ש"שמיגדון!" יודעת בעיקר לחקות נאמברים וקלישאות מוכרות, בלי להצליח לתעל אותם לכדי סיפור חדש עם תוכן אמיתי. בעונה השנייה הבעיה חמורה אפילו יותר - העלילה פשוט איבדה פוקוס באופן מוחלט ומנסה לתפוס יותר מדי במעט מדי זמן. כל הדמויות שאינן ג'וש ומליסה הן קריקטורות חד מימדיות - חמודות ומשוחקות היטב עם קול פעמונים, אבל לא כאלה שבאמת אכפת לנו מה יעלה בגורלן.
לא בלתי אפשרי לדמיין גרסה של הסדרה שבה ההיפים של "פיפין" או "שיער" מתחברים באופן אורגני לאמנים המיוסרים של פוסי או לוויקטוריאניות המדממת של "סוויני טוד", אבל בפועל קיבלנו אוסף של נאמברים מודבקים בסלוטייפ. הייתי מנחשת שהמבנה הזה אמור לעזור לסדרה להפוך ללהיט קאלט דרך טיקטוק או פיד הרילז של אינסטגרם, אבל באפל לא השכילו לשווק אותה כראוי ברשתות החברתיות. הסדרה המוזיקלית "האקסית המטורפת", שכבר הסתיימה לפני כמה שנים, צוברת בדיוק שם מעמד קאלט יפה מאוד, בזמן שבאפל מתקמצנים על פרסום נאמברים מהסדרה ביוטיוב.
בפרק האחרון לעונה השנייה נשאל הזוג הראשי למה בכלל לעזוב את העיר הקסומה כדי לחזור לחיי השגרה האפורים. התשובה, בשיר כמובן, היא שהשניים רוצים משהו "אמיתי", כזה שאפשר למצוא רק מחוץ לעולם הפנטזיה שהתגלה בפניהם. אך "שמיקגו" הסדרה חוטאת בעצמה בדיוק באותן האשמות שהיא מפנה כלפי שמיקגו העיר - היא מדלגת פעם אחר פעם על בעיות העומק של הדמויות שלה ומבצעת שינויים מרחיקי לכת במהירות הבזק, כי זה מה שהעלילה צריכה באותו רגע.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכם גם:
מדהים איך "יורשים" שכללה את היכולת להפתיע אותנו כל פרק מחדש
"עצבים" ("BEEF"): הסדרה של נטפליקס כל כך טובה כי היא מתגנבת אלינו מלמטה
"יהלומים": הסדרה של היוצרים הישראלים בנטפליקס לא בטוחה מה היא רוצה להיות
"סיטדל": הסדרה היקרה של אמזון הייתה מתרסקת אילולא שני השחקנים הראשיים
כיף קליל ושטחי זה עדיין כיף, אבל עם קאסט כל כך טוב ותקציב מכובד, חבל שדווקא הכתיבה מונעת ממנה לנסוק לשמיים. אם כבר הזכרנו את "האקסית המטורפת", הסדרה ההיא הצטיינה בכתיבת פארודיות על ז'אנרים או שירים ספציפיים שמצליחות לעמוד גם בפני עצמן, בזכות ההומור, הרילייטביליות או סתם האיכות המוזיקלית. "שמיגדון!" אפילו לא מתקרבת לשם, ולא בטוח שהיא מנסה להיות משהו מלבד פארודיה אוהבת.
כשהיא לוקחת כמה צעדי מרחק מחומר המקור, "שמיקגו" עובדת הכי טוב. קחו לדוגמה את הרומנטיקה המוזרה של תואם-סוויני טוד ומנהלת בית היתומים, או הנאמבר ברוח "שורת המקהלה" שבו הזמרות מקוות להשיג עבודה כדי שיוכלו לאכול, אחרי ש"ארוחת הערב של אתמול הייתה נר". לעומת זאת, הפספוסים הכי גדולים שלה מתרחשים כשהיא מפנה את החיצים שלה למטרות קלות ועצלות, כמו השיר שצוחק על ריבוי העירום ב"שיער" או זה שמציג את "קברט" כפרובוקציה מיושנת שכבר לא מזיזה לאף אחד. האחרונה היא אמירה תמוהה למדי, בהתחשב בזה ש"קברט" דווקא מרגיש היום רלוונטי לגמרי, מול עלייה של גורמים שמרניים במדינות שונות בעולם או ניסיונות חקיקה בארצות הברית שמאיימים על זכויות נשים ולהטב"קים.
והאמת, אולי היה אפשר לסלוח על כל זה, לחייך מול הנאמבר המשותף של צ'נוות' וקאמינג ולשמוח שחיימה קאמיל (רוחליו מ"ג'יין הבתולה") שוב על המסך שלנו, אם הסיום לא היה כל כך מקושקש. כאמור, העונה עסקה בחיפוש אחר האושר, נושא רחב ועמוק מדי בשביל סדרה שהתסריט הוא הצד הכי חלש שלה. בששת פרקי העונה השניים בחרו כיווני קריירה חדשים והתקרבו למנהלת בית היתומים, מה שהעלה את האפשרות שהאושר המובטח יגיע בדמות עבודה חדשה או אימוץ ילד. לא רק שזה לא קרה, הדמויות הראשיות שלנו הן היחידות שלא ביצעו שום שינוי בחייהם ופשוט חזרו לנקודת ההתחלה בלי פתרון של ממש חוץ מהמלצה לראות בכל יום הזדמנות חדשה, ובעיית הפוריות שמעיבה על הזוג לאורך העונה נפתרת בשוט אחד של מליסה ההריונית באולטרהסאונד. בקיצור, אם אתם מתמודדים עם דיכאון או מצוקה נפשית אחרת, צאו לחופשה בעיר מסוכנת שבה ינסה לרצוח אתכם, זה כבר יחזיר לכם את שמחת החיים.