הרבה סדרות אהובות סיימו את גלגולן הנוכחי השבוע, אבל מכולן אני אתגעגע הכי הרבה דווקא לסדרה ישראלית אחת קטנה שרבים לא מכירים, פשוט כי היא סדרת נוער שמשודרת בכאן חינוכית. העונה השנייה של הקומדיה הממכרת "האחיין שלי בנץ" הסתיימה השבוע, והנחמה היחידה היא שיש לפחות עוד שתי עונות נוספות בקנה. אז אם מעולם לא שמעתם עליה, או שאולי שמעתם אבל הנחתם שהיא פשוט איזה להיט "של הילדים" שלא רלוונטי לכם, דעו שהקסם של "בנץ" מתאים לכולם, והיא חוצה גילים, הומור ומצב צבירה.
זה מתחיל כשיוני (דניאל קורן), מורה נוירוטי להיסטוריה בתיכון בינוני ביותר בעיר נס ציונה, מביע משאלה להפוך למנהל בית הספר לאחר שהמנהל הנוכחי (דב נבון) פורש. המשאלה שלו מגיעה, בחוסר מזל המאפיין את יוני, לאוזניו של השטן (מאור כהן בליהוק מושלם), שממהר להחתים את יוני על חוזה. לפי ההסכם, יוני ינהל את בית הספר לאחר שיעביר את בנציפר (אורי ורד), בנו של השטן, את הבגרויות. בבקשה, אפילו הפרמיס של הסדרה מגוחך וכיפי מראש. אז הנער/שד בנץ יורד לכדור הארץ ונאלץ לחיות עם יוני ולהתחיל ללכת לבית הספר. כמו כל תיכוניסט, הוא עושה את זה בחוסר חשק מוחלט, רק כי אבא שלו מכריח אותו. שלא כמו תיכוניסט רגיל, בנץ צריך ללמוד גם איך מתנהגים בני אדם, מה מקובל מבחינה חברתית ואיך לחיות כשכל ההוויה שלך היא סוד ענקי, ובין השאר יש לך גישה לניסים קטנים.
המתח הקומי נובע הרבה פעמים מהנוירוטיות הנפלאה של יוני, שנמצא תמיד על הקצה ההיסטרי של סקאלת הרגשות, וצריך לרוץ ולכבות שריפות שבנץ מתחיל בגלל התמימות או האדישות שלו למנהגי בני תמותה, ובצורך לשמור על הזהות הקסומה של בנץ. סיפור הכיסוי שלהם הוא שבנץ הוא האחיין של יוני, שגדל במקום הכי מסתורי עלי אדמות - צפון קוריאה - ולכן דרכיו משונות. הדינמיקה של הצמד קורן ו-ורד היא בליבו של הסיפור והם מחזיקים ביחד את כל ההפקה הזאת, ומייצרים שוב ושוב רגעים קומיים או מרגשים ביחד.
אבל לא הייתי רוצה שישתמע שמלבד השניים, הסדרה הזו לא מפוצצת בדמויות משעשעות וקאסט מופלא של שחקנים. מדובר בתמהיל של פרצופים מוכרים וחדשים - קומיקאים חזקים ביותר כמו שלישית "זאת וזאתי" - גיתית פישר, אושרית סרוסי וחן רוטמן (האחרון גם נמנה עם הכותבים) - עומר עציון, אבי גרייניק ושרון טייכר, לצד הופעות אורח משמחות של גורי אלפי, גלית חוגי, עדי ביטי, נועה קירל ועוד רבים. ולצידם, קבוצת שחקנים צעירים ומבטיחים שמגלמים את תלמידי התיכון. משמעות הליהוק החכם הזה הוא שיש תמיד איזון בין היציבות של קומיקאים משופשפים שיודעים היטב את העבודה, לבין רוח הנעורים הקלילה יותר של השחקנים הצעירים. האיזון הזה מאפיין את "האחיין שלי בנץ" גם בתחומים אחרים.
מדובר בסדרה שמסוגה ראינו לא פעם - סדרה לנוער שמתרחשת בסביבת בית הספר, וככזאת היא משתמשת בכל הקלישאות והתבניות הידועות - אבל רק כנקודת קפיצה. יוצרי הסדרה התחנכו על כל סדרות התיכון של הניינטיז והם נהנים להפוך את הקלישאות על הראש ולשבור אותן בכל הזדמנות, וגם ממלאים את התסריט ברפרנסים בלתי נגמרים לסרטים וסדרות שעליהם גדלו. בו זמנית, הסדרה מתייחסת כל הזמן לתרבות הפופולרית העכשווית, כולל פרק שצולם כולו כאילו הוא שידור לייב בטיקטוק.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכם גם:
טד לאסו יכול להפוך כל אדם לגרסה הטובה ביותר שלו, אבל לא את הסדרה בכיכובו
"בארי": העונה האחרונה של קומדיית הפשע מרשימה, מרהיבה, מפתיעה - ולגמרי מיותרת
"יורשים": הסיום של הסדרה מבטיח שהיא תיזכר כאחת מהגדולות
"גברת מייזל המופלאה" סיימה את דרכה בראש - ובציצי - מורמים
בכל סדרת תיכון יש לנו כמה דמויות קבועות, וגם פה, החוויה התיכוניסטית של בנץ מגיעה קומפלט עם קבוצת חברים שכוללת את הבסטי שלו נטע (נועה כהן) החכמה שמתפקדת הרבה פעמים בתור ה"סטרייט וומן", זו שהיא קול השפיות שאף אחד לא מקשיב לו; את ניצן האפלולית (נועה אסטנג'לוב, "המפקדת") שיש לה אסתטיקה של וונסדיי אך לב גדול שאוהב את כל בעלי החיים ומנסה להציל את כדור הארץ; אלכס, גיק המחשבים הלחוץ (עידן מרין), ואולף (ראם קופלוביץ'), תלמיד מבלגיה עם מבטא לא ברור ומנהגים לא פחות משונים משל בנץ עצמו.
לא נשכח שלכל בית ספר תיכון מומצא חייבת מבחינה חוקית להיות גם הילדה הכי מקובלת והכי בלתי נסבלת, ופה זו יולי העשירה והמפונקת (אמה אלפי פצצת הכישרון), משפיענית רשת שהולכת לכל מקום עם מינימום שלוש סגניות; וליטל הבן (יהודה בוחבוט), שהוא הכי חתיך עם השיער הכי יפה ולכן לא צריך ללמוד או נגיד לחשוב. הם ועוד דמויות משנה רבות מחזיקים בחן רב את רמות הכיף והטרלול שכותבי הסדרה דורשים מהם.
וכן, זוהי סדרה של החינוכית. ומלבד לעשות לנו כיף ולהצחיק יש לה גם מטרה להעביר מסרים חינוכיים. אבל אם היו לכם עכשיו פלאשבקים ל"פרק מיוחד מאוד" של סדרות אמריקאיות בשנות השמונים, אל תדאגו. היוצרים לא מנחיתים את המסר על הראש של הצופים, והוא תמיד שזור בדיוק במידה הנכונה בתוך עלילה על-טבעית טיפשית מכדי להעיק. בלי להגיד את זה אף פעם ישירות, נראה שיש הרבה עיסוק בכוח כאלמנט משחית לאורך הסדרה - כשנותנים למישהו או מישהי יותר מדי כוח, זה מהר מאוד הופך להיות כלי לדיכוי. כך קורה כשניצן המצפונית מקבלת את תפקיד "נוח" וצריכה להחליט מי מחבריה לכיתה "ייכנס לתיבה ויינצל", כלומר יקבל ציון עובר בתנ"ך. כך קורה כשליטל הבן מקבל פתאום אינטליגנציה לא טבעית לו, ושרשרת האירועים מובילה למציאות אפוקליפטית בסגנון 1984. כשמעמדה של יולי הפופולרית יורד ובמקומה עולה גאיה, היא מציעה לעוקבים ("מאמינים") שלה מערכת שמבוססת על אמפתיה והעצמה במקום על המשטר הטוטליטרי של יולי, אבל מתברר מהר מאוד שגם זו רק דרך לזכות בכוח והשפעה.
זו סדרה סופר מודעת לעצמה. היוצר דרור ויידמן ("היהודי החדש", "מה שתגידו"), הבמאי והכותב דן מסר ("לבד בבית", "זאת וזאתי") ושאר התסריטאים המוכשרים - יודעים שהם באים עם מסרים של "מבוגרים" לעולם של צעירים, בדיוק כמו שהם מודעים לפער בין הומור דור ה-X שלהם להומור של דור הטיקטוק (שם זמני), והם הולכים על הקו החמקמק הזה בחכמה רבה. קחו לדוגמה את הפרק שבו אלכס, חברו הטוב של בנץ, מזכיר בעונה השנייה את העובדה שהוא הומו. כשבנץ מביע פליאה, אלכס מזכיר לו באמצעות פלאשבק (שלא ראינו בעבר) שהוא כבר יצא מהארון בפני חבריו כולל בנץ, שהביעו אז תמיכה וחוסר עניין באופן שווה. כך הסדרה עוקפת את הרגע הדרמטי הכביכול-מתבקש ומשדרת שהפרט החדש הזה על אלכס הוא פשוט דבר נוסף לדעת על הדמות הזאת אבל זה לא מגדיר אותה.
אם פעם היו מקדישים ליציאה מהארון לפחות פרק ספיישל, פה זה מוזכר כמעט כבדרך אגב, והעובדה שבנץ לא ראה ביציאה מהארון של אלכס אפילו משהו שראוי לזכור אותו, מתאימה לדמות שלו - אנחנו לא באמת מצפים מבנץ להתעניין בדברים כאלה. משיכה מינית בין בני אדם מוזרה בעיניו באופן גורף, מה גם שהוא בעצמו יצא תקופה עם מפלצת לבה. במקום זה, האזכור הזה של אלכס מעורר אצל בנץ את השאלה, האם העובדה שהוא עצמו מחזיק סוד גדול זה אומר שמדכאים אותו, שהזכויות שלו להיות מי שהוא נרמסות. הפוקוס של הפרק הופך להיות בעצם על הרצון של בנציפר "לצאת מהארון" כשד - שכולם ידעו, והמשא שעל כתפיו יוקל, כמו שקרה לאלכס כשהוא הפסיק להסתיר את העובדה שהוא הומו.
הכיוון העלילתי הזה מאפשר לכותבים גם לשקף לקהל הצעיר שלהם בין השאר את הבעייתיות של ניכוס המאבק הלהט"בי - אלכס חושב שבנץ צוחק עליו ומזלזל בתהליך שעבר. כך הסדרה עושה פינג פונג של מסרים, בין הטקסט לסאב-טקסט, בין המטא לבין הדבר עצמו. והשימוש המתוחכם הזה בעלילות שעל פניהן הן טיפשיות בצורה הנפלאה ביותר כדי להגיד משהו עמוק וחשוב על המצב האנושי, הוא כוח העל של הסדרה הזו.
אם במקרה ואם לא, הסדרה יצרה גיבור שנמצא על הרצף האוטיסטי. בנציפר הוא סוג של "חייזר" בבית הספר, הוא לא מפה ולא לגמרי מבין את החוקים. מורכבויות של אינטראקציה אנושית, כמו סרקזם או ביטויים ציוריים, מהי תגובה פרופורציונלית לרגשות חדשים, למה מתכוונת הילדה שאתה אוהב ולמה החבר הכי טוב שלך כועס - כל זה עובר מעל הראש שלו, והוא זקוק למדריך שיסביר לו את כל הדקויות האלה. בדרך שבה מגלם אורי ורד את בנץ יש איזשהו ניתוק מרוחק וחוסר יכולת לשמור על קשר עין. אולי אם בנץ היה מגיע לסביבה שלא מקבלת את אחרוּת שלו, סביבה שלועגת למוזרוּת שלו במקום לפטור כל דבר הזוי שהוא אומר בתור "כנראה שככה זה בצפון-קוריאה", הוא בטח היה נמלט מהמציאות הקשה של התיכון חזרה לגיהנום ומבקש שם מקלט. אבל למזלו הגדול, הוא ירד לחיים על כדור הארץ בתקופה הכי פתוחה לחריגים שהייתה אי פעם, ויוצרי הסדרה עושים את חלקם בנירמול נתינת מקום לאחר ולשונה.
עלילות שנשזרו לאורך העונה מגיעות לשיאן בשני פרקי סוף העונה, שפותרים את רוב הבעיות והסכנות שבפניהן עמדו הגיבורים לאורך העונה. המזימה לחשוף את טבעו האמיתי של בנציפר נכשלת, והכל כביכול חוזר לנקודת האפס בצורה שמספקת לנו בדיוק את רמת הטרלול והשמחה שאנחנו רגילים לקבל פה. כמובן שברגע שנראה שהכל בסדר, ואפילו המשולש הרומנטי של הסדרה נפתר סוף סוף, מגיע קליף-האנגר גדול שפותח שלל שאלות חדשות ומתח בין הדמויות, שימתינו לעונה הבאה. אני ושאר מעריצי הסדרה כבר לא יכולים לחכות.