ההצלחה הענקית של "ברבנהיימר" היא ללא ספק תופעת התרבות הבולטת של הקיץ האחרון. שני הסרטים - "ברבי" של גרטה גרוויג ושותפו לחגיגה "אופנהיימר" של כריסטופר נולאן - יצאו יחד לבתי הקולנוע, ולאחר מערכת שיווק מפוארת (ובחלקה משותפת) הצליחו להעלות חיוך על פניה של הוליווד בשנה קשה במיוחד, שכוללת שביתות של השחקנים והתסריטאים וכישלון בקופות של הפקות ענק. נכון לכתיבת שורות אלה, "ברבי" הוא הסרט השני הכי רווחי של 2023 לאחר שלושה שבועות בלבד, נהנה מרווחים של כמיליארד דולר ברחבי העולם.
"אופנהיימר" אמנם מצליח פחות מ"ברבי", אך גם נולן בהחלט יכול לטפוח לעצמו על השכם, כשהביקורת מרעיפה עליו שבחים מופלגים. הסרט הביוגרפי על מפתח פצצת האטום בכיכובו של קיליאן מרפי גם מגיע להישגים מרשימים מאוד בקופות - אף שהוא ארוך, עוסק בנושא היסטורי מורכב, ומוגבל, לפחות בארצות הברית, לצפייה בליווי הורים. למרות כל אלה הוא שועט בבטחה לרשימת עשרת הסרטים הרווחיים של השנה עם הכנסות של כחצי מיליארד דולר עד כה - בישראל לבדה ראו אותו כבר כ-200 אלף צופים, לפני נתוני חברת טוליפ אנטרטיינמנט שמפיצה אותו - ונחשב למועמד בכיר במירוץ המתקרב לפרסי האוסקר.
בשני המקרים, ההצלחה של שני הסרטים חורגת בהרבה משורת הרווח, אלא גם מעוררת דיונים ערים על הדמויות והנושאים המועלים בהם. וכיאה לסרטים המדוברים ביותר של השנה, עולה כלפיהם גם ביקורת. בעוד "ברבי" סופג זעם בעיקר מקרב הימין השמרני בארצות הברית, "אופנהיימר" הצליח להכעיס מיליוני בני אדם ברחבי העולם.
בהודו, למשל, הביעו זעם רב על שילובו של ציטוט מתוך החיבור ההינדי המקודש "בהגווד גיטא" שמופיע במהלך סצינת מין בסרט. במהלך הסצינה שמופיעה כבר בתחילתו של הסרט, וכוללת גם יחסי מין בין אופנהיימר (בגילומו של מרפי) וז'אן טטאלוק (בגילומה של פלורנס פיו), מקריא הפיזיקאי את השורה "אני המוות, משמיד העולמות" מתוך ספר הקודש ההינדי, שנכתב בסנסקריט בין המאה ה-5 למאה השנייה לפני הספירה. מדובר בשורת מפתח בסיפורו של אופנהיימר, שמתקשרת לתחושותיו על הפצצה שאותה סייע לפתח. בהודו תיארו את הסצינה הזאת כפוגענית והאשימו את נולאן בחוסר רגישות כלפי ההינדים, ובממשלת הודו אף ביקשו למחוק אותה מן הסרט.
ואולם, עיקר הכעס כלפי "אופנהיימר" קשור במדינה אחרת במזרח הרחוק - יפן, שם אותן פצצות שפיתח ג'יי רוברט אופנהיימר גרמו למותם של יותר מ-200 אלף בני אדם ולפציעתם של המונים נוספים שנחשפו לקרינה רדיואקטיבית, רובם המוחלט אזרחים שלא היו מעורבים בלחימה כלשהי - כמו גם להרס בהיקף עצום, באחד האירועים המחרידים בתולדות המאה ה-20 והאנושות בכלל. השבוע ממש מציינים בארץ השמש העולה את יום השנה למתקפה, שפגעה בהירושימה ב-6 באוגוסט 1945 ובנגסקי כשלושה ימים לאחר מכן. כמאה אלף בני אדם ששרדו את ההפצצות, ומכונים בשם "היבאקושה", עוד חיים במדינה.
ההפצצה שמה קץ למלחמת העולם השנייה והובילה לכניעת יפן, אך המחיר הכבד שינה את העולם לעד, והוביל למרוץ חימוש מתמשך ולעשורים של חרדה ממלחמה גרעינית בהיקף נרחב שעלולה לגרום לנזק כבד פי כמה מאשר האסון ההוא. מאז, דיפלומטים ואקטיביסטים פועלים ללא הרף למניעת הפצה והתחמשות בנשק גרעיני, אך לא כל המדינות מסכימות לכך. בשנת 2017 זכה הארגון לפירוז עולמי מנשק גרעיני בפרס נובל לשלום. "אנו חיים בעולם שבו החשש מנשק גרעיני הוא החמור ביותר מזה שנים רבות", נימקה יו"ר ועדת הפרס דאז, בריט רייס-אנדרסן, את הבחירה בארגון.
תיעוד: כך נראו הירושימה ונגסקי אחרי הטלת פצצות האטום
התשובה לשאלה איך יכולה תרבות לגעת בפצע כל כך כואב, שהוא גם אחת מנקודות השפל של האנושות כולה, בלי לחטוא בקיטש, זילות או טעם רע, אינה מובנת מאליה. ובכל זאת, מאז הטלות פצצת האטום, האירוע הטראומטי הזה נדון בהרחבה בשלל יצירות בתרבות הפופולרית. המוכרת ביותר מביניהן היא הסרט המופתי "הירושימה אהובתי" של אלן רנה משנת 1959, שחוזר באמצעות פלאשבקים אל האסון. ישנם גם לא מעט סרטים יפניים שעוסקים בשלהי המלחמה ובתוצאותיה המרות, כמו "גשם שחור" של שוהיי איממורה. אפשר להיזכר אפילו בכמה שירים פופולריים בעברית שמתארים אסון גרעיני, כמו "שקיעתה של הזריחה" של רמי פורטיס או "הירושימה" של דניאלה ספקטור.
שרון דולב, פעילת ישראלית ותיקה נגד גרעין מארגון האמנה האזורית, הפועל לפרז את המזרח התיכון מנשק גרעיני, אומרת בשיחה עם וואלה! כי לאמנות ולתרבות יש תפקיד קריטי בהעלאת המודעות לנושא. "בשנות השמונים היו כמעט מאה אלף פצצות אטום, רובן בין ארצות הברית לברית המועצות, כשחמש מאות מהן מספיק כדי להשמיד את האנושות, שלא לדבר על חיים אחרים על הכדור", היא מזכירה. "אחד הדברים שדחפו את נשיא ארצות הברית רונלד רייגן להסכם הראשון עם ברית המועצות, שבזכותו הם ירדו מכמעט מאה אלף פצצות אז ל-15 אלף שיש היום, היה הסרט 'היום שאחרי' משנות ה-80, שתיאר את החיים אחרי הפצצה הגרעינית, את הקרינה וההשפעות". מדובר בסרט טלוויזיה עלילתי שביים ניקולס מייר ושודר ב-ABC ב-1983, ומתאר מצב שבו המלחמה הקרה מידרדרת למלחמה גרעינית. הוא עורר שיח עצום בארצות הברית עם שידורו, ורייגן אף הודה בהשפעתו העמוקה עליו בנושא.
"זה אחד הסרטים הכי אפקטיביים שנעשו. בזכות סרט שטלטל בן אדם, שהגיע לקהל המאוד מדויק במקרה הזה - בזכות זה כנראה אנחנו עדיין קיימים כמין, נכון שזה לא היה בוואקום, אבל כנראה זה אחד הדברים המשפיעים. נשק גרעיני מאיים על האנושות כל יום. אנחנו במרחק החלטה של מנהיג אחד לחוץ שלוחץ על כפתור, ואין אותנו יותר, וזה פחד שלא מדברים עליו ומעדיפים לא לחשוב עליו. אבל את הנשק הזה בנו בני אדם, ובני אדם יכולים לפרק אותם, זה רק עניין של החלטה. כדי שהחלטה כזאת תקרה, לא מספיק דיונים באו"ם שאף אחד לא שומע עליהם. לאמנות יש תפקיד קריטי בלדבר על זה ולחשוב".
אולם, "אופנהיימר" בוחר להתמקד בדמות האיש שמאחורי הפצצות, וכמעט ואינו מציג את מימדי החורבן העצומים שהן גרמו או את הצד היפני של ההתרחשות. למעשה, נזקים אלו באים לידי ביטוי בעיקר דרך התגובה של המדען אליהם.
דולב מספרת כי הסרט מעסיק מאוד את הקולגות שלה מהעולם, ואמנם, אקטיביסטים העוסקים בנושא הביעו תחושות מעורבות בנוגע אליו. בעוד הם בירכו על העיסוק בנושא והעלאתו המחודשת למודעות הציבורית, הם העלו גם את החשש שמכך שהסרט בוחר לצלול למישור המדעי והדרמטי, ומתקשה להמחיש את האיום הנשקף מהפצצה.
"גם אם שום סרט לא יכול להעביר כל מה שצריך לדעת על נשק גרעיני, הדאגה העיקרית שלי לגבי הסרט היא שבהתמקדות האינטנסיבית שלו על הדרמה האנושית, הרי שלהוציא סצינה אחת, ההשפעה האמיתית של חורבן גרעיני על אנשים בשר ודם, אהוביהם, בתיהם, הערים, הארצות, מקורות המים והאקלים שלהם - נעדרת", כתב פרופ' טילמן רוף מאוניברסיטת מלבורן, פעיל בולט בכמה ארגונים למאבק בנשק גרעיני, במאמר שפרסם לחבריו בקהילה האוניברסיטאית.
בכתבה שעלתה בגרדיאן הבריטי נשמעו קולות דומים מפי אקטיביסטים נוספים. "אנשים עוזבים את האולם במחשבה על התהליך המרגש, ולא עם המחשבה 'אלוהים, זה היה נשק איום ונורא להשמדה המונית ותראו מה קורה איתו היום'", אמרה לעיתון קרול טרנר, אחת מראשי הסניף הלונדוני של התנועה לפירוז מנשק גרעיני.
טרנר טענה גם כי הסרט מטשטש את הזוועה. לדבריה, בעוד הסרט מציג "באופן אמנותי ובטעם" את קילוף העור של אישה שנפגעת מהפצצה בחיזיון שנגלה לאופנהיימר, הרי ש"אם מביטים בתמונותיהם של ניצולים אמיתיים וקוראים דיווחים על מה שקרה להם, זה היה מוות איום ונורא". היא אף מחתה על כך שהסרט ממסגר את אופנהיימר כגיבור, למרות הנשק המחריד שיצא מתחת ידיו.
סבסטיאן בריקסי-וויליאמס, ראש "המועצה הבריטית-אמריקנית למידע ביטחוני", גוף המתמקד בעיקר בקידום פירוז מנשק גרעיני, הביע תקווה בשיחה עם העיתון כי הסרט בכל זאת יצליח להעיר את הדיון הציבורי בנושא, שנותר רדום מאז קץ המלחמה הקרה. "היקום קורא לאנשים להתחיל לעשות סרטים כאלה", אמר בריקסי-וויליאמס.
ביפן כועסים, בצדק, על תמונות כאלה
ביפן, שוק הקולנוע השלישי בגודלו בעולם אחרי ארצות הברית וסין, טרם נקבע בכלל תאריך יציאה לסרט ששובר קופות בכל רחבי העולם, ואולי גם לא יהיה כזה. ההנחה של רבים הייתה כי הדבר נוגע לרגישות מקומית ביחס לנושא, אולם כלי תקשורת שונים, בהם סוכנות הידיעות רויטרס, מיהרו להזכיר כי עיכוב בהקרנת סרט הוליוודי ביפן אינו דבר חריג, וכי טוקיו לא נמנעה בעבר מהקרנת סרטים העוסקים במלחמת העולם השנייה ולא נוהגת להפעיל צנזורה בנושאים כאלו. גם "ברבי", אגב, יעלה שם רק בשבוע הבא, כחודש אחרי ההפצה שלו בשאר העולם.
כך או כך, ביפן כבר נשמעים קולות של כעס סביב חגיגות "הברבנהיימר" העולמיות. בעוד בארצות הברית מעריצים רבים חגגו את היציאה המשותפת של הסרטים בתמונות שמאחדות בין גיבורי שני הסרטים, צופים יפנים רואים בכריכה של שני העולמות האלה יחדיו, כשתרבות הפופ הוורדרדה והשמחה פוגשת את החורבן שמותירה פצצת אטום, מפגן של חוסר רגישות וטריוויאליזציה של אסון בהיקף עצום.
בין היתר, אלפים חתמו על עצומה הקוראת להפסיק את השימוש בתג ההקבצה #Barbenheimer ברשתות החברתיות בגלל התמונות האלו. אם חייבים לחבר באמנות את הסרטים האלה, כתב אחד מהם, "זה לא צריך להיות ברבי שמתענגת בפטרייה גרעינית". גולש אחר שמחה נגד הממים של "ברבנהיימר" היה משתמש יפני בשם Otsuka שכתב: "סבא שלי היה בהירושימה כמה ימים לפני ההפצצה. בין המתים היו המוני ילדות בגיל שבו משחקים בבובות ברבי". בהתאם, הוזנק האשטאג חדש - #NoBarbenheimer - שתפס תאוצה משמעותית, ואפילו מיטסוקי טקהאטה, שמדבבת את ברבי בגרסה היפנית של הסרט, הביעה מחאה על הנושא.
על הרקע הזה, באופן חריג, גם המשרדים ביפן של חברת האחים וורנר דרשו מהחברה האם להתנער באופן פומבי מאותם ממים, לאחר שאחד החשבונות הרשמיים של האולפן הגיב לאחד מהם - וזו אכן פרסמה הודעת התנצלות. בינתיים, גולשים מיפן כבר מחזירים לאמריקנים עם ממים משלהם שמערבבים את "ברבי" עם נפילת מגדלי התאומים ואוסמה בן לאדן, כדי להמחיש את חוסר הטעם שבדבר. "ברבי" עולה ביפן ב-11 באוגוסט, ונראה שעד אז הסערה רק תלך ותגבר, קל וחומר לכשיעלה שם "אופנהיימר".