בשנה שעברה, "עוצר נשימה" ("Heartstopper") הייתה הסדרה הכי מתוקה של השנה: סיפורם של ניק, שחקן הרוגבי הצעיר שמגלה שהוא ביסקסואל כשהוא מתאהב בצ'רלי, ההומו מחוץ לארון, שיחדיו בוחרים לעמוד באור ולא בצל. עבור צופים בגיל מסוים, "עוצר נשימה" הייתה סדרה מונומנטלית, סיפור קווירי לבני הנעורים שסירב להיות עגמומי או עצוב. עבור אחרים, היא פשוט הייתה סדרת נחמה מושלמת, גילטי פלז'ר למי שמסרב להרגיש אשם, אגדה הומואית שהציגה ברצינות מלאה עולם שכולו פרחים, פרפרים וקרני שמש. מי שהיה צריך אותה היה אסיר תודה, ולציניקנים הייתה סיבה לגחך, אבל הם לא הוזמנו למסיבה מלכתחילה.
העונה השנייה מתחילה רגע אחרי הסוף הטוב: ניק הבין שהוא ביסקסואל ושצ'רלי הוא אהבת נעוריו הרשמית. אחרי הצעת חברות רומנטית, צ'רלי וניק מוכרזים רשמית כבויפרנדז, ומסביבם חבורתם העליזה (תרתי משמע: בקושי יש שם אדם סטרייט אחד). ניק עדיין קצת בארון: החבורה של ניק וצ'רלי יודעת על אהבתם, אבל שאר בית הספר עדיין חושב שהם פשוט חברים ממש טובים. אימו גם יודעת, אבל אחיו הגדול והמציק צריך לנחש. וזהו, בגדול - לאורך הסדרה ניק וצ'רלי מזכירים לנו שמותר לאהוב, וחבריהם ממשיכים ללמוד את זה בעצמם. אין מצב שזה ישתבש (ובתכל'ס, זה אכן לא משתבש).
מי שרוצה לבלות עשרה פרקים בני חצי שעה בבועה אסקפיסטית, ורדרדה ונטולת צרות יעוף גם על העונה השנייה של "עוצר נשימה". בבועה הזאת יש המון חן וקסם - אבל הם שם כמעט בלעדית במערכת היחסים של ניק וצ'רלי. השניים מעוררי הזדהות ומתוקים מאוד, ולשחקנים קיט קונור (ניק) וג'ו לוק (צ'רלי) יש כימיה מצוינת אחד עם השני. כשלא חשבתי על זה יותר מדי, באמת מאוד התרגשתי בשבילם.
בעונה הראשונה השניים היו אנונימיים יחסית, למרות שלקונור היה פור קל על לוק, כשחקן-ילד עם הישגים מרשימים ברזומה (המרשים מכולם הוא תפקיד אלטון ג'ון בנעוריו בסרט "רוקטמן"). מסתמן שבזמן שעבר בין שתי העונות קונור החליט להתכוונן לעליית ליגה, נתן את הכל במכון, וכעת זה שנראה בעונה הראשונה כילד לבנבן ומתוק נראה בעונה השנייה כמו גיבור על הוליוודי עם כריזמה ממוטטת. בעונה הראשונה, רגעי השיא של השניים היו המתיקות בהתגלמותה, וגם כאן יש לא מעט רגעים שמרגישים, בזכות השילוב בין השניים, כמו חיבוק חם במיוחד. אבל בגלל השינוי בהתנהלות של קונור, יש לא מעט סצנות שבהן לא יכולתי לעצור את עצמי ולומר למסך בקול רם "אלוהים ישמור, תשכבו כבר!".
יעניין אתכן גם:
"הדוב": העונה השנייה של הסדרה מאתגרת את גיבוריה להעז - והתוצאה מופלאה
חילול הקודש, אבל כיף: העונה השנייה של "בשורות טובות" שמה את הדגש על מה שחשוב
זה אמור היה להיות הלהיט הבא של מארוול, אבל גם ניק פיורי לא מציל את הפלופ העצום הזה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות החודש בטלוויזיה
וזה השלב שבו "עוצר נשימה" מפסיקה להיות מקסימה ומתחילה להיות מטומטמת. "עוצר נשימה" מציירת עולם בו תלמידי תיכון יכולים להיות בזוגיות במשך חודשים בלי לחשוב על מין ונגזרותיו. המילה עצמה מוזכרת רק פעם אחת, ובכתב. בהזדמנות אחרת, אביו של ג'ו מתייחס לכל מה שבחורים חרמנים רוצים לעשות באיזור שמתחת לחגורה כ-"Hanky Panky", ובהמשך, ניק פשוט מודה - לא נוח לו לעשות משהו "מעבר לנשיקות". ויפה לניק שיודע להגיד מה מתאים לו ומה לא, אבל למה שיסרב לקרוא לילד בשמו? קהל היעד שלכם צעיר, אבל זאת סיבה להתייחס אליהם כמו לילדים שאסור לומר לידם את המילה "סקס"?
כמובן, ראוי ויפה שתהיה סדרת נעורים גאה שתשים את סוגיית המיניות בצד. הומואים ממילא נתפסים על ידי רבים כנימפומנים חסרי תקנה שאוהבים להתפשט בכל הזדמנות, ואם סדרה מצליחה אחת תוכל להתחיל לתקן את העוול הזה - מה טוב. בנוסף - לא חסרים אנשים שעבורם סקס הוא לא פסגת השאיפות בזוגיות, לא בתיכון וגם לא בחיים עצמם.
למעשה, היוצרת אליס אוסמן (שגם כתבה את סדרת הנובלות הגרפיות ש"עוצר נשימה" מבוססת עליהן) מגדירה את עצמה כא-מינית וא-רומנטית, וכתבה את תהליך הגילוי העצמי הזה לתוך דמותו של אייזק, אחד מחבריהם של ניק וצ'רלי. מצד שני, כמי שפגש טינאייג'רים בחייו וגם היה אחד כזה לא מזמן, יש משהו מאוד לא אמין בסדרה שעוסקת כולה בבני 17 ובה אף אחד לא מטנף את הפה או מתייחס לסקס כמו לזכייה באוסקר. ראינו כבר סדרות תיכון עם ערפדים, שדים ודרקונים, אבל תיכוניסטים פוריטנים כאלה זאת רמה אחרת של מופרכות.
בעיה נוספת היא סוגיית עלילות המשנה: הן פשוט לא מעניינות מספיק. אל, חברתו הטרנסית של צ'רלי, נדלקת על טאו, חברו האסייתי וחובב הקולנוע. לאחת אין אופי והשני בלתי נסבל, והסדרה מבזבזת הרבה יותר מדי זמן על סיפור האהבה הצולע הזה. לצ'רלי וניק יש עוד זוג חברות לסביות שעוברות משבר ביחסים, ובקו העלילה הזה אין אף התחלה של ברק או עניין. במיטבם קווי העלילה האלה גורמים לסדרה להיראות בעיקר כמו ממלא מקום של נטפליקס, ובמירעם כמו ברושור של איגי.
אבל זאת לא באמת הבעיה העיקרית ב"עוצר נשימה", סדרה מתוקה וכיפית לכל הדעות: הבעיה היא שאין לדמויות האלה אף בעיה. לקראת הסוף אוסמן מבינה שכדאי להקשות עליהן קצת יותר, כשהאחת עוברת הומופוביה והשני מבין שיש לו הפרעות אכילה. אבל החמימות והחביבות של הסדרה מונעת מקווי העלילה האלה להרגיש כמו משהו שמכיל סיכון אמיתי. עד סוף היום כולנו נשתה שוקו חם ונתרכבל בחיק אהובינו. זה מנחם, אבל זה לא מעניין.
יהיה נכון להסתכל על "עוצר נשימה" כסוג של "הארי פוטר": תיכון בריטי עם תלבושת אחידה וינטג'ית, תלמידים מרושעים, מורים קשוחים, שוליות חביבות. במקום הקסמים, ישנה את האהבה הגאה והחד-פעמית בין ניק לצ'רלי. מה אין? את האיום של הלורד וולדמורט. כשאנחנו עם הצמד הראשי שלנו זה מלא באור, וכשאנחנו עם שאר דמויות המשנה זה די דבילי. עכשיו, כשהסדרה חודשה גם לעונה שלישית, יש לקוות שהיא תדע לאזן כמו שצריך בין האופטימיות הבלתי-מתפשרת שלה לדרמה אמיתית.