יש הרבה מילים שעולות בראש בהקשר לתכנים של אולפני מארוול. "שקט" היא לא אחת מהן. ובכל זאת, שקט הוא בדיוק מה שקורה כבר מספר שבועות, בהקשר של תוכן משמעותי מבית האולפן החזק בעולם כיום. "פלישה סודית", שהפרק האחרון שלה ישודר מחר (רביעי) בדיסני פלוס, היא לא עוד סדרת נישה על גיבור עלום שנשלף ממעמקי הארכיון של מארוול ומוכר רק למעריצים אדוקים, אלא סאגת קומיקס משמעותית ומדוברת, שבמרכזה ניק פיורי (סמואל ל. ג'קסון), דמות שליוותה את היקום הקולנועי מאז ייסודו ב-2008. הסדרה עלתה לכאורה בתזמון מושלם, עם היציאה לחופשות הקיץ של קהל היעד העיקרי שלה, ובעיצומו של קיץ טלוויזיוני שעד כה נטול כל להיט משמעותי מתחרה. אז איך זה ש"פלישה סודית", עם תקציב של יותר מ-200 מיליון דולר, כמעט ולא מייצרת באזז או עניין?
כדי לסבר את האוזן, נתוני צפייה שפורסמו על ידי חברת המחקר Samba TV מצביעים על כך ש"פלישה סודית" ניצבת שנייה מהסוף בהשוואה לסדרות מארוול אחרות, עם פחות ממיליון צופים בממוצע בפרק (רק "מיס מארוול" רשמה נתונים גרועים יותר). החלק השני של התמונה מתבהר בדירוגים של מי שכן בחרו לצפות. הסדרה זוכה ל-70% "טריות" בלבד בדירוג הצופים באגרגטור Rotten Tomatoes. לכאורה זה לא נשמע כל כך גרוע, עד שמבינים שיש רק שלוש סדרות גיבורים של מארוול שקיבלו מהצופים ציונים נמוכים יותר ("איירון פיסט", "הבלתי אנושיים" ו"שי-האלק"), כשרק "שי-האלק" שייכת רשמית ליקום המורחב - וגם היא נמצאת מאחור רק בגלל הפצצת דירוגים נמוכים על בסיס שוביניסטי. אפילו יצירות בינוניות ונשכחות כמו "המגנים" זכו לציונים גבוהים יותר. מארוול ואנשיה אוהבים להתגאות בכך שהם מייצרים את התכנים שלהם עבור המעריצים ולא עבור המבקרים (שמאוד לא מתרשמים מ"פלישה סודית"), ולכן הפעם קשה לטעון שמדובר בעיקום אף ברנז'אי.
אפשר לדון בהרחבה על הסיבות הספציפיות לאי ההצלחה של "פלישה סודית". החל מהקצב האיטי, גלריית דמויות משנה לא מלהיבות וסיפור שלא מצליח להתרומם - אלא שזו בדיוק הסתכלות על העצים במקום על היער. "פלישה סודית" היא חלק ממגמה שקשה להתעלם ממנה. יצירות קומיקס שהשתלטו באופן כמעט מוחלט על סדר היום התרבותי של 15 השנים האחרונות, כולל אלו שמגיעות מבית מארוול, הן כבר לא ההימור הבטוח שהיו. יותר ויותר מהן מתקבלות באדישות, אחרות בביקורת קשה, ולראייה מנכ"ל דיסני, בוב אייגר, כבר הודיע שבכוונת האולפנים לבחון מחדש את כמות התכנים החדשים מדי שנה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכן גם:
כל הסדרות המומלצות של החודש
בובה של לילה: "ברבי" מספק חווית צפייה נדירה ומעוררת השראה
שקיעתה של הזריחה: "אופנהיימר" חושף את הפנים האמיתיות של מלאך המוות המודרני
אופנות באות והולכות, כידוע, וכפי שקרנבל התשואות למארוול בשיאה היה מוגזם, כך גם הנבואות על סוף עידן הגיבורים מוקדמות במיוחד. בעיקר מפני שבין אם תרצה בכך או לא, הוליווד קשרה את גורלה ביצירות שעוסקות בבעלי כוחות על אנושיים. הרבה נבואות שחורות ונביאי זעם חזו את התוצאה הזו בשנים האחרונות, וחטפו כמעט מיד מבול של זעם על היותם בלתי רלוונטיים, טהרנים וקנאים. אלא שהתוצאות ברורות מאוד. מארוול לא רק השתלטה על תחום שוברי הקופות, אלא למעשה יצרה מודל בידור אלטרנטיבי על חורבות המודל שקדם לה. היא מייצרת סיטקומים ("וונדהוויז'ן"), קומדיות משפטיות ("שי-האלק"), דרמות פוליטיות ("פלישה סודית", "הפלקון ואיש החורף"), יצירות מובחנות תרבות שחורה ("הפנתר השחור") ואסיאתית ("שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות"), היא משחקת עם מד"ב וצירי זמן ("לוקי") - וכל אלה רק על המסך הקטן. בקולנוע האפקט של ההתפשטות הזו משמעותי הרבה יותר.
המשמעות היא שבעוד תעשיית הקולנוע מתאוששת לאיטה ומתחילה לחזור להיקף ההכנסות מכרטיסים של טרום הקורונה (ועלולה להתדרדר מחדש בגלל שביתת השחקנים והתסריטאים), קהלי היעד העיקריים שלה גדלו וצמחו בתוך מערכת אקולוגית מארוולית שממלאת את כל צרכיהם - תופעה שרק התחזקה בעקבות המגפה. לא פחות חשוב מכך, היא מושכת אליה את הכישרונות הגדולים ביותר שמתגלים בכל מקום שאינו מארוול. כך שמות כמו קלואי ז'או, טאיקה וואיטיטי, ראיין קוגלר, ג'יימס גאן והאחים רוסו - כולם במקור יוצרי אינדי - הפכו לחלק מהמכונה של מארוול. זהו גם המקרה עם תסריטאים וכמובן עם שחקנים, שרשימה מלאה שלהם תצריך כתבה משל עצמה. בפועל, מארוול בפרט והז'אנר בכלל, הם סוג של חור שחור שמושך אליו כמעט כל טאלנט משמעותי. כשמחברים לכך את העוצמה של דיסני כאולפן, יכולות ההפצה והשיווק שלה והשליטה שלה באולמות הקולנוע - מגיעים למסקנה שהיכולת לפרוץ עם יצירה מחוץ לעולמות גיבורי העל הופכת להיות קשה במיוחד.
כאן חשוב שוב להדגיש שמארוול היא לא הסיבה להסתאבות של הוליווד, אלא בצע כסף, עצלות וחיפוש אחר ההימור הבטוח ביותר האפשרי, ויהיה זה רימייק או סיקוול או גרסת לייב אקשן ליצירת אנימציה. מה שהחל עם הבלוקבאסטרים הקיציים שהמציאו שפילברג ולוקאס בשנות השבעים, הפך לחזות הכל. אולפנים סירבו להמר על יצירות מקור חד פעמיות, כאלו שהיינו רגילים אליהם במשך עשרות שנים. הספרה אחת נמחקה. בהוליווד הנוכחית יש או לא כלום או סדרה, וכך רק יחידי סגולה בודדים כמו כריסטופר נולאן יכולים לגייס עבור סרט בודד את ההשקעה והשיווק שמאפיינים סרטי גיבורים. התופעה הזו רק הולכת ומחמירה עם התחזקותם של שירותי הסטרימינג שאוספים סרטים בכמויות ומשליכים אותם אל מעמקי הספריות שלהם, ודוחקים את האולפנים האחרים להמר עוד יותר על עוד מהמוכר והבטוח. מעגל שהופך את הכל לבליל מוזר של מחזורים שנראים כולם דומים.
וכשהשמות כולם הופכים משניים למותג הגדול שתחתיו הם פועלים, גם הם הופכים חסרי משמעות יותר ויותר. דמויות, מקומות ושמות הם מה שמקדם כיום סרטים וסדרות, ולא הבמאים, השחקנים או התסריטאים שעומדים מאחוריהם. ואף שלפחות חלק מהיוצרים מספרים על חופש יצירה גדול שניתן במארוול, לא מעט סיפורים מהשנים האחרונות על "חילוקי דעות יצירתיים" מעידים על שבלונה שדורשת את כולם לבצע התאמות אליה. ובכלל, אף יצירה כבר לא עומדת בפני עצמה אלא ככלי קידום לבאות אחריה, מה שאומר שאין חשיבות אמיתית לשמות כאלה ואחרים. סיפורים באים וסיפורים הולכים, וכל מה שחשוב הוא ההייפ הגדול הבא. וזאת גם תחילת הבעיה שמובילה אותנו חזרה אל "פלישה סודית".
החידוש הגדול בעולם המורחב שהציגה מארוול הוא מבנה הלבנים המתודי, בדרך לבניית התמונה המלאה שלה. אט אט, לאורך שורה של סרטים, גויסו איירון מן, קפטן אמריקה, הפנתר השחור, האלמנה השחורה, דוקטור סטריינג', ת'ור, הוקאיי, אנטמן ויתר חברי הנוקמים, כשבמקביל ירדה המסכה מהיד שמכוונת את כל הרוע בגלקסיה. השיא הגיע עם "הנוקמים: סוף המשחק" ו"הנוקמים: מלחמת האינסוף", שני אירועי ענק חסרי תקדים באופן שבו נבנו לאורך עשור, והביאו לסיומו של סיפור שבכל סדרה אחת היה סוף פסוק. עבור הרבה מאוד אנשים זה אכן היה המקרה, מכיוון שקולנוע וטלוויזיה הם לא קומיקס, ולא בנויים להסתעפויות של אינספור סיפורי משנה ואיגודים של קבוצות גיבורים שונות במרחבי זמן וחלל שונים. מארוול חשבה אחרת.
ההוכחה היא הסאגה הנוכחית ביקום המורחב. אם סיפורים של הנוקמים ותאנוס נעטף בכותרת "סאגת האינסוף" (Infinity Saga), הרי שהנוכחית היא "סאגת המולטיוורס" (The Multiverse Saga), ניסיון להתפשט אל מרחבי זמן שונים ומציאויות מקבילות, שם יכולות דמויות שראינו מתות להמשיך ולהתקיים כאילו לא אירוע להן דבר, וגרסאות מוקדמות או מאוחרות של דמויות שונות עשויות לפגוש את עצמן. המשמעות היא שבנוסף לערימת שיעורי הבית ההולכת ומכבידה, שגם כך נערמת עם כל סרט וסדרה שקשורים ומקדמים אלה את אלה, כעת יכולות להפציע דמויות מסרטים מסאגות אחרות (כמו בספיידרמן), ולא רק הן אלא גם שורה של גיבורים ונבלים חדשים שעוברים בין הממדים השונים. התוצאה היא אוסף של יצירות שפשוט מוותרות על עלילה או בנייה של סיפור, ופשוט משליכות על הצופים מבול של דמויות, רפרנסים וקריצות, בתקווה להסיט את תשומת הלב מכל מה שסביב.
במאים שעבדו במארוול מעידים שלא היו מודעים להשלכות של עלילת הסרט שלהם על יצירות אחרות, אבל עוד הרבה יותר מכך, שאפילו לסרט שלהם עצמם הם קיבלו "מסמך סיעור מוחות" שאותו התבקשו לפתח. עד כדי כך הפכה העלילה למשנית. כל סרטי מארוול נערכים באולפן אחד תחת ידיה של קבוצה ממודרת בראשות קווין פייגי, הנשיא הכל יכול של האולפנים, וכך הגרסה המצולמת יכולה להפוך לשונה בתכלית במוצר המוגמר. המשמעות היא שמארוול כבר לא מייצרת סרטים או סדרות, אלא שורה של מוצרים מהונדסים לפי נוסחה של קבוצת מיעוט. מדובר אמנם בחבורה מוכשרת ובעלת הישגים, ועדיין גם עבורה הניסיון להמשיך ולקשור חלקים נוספים לשרשרת האינסופית - הופך להיות בלתי סביר. ההתעקשות הזאת שלא להפריד או להתייחס ליצירות בודדות כסיפור מובחן בפני עצמן, מתחילה לתת את אותותיה, אפרופו "פלישה סודית".
"אנטמן והצרעה: קוונטומאניה", "ת'ור: אהבה ורעם", "נצחיים", וגם סדרות כמו "שי-האלק" ו"פלישה סודית", סובלים מסינדרום נוסף שהולך ומתפשט - הניסיון של מארוול לוותר על עוד מרכיב מרכזי אחרי העלילה. הפעם אלו האפקטים הממוחשבים. סיפורי זוועות רבים פורסמו בשנים האחרונות על ידי עורכים טרוטי עצבים, שנגרסו עד דק על ידי המכונה הרעבה של מארוול, שמשלמת משכורות זעומות ומנגד מייצרת לוחות זמנים בלתי סבירים בעליל להשלמת הפרויקטים הרבים שלה. ומכיוון שכוחה בתעשייה הוא כל כך גדול, אין ברירה אלא ליישר קו ולנסות לשרוד. וכך, הסרטים והסדרות של מארוול הולכים ומתדרדרים ויזואלית באופן מדהים למדי, דווקא ככל שהטכנולוגיה מתקדמת.
החיסכון בכספים לא נעצר כאן, שכן הסרטים והסדרות עצמם הולכים ומאבדים קשר עם "העולם הגדול". רוב מוחלט של הסצנות מצולם על במות סאונד ענקיות ועמוסות מסכים ירוקים, כשהשחקנים מגיבים לתמונה ממוחשבת במקרה הטוב או לכלום במקרה הרע. סצנות כמו "קרב המסדרון" המדהים מ"דרדוויל" או סצנת הסיום של "קפטן אמריקה" פשוט לא היו נוצרות כיום, כי הן דורשות יציאה אל המרחב הפיזי ושימוש בו. התחושה הזו של מלאכותיות זולה הולכת וזולגת אל יותר ויותר יצירות, וכל זאת עוד לפני הצעדים שהאולפנים באמת היו רוצים לנקוט בהם, על פי מה שנחשף בדיונים על ההסכם עם איגוד השחקנים. בקצרה, אם זה היה תלוי באולפנים, הם פשוט היו סורקים את השחקנים פעם אחת, מחזיקים בדמותם הדיגיטלית לנצח ומשתילים אותה בכל סצנה שיחפצו. כך שאחרי העלילה והאפקטים, גם המשחק עצמו נמצא בסכנת הכחדה בתוך מה שאמורה להיות אמנות יצירתית.
חוסר שביעות הרצון והעניין ביצירות האלה מתחיל להיות מופגן באופן קבוע. ובעוד את ממוצע הביקורות המתדרדר אפשר לפטור במבקרים מנותקים, ואת הירידה בהכנסות בהשלכות הקורונה, הרי שקשה מאוד להמשיך ולהתעלם כשאחד מהסמלים הגדולים של הז'אנר אומרים את הדברים כהווייתם. "אני באמת רוצה שמארוול ימשיכו לייצר סרטים טובים, אבל אני חושב שזה מאוד קשה בעקבות הבליפ", אמר ג'יימס גאן - במאי סרטי "שומרי הגלקסיה" ומי שחצה לאחרונה את הקווים כדי לנהל את היקום המורחב של DC - בריאיון למגזין רולינג סטון. "יש כאן אירוע בינלאומי שקרה (הכוונה היא לבניית סאגת האינסוף עד לסיומה האפי), וקשה לכתוב סיפורים בעקבותיו. זו הסיבה שבגללה סרטי 'השומרים' היו קלים יותר, כי הם התנהלו מחוץ להתרחשות הזאת".
העמדה של גאן סותרת לחלוטין את זו של פייגי, שמסרב להכיר במושגים כמו "עייפות גיבורים" (Superhero Fatigue), המתארים את תחושת המיצוי מהעודף של הז'אנר. לטענתו, חוברות קומיקס הן ספרים לכל דבר, ובדיוק כשם שעיבוד של ספרים לא צפוי להיפסק בגלל מיצוי, כך זה גם בעלילות גיבורים. "אני חושב שבהחלט יש דבר כזה 'עייפות גיבורים'", ממשיך גאן, "אבל אין לזה קשר לגיבורי על. זה קשור לסוג הסיפורים שמסופרים, ולאיבוד הפוקוס בדמויות. אנחנו אוהבים את באטמן ואנחנו אוהבים את סופרמן כי הם דמויות נפלאות שנכנסו ללב שלנו. ברגע שהכל הופך לאוסף של שטויות על המסך, זה נהיה מאוד משעמם".
גאן יודע על מה הוא מדבר. DC ואולפני וורנר סובלים גם הם מאותן תופעות של יריביהם הגדולים, ואף במידה חריפה יותר. שנים של סרטים שסבלו בדיוק מאותן רעות חולות (אפקטים ממוחשבים זולים, תסריטים חלשים ומשחק בינוני) הובילו את DC לשרשרת של כישלונות. ובעוד קשה לשפוט שורות תחתונות של רווחים בקולנוע מהשנים האחרונות בגלל השלכות הקורונה, המספרים של סרטים כמו "שהאזאם 2: זעם האלים" (133 מיליון דולר) או "אנטמן והצרעה: קוונטומאניה" (436 מיליון דולר, עם תקציב של 200 מיליון דולר - לא כולל עלויות שיווק) היו מסר מאוד ברור של הקהל לגבי רמת העניין שלו בהם. סרטים אחרים אולי הצליחו פיננסית ("באטמן נגד סופרמן"), אבל לא עשו זאת באופן שמתקרב לאהדה וההתלהבות שאפיינו את השלבים הראשונים של סרטי מארוול.
זו אחת הסיבות העיקריות למינויים של גאן ופיטר ספרן למנכ"לים שותפים, ולמעשה לאחראים על אתחול של כל יקום הגיבורים הזה של DC. אם הראייה המפוכחת של גאן לגבי הבעיות תתבטא גם בהסקת מסקנות בבניית הסרטים, ייתכן שאנחנו עומדים בפני מהפך ביחסי הכוחות בין האולפנים שלא ידענו מאז טרילוגיית "האביר האפל".
הבעיות של ז'אנר גיבורי-העל נובעות, כאמור, פחות מהעובדה שיש כל כך הרבה גיבורים, והרבה יותר מכיוון שההשקעה והרמה הולכות ומתדרדרות. מנגד, אפשר בהחלט אחרת. "הבנים" של אמזון פריים וידאו, שמציגה זווית ראייה מפוכחת וחתרנית על הז'אנר, הפכה להצלחה גדולה. "פיסמייקר" הפך ללהיט מפתיע, ואפילו זוכה האוסקר הטרי לסרט הטוב ביותר, "הכל בכל מקום בבת אחת", מכיל לא מעט יסודות מוכרים של ממדים מקבילים, הומור מודע לעצמו ועוד. ובכל זאת, הדברים גם קשורים אלה באלה. לוחות הזמנים הבלתי אפשריים לכל פרויקט, היחס המתנשא עד אכזרי של האולפנים כלפי האנשים שהופכים את היצירות שלהם למוצלחות (אפילו אם הם כוכבים מוכרים, כמו סקרלט ג'והנסון), ההתייחסות לכל סרט או סדרה כאל עוד חוליה בשרשרת במקום יצירה מובחנת, ההתייחסות לסדרה כ"סרט של 6-8 שעות", וכן, גם העובדה שהז'אנר הפך לחזות הכל - כל אלה מתכנסים יחד למשבר שהוא הרבה מעבר למחשבה יוצרת מציאות של הייטרים.
מארוול מתכננת להטמיע בקרוב מחדש את חברי אקס-מן וארבעת המופלאים ביקום הגיבורים שלה. בצד השני של DC נראה עיבוד חדש וטרי לסופרמן, ושורה של סיפורים נוספים שמפותחים במקביל. כל אלה מבטיחים שסרטי וסדרות הגיבורים לא צפויים לאבד מהדומיננטיות שלהם גם בעתיד הנראה לעין. ייתכן שההבנה על הצורך בצמצום וריווח גדול יותר - ומי יודע? אולי אפילו הסכמה עם התסריטאים והשחקנים על תנאים טובים ומכבדים יותר - יהפכו יצירות עתידיות לטובות יותר. אבל נדמה שהשאלה הגדולה יותר היא האם האיזון שהתנהל בעבר יוכל אי פעם לחזור לעצמו שוב? תקופה שבה גיבורי-על היו רק מנה פופולרית ולא התפריט כולו. נדמה שככל שעובר הזמן, התשובה לכך הופכת להיות מדכדכת יותר. במילים אחרות: בין אם הקומיקס ימריא מחדש או ימשיך לקרטע, לא נראה שהוליווד מתכננת לנתק את עצמה מהתלות בו בעתיד הנראה לעין.