קל לעשות בינג' על "Hacks", וזה יתרון שהוא באותה המידה חיסרון. עונתה השלישית נחתמה השבוע, ומאחוריה בסך הכל 28 פרקים בני חצי שעה. מי שיחליט לעלות על הרכבת הזאת עכשיו יגלה שמדובר בנסיעה קלילה וזריזה, ובסופה אולי ישאל את עצמו: יש מצב שזה פשוט היה קצר מדי?
כי הדמויות של "Hacks" הן כאלה שראוי לבלות איתן עונות שלמות שמתפרשות על פני 20 ומשהו פרקים. הקצב שלה מזכיר לפעמים את הסיטקומים האמריקאים של פעם, שהעלו ופתרו את אותה הבעיה בפרק אחד. הקומדיות האלה לא היו מאוד "איכותיות", לכאורה, אבל הן היו האושר בהתגלמותו, וגרמו לך להרגיש שהדמויות הראשיות שלהן בנות בית אצלך - אורחים שבאים מדי שבוע, עושים צחוקים ל-20 דקות ומשכיחים ממך את צרות היומיום. ומעולם לא התארחה לי על המסך אישה כמו דברה ואנס, גיבורת הסדרה, בגילומה המופתי של ג'ין סמארט.
גם אחרי שלוש עונות, דברה היא הדיווה הכי גדולה בטלוויזיה האמריקאית. קומיקאית עם ותק של עשרות שנים, הומור של סבתא שיכורה וחדת לשון, חיבה נטולת גבולות לאופנה עילית, גישה בלי מתנצלת לבוטוקס, התעלמות מכל מה שתקין פוליטית ואהבה כנה לקהל באשר הוא קהל. ולצדה, כתמיד, אווה (האנה איינבינדר): כותבת צעירה ופרוגרסיבית, ביישנית, ביסקסואלית וכזאת שיודעת בדיוק על מה אסור לצחוק (בגדול, על הכל), ועל מה מותר (מעט מאוד, למען האמת). בשתי העונות הראשונות הצמד למד להכיר אחת את השנייה, ובעונה השלישית הן כבר מתנהלות כמו חברות ותיקות שמתחזקות מערכת יחסים שלרגעים מזכירה את זאת של קארי ומירנדה מ"סקס והעיר הגדולה" ולרגעים את זאת של טוני וכריס מ"הסופרנוס".
רוב הזמן נדמה שבעונה השלישית, "Hacks" מבקשת מאיתנו להכיר יותר טוב את שתי הנשים הנהדרות האלה, לראות איפה הן רגישות לדגדוגים, מה שובר להן את הלב ומה הן רוצות באמת. הפעם: דברה חוזרת לחלום הראשון שלה, והוא להנחות תוכנית אירוח בפריים-טיים, בדיוק כמו הגדולים מכולם, הישג שתמיד חמק ממנה. לראשונה היא מרשה לעצמה לומר לכל העולם - זה מה שאני רוצה, ואני מספיק טובה כדי שתתנו לי את זה.
האס המופלא ביותר של "Hacks" הוא ג'ין סמארט, שחקנית שתמיד הייתה שם ומאז 2020 זוכה לתחייה שמבהירה כמה היא שמימית גם למי שלא שם לב עד עכשיו. סמארט בונה דמות מורכבת, פגומה ומצחיקה נורא שהייתי שמח לקנות כרטיס להופעה שלה, וגם להיות זבוב על הקיר ביום שבו תשב על ספת הפסיכולוגית.
עד אז, העונה השלישית היא חלופה לא רעה לאותה פסיכולוגית: יותר מאי פעם, הסדרה מנסה לפענח מיהי האישה המרתקת הזאת, ועושה את זה בלי לטרחן או לעייף. לעיתים הגאגים הטובים ביותר יהיו המעמיקים ביותר - למשל, הרגע שבו היא מלווה את בתה למפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים ונושאת דברי הוקרה לכבודה, שבמהרה הופכים למופע סטנדאפ שקוצר תשואות על חשבון אותה בת. "ההתמכרות שלך היא גם התרופה", היא מאבחנת, כשהיא מבינה שאמא שלה היא נרקיסיסטית חסרת תקנה.
יעניין אתכן גם:
האמירות ריקות יותר מהקלוריות: 8 הערות על העונה השלישית של "ברידג'רטון"
"פולאאוט": כשהדמות אמרה "לא בטוח שיהיה שבוע הבא", הסדרה והמציאות יישרו קו
"ריפלי": בואו ניקח את הסיפור המחרמן והמותח הזה ונהפוך אותו לסדרה עייפה ומשעממת
"בנות לנצח": איזה מזל שנטפליקס הצילה את הסדרה האדירה הזו. עכשיו אין תירוץ לא לצפות בה
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
זהו אחד מרגעי השיא של העונה, שהייתה לעתים המיטב של "Hacks" ולעיתים עמדה במקום עם כמה פרקים נטולי עניין. כשדברה יוצאת לקמפיין תקשורתי בתקווה לקבל את הנחיית תוכנית האירוח שחלמה עליה, הסדרה מצליחה להיות עמוקה וקלילה בו זמנית; כשדברה מסתבכת עם סטודנטים צדקניים שרוצים לבטל אותה כשמתפרסמות בדיחות גזעניות שסיפרה בעברה, היה נדמה שיוצרי הסדרה (לוצ'יה אניאלו, ג'ן סטאקי ופול דאונס, שגם מופיע בסדרה) לא מבינים מה הם מנסים להגיד - בין השאר מפני ש"האם לקומדיה יש גבולות" זו שאלה שמיצתה את עצמה לפני בערך שלוש שנים.
עוד נקודת שפל קלה הגיעה כשדברה התעמתה עם הטראומה המכוננת שלה: היום שבו בעלה נטש אותה לטובת אחותה הקטנה. זהו קו עלילה שהובטח לנו שייסגר כבר בתחילת הסדרה, והליהוק של ג'יי סמית' קמרון הנפלאה (ג'רי מ"יורשים") נשמע מסקרן, אבל משהו בחיבור בין הדמות (החלבית) לשחקנית (המוכשרת) התפספס. קת'י לא נתנה לדברה את הקונטרה שהגיעה לה, גם כשניסתה להלום בה בחזרה. אש לא ניצתה ולבבות לא נשברו.
מצד שני, יכול להיות שזה לא העימות שבאמת חיכינו לו. הרי קת'י אינה באמת דמות חשובה במיוחד לסדרה, וכסדרת אנסמבל "Hacks" בסך הכל בסדר. אבל כדואט של שתי גיבורות זו סדרה נפלאה. דברה לא גונבת לאווה את ההצגה (ויכול להיות שהיא אפילו לא מנסה) - היא רוקדת איתה, וכך גם כשהעלילה לא באמת מתקדמת והשתיים פשוט הולכות לאיבוד ביער, קשה שלא להצטרף לחגיגה. השיא הגיע בפרק האחרון של העונה, שם הסדרה רשמית התמסרה לתככי התעשייה שמתדלקים אותה כבר שנים, והפכה סוף סוף למה שתמיד הייתה צריכה להיות: התשובה הנשית, הקלילה, המהנה והנוצצת ל"יורשים".
בלי להיכנס לספוילרים, העונה נחתמת במהלך שמזכיר את סיפורי החניכה הגדולים, מ"הסנדק" ועד "השטן לובשת פראדה". לאורך העונה - למעשה, לאורך הסדרה - נשאלת השאלה מה אדם צריך לעשות כדי להגיע לגדולות. דברה מתמודדת לאורך העונה עם העובדה שהשאפתנות שלה הפכה אותה למעשה לאדם פגום יותר, והאנה מסתכלת עליה מהצד, מנסה להבין איזו אישה עליה להיות אם היא רוצה לשמור על צלם אנוש וגם להיות ענקית כמו המנטורית שלה.
האנה איינבינדר מעבירה את הקונפליקט הזה כמו אלופה, ברגעי בכי מפוארים מהסוג שאמורים לשים אותה על הרדאר של האמי, והפעם כזוכה (וכשחקנית ראשית, כי בחייאת, משנית היא לא ולסמארט יש מספיק פסלונים משלה) ולבסוף גם בקור רוח יפהפה. וכשדמותה, אווה, מגיעה להחלטה - זוהי שוב דברה, כמו לוגאן רוי בשעתו, שמסתכלת עליה במבט שטומן בחובו כעס, אכזבה, אבל גם גאווה. ככה עושים טלוויזיה.
"Hacks" הבטיחה שהציר המרכזי שלה לעד יהיה מעניין: מערכת יחסים בין שתי נשים שאוהבות ושונאות ומכבדות אחת את השנייה. זהו סיפור מלא אהבת אדם שלא מתבוסס בחמידות של עצמו, אלא מאתגר את הדמויות שלו ואת צופיהן, מדלג בין החכם לכיפי, ובסוף כל פרק, טוב יותר או פחות, משאיר טעם של עוד. וכך יוצא מצב שהפגם הבולט ביותר בסדרה הוא שפשוט אין מספיק ממנה.
כל פרקי "Hacks" זמינים בשירותי הוויאודי של יס והוט, וב-15 ביוני העונה השלישית תעלה גם בפרטנר טי-וי.