ייתכן שנתקלתם בחייכם בביטוי "פדיופוביה". גם אם לא שמעתם אותו מעולם, הוא כנראה מצלצל לכם מוכר מסיבה מובנת ביותר. ובכן, פדיופוביה היא פחד מבובות, והיא קיימת בכמעט 20 מיליון אמריקנים, בדרגות שונות של חרדה. המורא הזה משמש כבר כמעט 80 שנה כבסיס לסדרות ולסרטי אימה, מהוגו, לדעת רבים חלוץ בובות האימה, שכיכב ב-"Dead of Night" ב-1945, דרך בובות הפיתום המלחיצות ב"אזור הדמדומים" ועד הגרסאות המודרניות כמו צ'אקי האלמותי, אנאבל ומייגן. על אף היותן עצמים דוממים, לבובות, כך נדמה, נשמה משלהן, ודרך עיניים פעורות וחורשות רעות היא מבשרת בעיקר על אסון שעומד להתרחש.
אבל בובה, כאמור, נבנית על ידי גורם בשר ודם, וכך החשודים המיידיים בהחדרת האנרגיה הרעה הם, כמובן, יוצריה. מאז שסבא ג'פטו החביב הקים את פינוקיו לתחייה עשו הבובנאים כברת דרך ארוכה, ולפחות על פי תעשיית הבידור הם לקחו את הפנייה הלא נכונה. האחרון שהסיט את הגה הבובה שבנה בפראות אל עבר השאול הוא וינסנט אנדרסון (בנדיקט קמברבאץ'), כוכב "אריק" ("Eric"), מיני סדרה בת שישה פרקים שעלתה בנטפליקס בשבוע שעבר - רק שבמקרה שלו לא הבובה היא זו שמחרחרת מדון, אלא הנפש שלו.
השנה היא 1985. וינסנט, אחד הבובנאים המוכשרים בניו יורק, רץ כבר עשור עם התוכנית המצליחה "Good Day Sunshine" שאותה יצר, ובמסגרתה הוא מפעיל עם קבוצת שותפים תיאטרון בובות לעיני קהל ילדים באולפן. בשעות שמחוץ לתוכנית הוא עסוק בעיקר בלהיות חתיכת חרא - שתיין כבד, שתלטן, איש משפחה רע ואדם גס רוח ברמות קיצוניות. בנו בן ה-9 אדגר סולד ממנו, ובמידה מסוימת שמח כשאריק שולח אותו לבית הספר לבדו, בניגוד לעמדתה של רעייתו קאסי (גבי הופמן, "טרנספרנט") ולכל היגיון שליווה את ניו יורק של אמצע האייטיז. אדגר לא חוזר הביתה ועולה חשש כבד שנחטף. עולמו של וינסנט קורס, כשיחסיו הלא טובים ממילא עם קאסי מידרדרים עוד יותר. הבלש מייקל לדרויט (מקיני בלצ'ר, "אוזרק") נזעק להתחקות אחר עקבותיו של הילד ומגלה תיבת פנדורה שעלולה להיפתח לממדים מפחידים.
בתחילת הסדרה נראה כי התסריטאית הוולשית אבי מורגן ("השעה") מצייתת לכל חוקי המותחנים הפסיכולוגיים ולתבנית הקבועה של סדרות אפלות, אלא שכבר לקראת סיום הפרק הראשון מקבל "אריק" טוויסט פרוע, ומשם זה רק הולך ומקצין. למראית עין מדובר בתפנית קומית, אבל אין שום דבר מצחיק באנשים שבונים בובות למחייתם, והקריפיות של וינסנט הולכת לכיוונים הזויים. בקו העלילה המקביל, גם לדרויט נאלץ להתעמת עם לא מעט שדים מהעבר ובעיקר מההווה.
זה הזמן לדבר על קמברבאץ'. אנחנו מכירים אותו בדרך כלל עם פרצוף מגולח למשעי, שמבליט תווי פנים ארוכים ועיניים מסתוריות. הוא קריפ כברירת מחדל, ועכשיו תלבישו על כל זה זקן, תלתלים ומשקפי ג'פרי דאהמר ותקבלו פסיכופת על מלא. האם זה מספיק? כסות חיצונית לא בונה דמות, יכולת משחק כן. ידענו שיש לקמברבאץ' את זה, אבל לא בטוח שידענו כמה. בזכותו הדמות של וינסנט היא אחת העוצמתיות שיצאו מנטפליקס בשנים האחרונות.
יעניין אתכן גם:
"Hacks": הסדרה הזו זקוקה נואשות לעשרים ומשהו פרקים בעונה. וגם אנחנו
האמירות ריקות יותר מהקלוריות: 8 הערות על העונה השלישית של "ברידג'רטון"
"פולאאוט": כשהדמות אמרה "לא בטוח שיהיה שבוע הבא", הסדרה והמציאות יישרו קו
"ריפלי": בואו ניקח את הסיפור המחרמן והמותח הזה ונהפוך אותו לסדרה עייפה ומשעממת
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
בסדרה טובה יש פחות משמעות ליכולות של השחקן הראשי, אלא ש"אריק" היא לא סדרה טובה. זאת אומרת, היא לא משעממת לרגע, אבל ספק אם ניתן היה להעביר אותה בשלום ללא המעקב המהופנט אחרי קמברבאץ'. מורגן לא דילגה על אף קלישאת אייטיז אפשרית - הומופוביה, הטרדות מיניות, אפליית שחורים ושחיתות משטרתית בניו יורק המסוממת, מוטיבים מאוסים שראינו כבר מיליון פעם. ואף על פי כן, קמברבאץ' מחבר את כל החלקים, גם הרעועים שבהם, כמו דבק חזק במיוחד והופך את הסדרה למהנה. קצת חבל שבחלק השני הוא מקבל פחות זמן מסך, וגם אם בלצ'ר לא רע בתפקיד לדרויט, הוא לא מקרין ולו פרומיל מהאישיות של וינסנט והפיכתו לכוכב הראשי מפחיתה מאיכות הסדרה.
"אריק" הוא סוג של קרוסאובר, במסגרתו החבובות של ג'ים הנסון מבקרות בגות'אם סיטי של DC קומיקס. כמובן, זה רחוק מלהפוך אותה ליצירת מופת, אך עם לא מעט רגעים מהנים, בעיקר בזכות קמברבאץ' אבל לא רק, הסדרה הזאת בהחלט שווה צפייה. ואם תהיתם מדוע אתם כל כך מפחדים מבובנאים, תזכרו, כמו שאומר וינסנט, שדרך הבובות הם יאמרו לכם מה שלא יעזו להגיד בעצמם.
כל פרקי "אריק" זמינים בנטפליקס.