יכול להיות ש"מרשעת", שעולה לאקרנים השבוע, יהיה אחד הלהיטים המדוברים של השנה. יש כאלה שבאותה המידה משוכנעים שמדובר בפלופ לעתיד. כך או כך, נראה שכל בורג במכונה ההוליוודית עובד ב-150% משרה כדי לוודא שאיש לא יפסיד עליו כסף, ושווה להבין איך ולמה. אבל לטובת כל מי שלא בקיאים בסצנת מחזות הזמר: מה זה "מרשעת", ולמה אמור להיות לנו אכפת?
"מרשעת" התחיל כספר פנטזיה מצליח יחסית מאת הסופר גרגורי מגווייר, שמתרחש בארץ עוץ - זאת שדורותי טיילה בה עם איש הפח, הדחליל והאריה, אבל מנקודת מבט של האויבת שלה: המכשפת הרעה מהמערב. בספר (ובסרט הקלאסי שהתבסס עליו) המכשפה הייתה נבלית ירוקה וחד-מימדית, צחקקנית ומרושעת. הספר חוזר לנעוריה, לחברות וליריבות שלה עם המכשפה הטובה גלינדה (שמתגלה כדמות מורכבת בפני עצמה), ולטראומות שהובילו אותה למקום שבו פגשנו אותה - השעיר לעזאזל של ארץ עוץ.
ואז הוא הגיע לברודוויי, בשנת 2003, לפני קצת יותר מ-20 שנה. "מרשעת" עובד למחזמר - שמו הלועזי, "Wicked", הרבה יותר קליט - מאת וויני הולצמן (שכתבה את הסדרה "אלו הם חיי"), כשעל השירים אמון סטיבן שוורץ ("פוקהונטס", "נסיך מצרים"). ההצלחה הייתה פנומנלית. ההצגה רצה עד היום, וזהו למעשה המחזמר השני הכי מצליח בתולדות ברודוויי (אחרי "מלך האריות"), ואחת משלוש ההצגות היחידות שהכניסו מעל מיליארד דולר.
השחקנית קריסטין צ'נוות', שעומדת על 150 סנטימטר ולה קול סופרן שמסוגל לנתץ זכוכיות, גילמה את גלינדה המכשפה הטובה כפקאצה המושלמת, והשיר שביצעה, "Popular", נהיה לסטנדרט של שירה קומית. לצדה אידינה מנזל, כוכבת "רנט" לשעבר שגילמה את המכשפה אלפבה, הפכה רשמית לאגדה של עוולם מחזות הזמר. זאת בין השאר בזכות הביצוע שלה לשיר שנהיה ללהיט של המחזמר, ולאחד השירים הפופולריים שאי פעם הושרו על בימת ברודוויי: "Defying Gravity", שיר שהפך מאז לקלישאת מיוזיקלז שכל סטודנטית לתיאטרון חולמת לבצע, וכמו מנזל, לתת את הפרשנות שלה לסיום של אותו השיר - זעקת "אה-וו-וו-אה!!!" סוערת, שהופכת את הנבלית שלנו לגיבורה בלתי נשכחת.
שנים אחרי, כשמנזל דיבבה את המלכה אלזה ב"לשבור את הקרח", היא הפכה את "Let It Go" להמנון הפופ האולטימטיבי שעשה בפועל את אותו הדבר, בקנה מידה גדול בהרבה: כמו אלפבה, גם אלזה הייתה שונה. כמו אלפבה, גם אלזה הייתה אמורה להיות הנבלית של הסיפור שלה. ובמחי שיר אחד (ובעזרתה של אותה שחקנית-זמרת גדולה מהחיים), מיליונים ברחבי העולם הבינו אותה, ואהבו אותה. היום כולנו יודעים להגיד שאין ילד רע, אלא ילד שרע לו; ראינו את "ג'וקר", "מלון בייטס" ו"מליפיסנט", אנחנו יודעים שאפשר לספר סיפורים קלאסיים מנקודת המבט של הנבל. יכול להיות שאנחנו צריכים להודות ל"מרשעת" על כל אלה.
חיים בלה לה לנד
כמובן שהוליווד שמה לב ל"מרשעת", וידעה שתכף יגיע זמנה לחלוב את פרת המזומנים הירקרקה הזאת. זאת לא אמורה להיות בעיה: הבמאים, השחקנים, וחלק לא מבוטל מהצופים אכן מאוד אוהבים מחזות זמר. זאת הזדמנות עבור הקולנוען להשתולל ולצאת ממגבלות הריאליזם, זאת הזדמנות עבור השחקן לפצוח בשירה ובמחול. אבל ישנה בעיה מהותית אחת: יש מצב שהקהל הרחב כבר לא רוצה לראות מחזות זמר?
בעבר הז'אנר שבר קופות. "סיפור הפרברים", "מרי פופינס", "גברתי הנאווה", "צלילי המוזיקה", "גריז" - כולם היו הצלחות פנומנליות, חלקם זוכי אוסקר. בשנים שעברו מאז, הקהל נהיה ציני כלפי מחזות זמר, ולעיתים קרובות טריילרים לסרטים מוזיקליים אקטיבית מחביאים את העובדה שהדמויות בסרט יפצחו בשירה אחת לכמה דקות.
הז'אנר אמנם לא נעלם, ולעיתים גם זוכה לפרסים והערכה ביקורתית. "שיקגו" זכה באוסקר והיה לסוג של קלאסיקה, "מאמא מיה" נקטל על ידי המבקרים אבל הכניס 600 מיליון דולר, "לה לה לנד" הוא אחד הסרטים האהובים של העשור. אבל הגרעין הקשה של מעריצי הז'אנר פשוט לא מספיק גדול כדי שהסרטים האלו יהיו להצלחות קופתיות שנותנות פייט לסרטי גיבורי העל שהשתלטו על השוק.
ובתוך כל זה שווה לשים לב לנתון מעניין: דווקא הסרטים שמבוססים על מחזות הזמר המצליחים ביותר הם אלה שנופלים הכי חזק. "פנטום האופרה", למשל, הוא אחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר אי פעם. העיבוד הקולנועי שלו היה כישלון יחסי ונשכח מהר מאוד. "שורת המקהלה" הוא אחד ממחזות הזמר האהובים ביותר אי פעם, אבל הגרסה הקולנועית שלו נחשבת עד היום למפח נפש רציני. וזה עוד לפני שמדברים על "קאטס": על הבמה, המחזמר החתולי הזה שינה את כללי המשחק. כשעבר למסך הגדול, זו הייתה אחת הקטסטרופות הגדולות בתולדות הקולנוע, עם מבקרים שמתייחסים אליו כפיסת אשפה והכנסות מזעריות ביחס לתקציב שלו.
בשנים האחרונות אנחנו מקבלים עוד ועוד מחזות זמר בקולנוע, אבל רבים מהם פשוט לא מביאים קהל. הגרסה האחרונה של "סיפור הפרברים", שביים סטיבן ספילברג, אמנם הצליחה עם המבקרים והאוסקרים, אבל הייתה כישלון חרוץ. הקהל שנהר לראות את "ג'וקר" ב-2019 הדיר רגליו מאולמות הקולנוע כשהתברר שסרט ההמשך שלו, שיצא מוקדם יותר השנה, הוא מחזמר.
הסרט "שכונה על הגובה" ("In The Heights", שמבוסס על הלהיט הראשון של לין-מנואל מירנדה, יוצר "המילטון") גם הוא היה אכזבה קופתית, בין השאר בגלל מגפת הקורונה. אבל דווקא במקרה הזה, הכישלון כנראה לא היה צורב מדי עבור הוליווד: בסופו של דבר, במאי הסרט ההוא, ג'ון מ' צ'ו, נבחר לביים גם את "מרשעת". ואפשר להבין למה הוא נבחר: כושל ככל ש"שכונה על הגובה" יהיה, הנאמברים שלו מנקרי עיניים. אבל מה עושים כדי לוודא ש"מרשעת" לא ייכשל כמו קודמיו?
התשובה די פשוטה, בטח בעקבות ההצלחה של מסע הפרסום של "ברבי": לפצוח בקמפיין אגרסיבי שלא יגרום לאף אחת ואחד לפספס את העובדה שהסרט הזה בדרך. מה לא קיבלנו? ליהוק נוצץ שכולל את הכוכבת העולה סינתיה אריבו בתפקיד אלפבה ולצידה מגה-כוכבת, אריאנה גרנדה, בתפקיד המכשפה הטובה גלינדה, ושיבוץ שלה כמנחה ב"סאטרדיי נייט לייב"; הקרנה פרטית ומתוקשרת לבנות משפחת קרדשיאן מכל הגילים; כוס סטנלי במהדורה שמותאמת ל"מרשעת" (אחת בצבע ורוד, במיוחד בשביל גלינדה, והשנייה בצבע ירוק, במיוחד בשביל אלפבה); שיתוף פעולה עם סטארבאקס (אייס קפה בטעם מנטה עבור אלפבה הירוקה; משחק מונופול שלם שמתרחש בארץ עוץ של "מרשעת"; אפילו לקסוס הצטרפו לחגיגה, עם שיתוף פעולה שמשלב בין ה-TX החדשה שלהם לקליפים מהסרט הבא עלינו לטובה.
עם כל המותגים שנרתמו לטובת "מרשעת" קל לשכוח שהסרט הספיק ליצור כותרת אחת בזכות עצמו שאולי הועילה לסיכוייו הקופתיים יותר מכל שת"פ: במהלך צילומי הסרט, אריאנה גרנדה והשחקן אית'ן סלייטר, שגם מככב בסרט, התאהבו. בהתחשב בעובדה שחודשים ספורים לפני תחילת צילומי הסרט גרנדה וסלייטר היו עוד נשואים לבני זוגם (ואשתו של סלייטר עם תינוק בבית), לרבים מקוראי מדורי הרכילות היה מה לומר. סלייטר, אגב, היה לכוכב תיאטרון בעצמו בזכות "בובספוג: המחזמר", מה שהקל על רבים להתייחס למפץ הרכילותי דרך הכותרת "במהלך צילומי 'מרשעת', אריאנה גרנדה עוזבת את בעלה לטובת בובספוג". ואיך אפשר להיכשל עם כותרת כזאת?
מסע הפרסום של "מרשעת" התחיל להזין את עצמו, כשמעריצי המחזמר התחילו לייצר תוכן בחינם מטעם עצמם. למשל, הפוסטר: כל מי שעבר בטיימס סקוור בניו יורק מכיר את הפוסטר האייקוני של "מרשעת", בו גלינדה הצחורה לוחשת סוד לאלפבה הירוקה, כשמצנפת המכשפות שלה מכסה את עיניה והיא מחייכת חיוך ערמומי.
כשההפקה ההוליוודית סוף-סוף שיחזרה את הפוסטר הנ"ל, התוצאה המאכזבת (בה עיניה של אלפבה גלויות ושפתיה חתומות) גרמה למעריצים רבים לנסות ולתקן את הפוסטר באמצעות טכנולוגיית AI. בתגובה, אריבו, שמגלמת את אלפבה, הגיבה בזעם שמעיד יותר עליה משהוא מעיד על המעריצים: "זה הדבר הכי פוגעני שראיתי בחיי", כתבה בסטורי באינסטגרם. "זה משפיל אותי, זה משפיל אותנו. בחרתי להסתכל למצלמה בעיניים, להסתכל לצופה בעיניים... מי שעורך את התמונה מוחק אותי. וזה פוגע בי עמוקות".
ואם הסקנדל של אריאנה גרנדה הסעיר את מדורי הרכילות, הסקנדל של סינתיה אריבו היה בעיקר הזדמנות להסתכל מהצד על כל האמוציות שהסרט הזה מוציא מהוליווד, מאנשי השיווק שלה, משחקניה ומצופיה ולשאול - יש מצב שקצת הגזמנו?
"ברבנהיימר 2"? נסו "גלדיוויקד"
לעיתים נדירות מחזמר זוכה ליחס יוקרתי כמו "מרשעת". בשל בחירות אמנותיות ומסחריות שעדיין לא ברורות במיוחד, הסרט פוצל לשני חלקים, כשהחלק הראשון יעלה לאקרנים בשבוע הבא, והשני יעלה שנה לאחר מכן. החלק הראשון לבדו תוקצב, לפי ההערכות, ב-145 מיליון דולרים - מה שאומר שהסרט צריך להיות הצלחה מסחררת במיוחד כדי להחזיר את ההשקעה. יתכן שזאת הסיבה שהמפיצים, אולפני יוניברסל, מתייחסים אליו כאל מוצר שיש לשווק באלגנטיות של פיל, ולא כעיבוד קולנועי מכובד לקלאסיקה של תיאטרון מוזיקלי.
בינתיים, התגובות הראשונות מהללות את הסרט, כשמבקרים רבים טוענים שההמתנה הייתה שווה את זה: יש שאומרים כי מדובר באחד העיבודים הטובים ביותר למחזמר בימתי מאז "שיקגו", יש שמבטיחים לנו שהסרט יעשה כבוד לפירמה של ארץ עוץ ואידינה מנזל, ורבים אומרים שאריאנה גרנדה וסינתיה אריבו הבטיחו את מקומן ברשימת המועמדות לאוסקר השנה. את האמת נגלה ב-22 בנובמבר, כשהסרט יעלה לאקרנים בארץ ובעולם. מולו יעמוד "גלדיאטור 2" - שבישראל כבר עלה בסוף השבוע האחרון, עוד לפני ארצות הברית - במעין ניסיון ליצור עוד תופעת "ברבנהיימר" בה יוצא באותו סוף שבוע סרט אחד עבור הבנים והשני עבור הבנות.
אפשר, אם רוצים, להיות סקפטיים כלפי המכונה ההוליוודית וברגיה ההיסטריים. המכונה הזו עובדת במלוא המרץ והחישוב עוד מאז "הקוסם מארץ עוץ" ב-1939, כשג'ודי גרלנד שרה על הארץ שנמצאת אי שם מעבר לקשת. וחשוב שנגלה כלפי המכונה הזאת את הציניות ההכרחית דווקא כשהיא מוכרת לנו מוצר ששווה לנו לקנות. ומצד שני, חשוב שניתן לה לעבוד עלינו - הרי למה לנו להיות אדישים כשאפשר להתרגש?
כי עלי להגיד לכם, כששמעתי לראשונה את קולה הערב של סינתיה אריבו קורע את הדממה עם השיא של אותו "Defying Gravity" - הלב התפוצץ. ומשיטוט מהיר ברשת, אני בעצם לא לבד. בין אם פלופ ובין אם להיט, "מרשעת" עומד להיות אירוע קסום.