האיש שנולד מחדש שוב ושוב: הסרטים הכי גדולים של לאונרדו דיקפריו

ליאונרדו דיקפריו חוגג השבוע את יום הולדתו ה-50 וזה בעצם די מרגש. ראשית, מפני שליאו דיקפריו סוף סוף הכפיל את הגיל המקסימלי שהוא מקצה לבנות זוגו. אבל אם נשים בצד את חייו האישיים של האקס של בר רפאלי, זאת גם הזדמנות להיזכר בכמה מאבני הדרך החשובות ביותר בקריירה שלו. אלו לא בהכרח רגעיו הטובים ביותר (אחד מהם, עליו זכה באוסקר, היה די מעייף), אבל הם מספקים הזדמנויות לסקור מה היה לנו שם, לאורך 30 שנים על המסך הגדול. בואו נצא לדרך.

דיקפריו פרץ בתפקיד שהיה יכול להגביל אותו לכל חייו. ב"מה עובר על גילברט?", דיקפריו מגלם את ארני, אחיו המוגבל-שכלית של הגיבור (ג'וני דפ). שחקנים רבים אוהבים את האתגר שבגילום דמויות שמתמודדות עם נכות כלשהי - ורבים מקווים לצאת מהאתגר הזה עם איזושהי מועמדות לאוסקר, כמו שדיקפריו השיג בזכות הסרט הזה כשהוא רק בן 19.

וזה תפקיד אדיר. לא רק בגלל שדיקפריו צלח את האתגר ותיאר בצורה אמינה, מכבדת ומציאותית נער עם מוגבלות שכלית התפתחותית - הרי אי אפשר להיות כוכב קולנוע כשאתה נותן לצופה רק את המציאות המוכרת לנו. בזכות דיקפריו, ארני הוא בחור שובה לב ויפה תואר. הריאליזם שבגילום של דיקפריו את ארני לא בא על חשבון הכריזמה שלו. הוא לא רק הצליח לתאר תיאור במדויק מוגבלות שכלית - הוא הפך את הבחור שמתמודד איתה לאליל הבנות.

בארבע השנים שעברו מאז "גילברט" דיקפריו הוכיח שהוא יכול להיות הגיבור הרומנטי האולטימטיבי ב"רומיאו + ג'ולייט", ושהוא יכול להיות אנטי-גיבור מלוכלך ואינטנסיבי ב"יומן נעורים". אבל בגיל 23, ליאו קיבל את ההזדמנות הגדולה שלו במה שהיה במשך שנים הסרט המצליח בתולדות הקולנוע. עם "טיטניק" הוא המשיך עם הקו הרומנטי של רומיאו (בעוד סיפור אהבה טרגי), ויצר גיבור מהסוג שלא רואים הרבה אצל גברי הוליווד. ג'ק העני של דיקפריו מתאהב ברוז העשירה של קייט ווינסלט, והוא אמנם גברי ואמיץ, אבל הוא גם היה לה נער מאוהב. חינני, חייכן, עדין ורך. איך אפשר שלא להתאהב?

ב"טיטניק" דיקפריו הוכיח סופית שהוא יודע לנצוץ מול מצלמת הקולנוע כמו מעט מאוד שחקנים אחרים שפועלים במקביל אליו. הוא הבויפרנד הקולנועי הטוב ביותר שיכול להיות: סקסי, קשוב, מוכן להגן על אהובתו בעוז, אפילו להקריב את חייו עבורה, אבל גם כזה שנותן לה להיות הגיבורה של עצמה. במובן הזה, דיקפריו היה פרטנר מושלם עבור ווינסלט: הכימיה של שני השחקנים נהדרת, והופכת את הרגעים הצ'יזיים ביותר ב"טיטניק" לקולנוע ראוי ומכובד. ב"טיטניק" דיקפריו הוא פרפורמר נדיב שגונב את ההצגה כשמתאים, אבל נותן אותה במתנה לווינסלט כשצריך - והתן-וקח המכובד הזה הופך את סיפור האהבה של השניים לאחד הזכורים והאהובים שראינו.

בחמש השנים שעברו מאז "טיטניק" דיקפריו הבין שלא יופיע שוב בהפקה מצליחה כמוה, ולכאורה, גם חי עם זה בשלום. ובאמת, עד 2002 לא הופיע באף סרט זכיר במיוחד (למרות שרבים אוהבים את "החוף" בכיכובו, שיצא ב-1999). אבל אז הגיעו שני במאי ענק שהחליטו שהוא יהיה להם לכוכב: מרטין סקורסזה וסטיבן ספילברג. עם סקורסזה, דיקפריו התחיל את מערכת היחסים הארוכה ביותר שניהל עם במאי אחד, כשעמד במרכז "כנופיות ניו יורק". הסרט היה הצלחה יחסית, והמבקרים התרשמו לראות איך דיקפריו המתוק הצליח להפוך לגבר מחוספס ומרשים. אבל מבחינתי, הלב נמצא בסרטו של ספילברג - דיקפריו תפס אותו, כי היה יכול.

"תפוס אותי אם תוכל" מספר על פרנק אבגנייל ג'וניור, נוכל שהתחזה בהצלחה למורה, עורך דין, רופא וטייס, זייף צ'קים בשווי מצטבר של 2.5 מיליון דולרים וברח מה-FBI שדלקו אחריו ברחבי העולם. דיקפריו נע לאורך כל הקריירה שלו על הציר שבין המקסים לנתעב, וכאן שילב בין השניים בווירטואוזיות. הוא גורם לנו לרצות באמת ובתמים שיתחמק מעונשו, לאהוב אותו בזמן שהוא משקר במצח נחושה לכל מי שהוא פוגש ולהבין למה בכלל בחר בחיי נוכלות, וכל זה לפעמים במחי מבט אחד. כשהוא מפתה את איימי אדמס ומפלרטט עם ג'ניפר גראנר, גם הצופה ההטרוסקסואל ביותר יכול להינמס; אבל כשהוא בורח מטום הנקס האובססיבי הכיף האמיתי מתחיל. וזה בעצם מה שאנחנו מבקשים מכוכבי קולנוע: להיכנס לאולם כשהאורות כבים, ולהנות איתם במשך שעתיים.

בשמונה השנים שחלפו מאז הקהל הרחב התחיל לאמץ אותו כשחקן רציני, שמסוגל לקחת על עצמו ביוגרפיות מכובדות כמו "הטייס", סרטי פשע מחוספסים כמו "השתולים" ודרמות אנושיות מורכבות כמו "חלון פנורמי". ב-2010 הוא הלך עוד כמה צעדים קדימה, עם שני סרטים שהובילו אותו למסע מפותל בנבכי התודעה.

הראשון היה "שאטר איילנד", עוד שיתוף פעולה עם סקורסזה, ובו גילם בלש שמחפש במוסד פסיכיאטרי אפל מטופלת שנעלמה מעל פני האדמה. מהר מאוד התעלומה הזאת שולחת אותו לבחון את הפצעים השונים שנפערו בנפשו כחייל במלחמת העולם השנייה וכבעל לאישה מעורערת בנפשה. המבקרים היו סקפטיים, האוסקרים בחרו לדלג מעליו והרבה כסף הוא לא עשה, אבל הקהל אימץ את "שאטר איילנד" כחבר מובחר במועדון הקלאסיקות מפוצצות המוח שאפשר לראות בערב בנים מעושן או במועדון הפלוגה.

חודשים לאחר מכן יצא סרט המיינדפאק השני של דיקפריו, שהיה להצלחה פנומנלית בקרב כל הקהלים. "התחלה" של כריסטופר נולאן מתרחש במובן הכי מילולי בתוך התודעה האנושית. בעתיד הקרוב, אחרי שפותחה טכנולוגיה שמאפשרת גישה לחלומות של הזולת, דיקפריו הוא גנב מידע, מרגל תעשייתי שמחלץ אינפורמציות יקרות ערך מתת-ההכרה של מתחרי לקוחותיו. אבל במשימה שהוטלה עליו הפעם, עליו להשתיל רעיון במוחו של איש עסקים צעיר שירש את הונו של אביו, והמשימה הזאת שולחת אותו, בפעם השנייה באותה השנה, לאודיסאה מנטלית ממנה לא ייצא אותו הדבר. מדובר בשניים מסרטיו האהובים ביותר (גם אם כותב שורות אלה נשאר די אדיש לשתי ההופעות האלה), ובתפקידים שהוכיחו לנו שהוא מסוגל לקחת אותנו בעצם לכל מקום - גם אל הלא-מודע.

20 שנה אחרי "טיטניק", ליאו קיבל לידיו את מה שהוא התפקיד הטוב ביותר שאי פעם גילם. זה לא נושא לדיון, מדובר בשעתו היפה ביותר. האיש שב לשחק את משחק ה"מניאק או ממתק" ששיחק לאורך הקריירה בדמות ג'ורדן בלפורט: סוחר מניות חסר עכבות שמכור לכל סם אפשרי, שמתייחס לסקס כאל ספורט תחרותי, ושחייב לעשות כמה שיותר כסף. אנחנו נהנים מכל רגע, וזאת כנראה הבעיה: כשהבחור המקסים שכבש את ליבה של קייט ווינסלט על סיפון הטיטניק מזמין אותנו למסיבה של שלוש שעות ברחבי וול סטריט, למה שנסרב? לוקח זמן עד שאנחנו מבינים כמה רקוב ג'ורדן בלפורט, שיסכן כל אדם אפשרי בדרכו לעוד דולר שחוק אחד. כשההבנה מחלחלת זה כבר מאוחר מדי, ואנחנו נקשרנו לבן זונה הזה.

וזה כל כך, אבל כל כך מצחיק. בין אם הוא מנסה לשחד סוכן FBI או לשכב עם מרגו רובי ולהחזיק מעמד ליותר מ-10 שניות, "הזאב מוול סטריט" הוא קומדיית סטלנים במימדים אפיים. השיא מגיע במה שהוא אחד משיאי הקריירה של דיקפריו: סצנת הקוויילוד. בלפורט נטל תרופה לא-חוקית ומקולקלת שמשתקת אותו בדיוק ברגע הכי פחות מתאים ומאלצת אותו לזחול על הרצפה, לרייר, לדבר בג'יבריש ולהיכנס לקרב ענקים עם ג'ונה היל המסטול, רק כדי לנסות ולהציל את חייו אחרי שהשניים כבר החריבו מטבח שלם. צ'פלין לא היה יכול לעשות את זה יותר טוב. כשהסרט נגמר והמירוץ לאוסקר נגמר אחריו, קהל שלם של שוחרי אינטרנט שגדלו עם ליאונרדו לא יכלו שלא לשאול את עצמם: מתי נראה אותו אוחז בפסלון מזהב?

האוסקר הגיע אחרי שהוכיח לאקדמיה האמריקאית לקולנוע שהוא מסוגל לסבול מספיק בשביל שייקחו אותו ברצינות. בשביל "האיש שנולד מחדש" דיקפריו קפא בקור וישן בתוך גווייה ושבר את צמחונותו, וזה עבד על מעניקי הפרסים מספיק טוב כדי שיאמרו "אוקיי, בסדר, הרגת אותנו". מבחינתי מדובר באחד הסרטים הכי מוערכים-יתר-על-המידה של העשור האחרון; יש כאלה שנשבעים שמדובר בשיא אמנותי וקולנועי. שיהיה להם לבריאות, וכל הכבוד לדיקפריו על כך שסוף סוף יש לו פסלון מוזהב אחד שהוא יכול להראות לבנות שהוא מזמין לביתו. אפשר להמשיך הלאה.

דיקפריו הגיע למעמד שלו בין השאר בזכות העובדה שתמיד ידע עם מי לעבוד, בין אם מדובר בג'יימס קמרון בסוף שנות ה-90, ובין אם מדובר בקוונטין טרנטינו, 20 שנה לאחר מכן. בפעם הראשונה, השניים שיתפו פעולה במערבון המבדר "ג'אנגו ללא מעצורים", אבל בניגוד לרבים, אני אישית מתעקש לשכוח שהיה שם (זה באמת היה תפקיד די בלתי נסבל, בחייאת). ב"היו זמנים בהוליווד", לעומת זאת, הוא נוגע בשמיים. ואם יורשה לי להמר, זה בין השאר בגלל שהוא פשוט מבין את הדמות שלו יותר טוב מכל דמות אחרת שאי פעם גילם.

ב"הוליווד" הוא מגלם את ריק דלטון, שחקן שמעולם לא מימש את הפוטנציאל שלו. הוא כמעט היה לכוכב קולנוע גדול, אבל מתישהו משהו השתבש והוא הסתפק בכסף ובתהילה החלקית של עולם הטלוויזיה. רוב הסרט הוא בעיקר מסתובב ברחבי לוס אנג'לס שתקווה שמישהו ייתן לו הזדמנות להיות שוב לכוכב אמיתי, ומנסה להוכיח לעצמו שגם אם לא יזכרו אותו לנצח, הוא לפחות יודע לשחק.

ולרגעים זה שובר לב. הוא מוכה וחבול ונרקיסיסט, ועושה את כל זה בכנות של שחקן אופי אבל עם נוכחות של כוכב קולנוע אמיתי, שיודע להיות כנה וזוהר בו זמנית. דיקפריו אוכל את התפקיד הזה בתאבון בשעה שהוא גם חוגג עם עוד מגה-סטאר הוליוודי (שגדול ממנו בעשור ונראה צעיר ממנו בשניים) - בראד פיט, שמגלם את כפיל הפעלולים שלו, קליף. וכשהשניים נקלעים בעל כורחם לסרט אקשן מדמם וסוער, ברבע השעה האחרונה של הסרט, קשה שלא להריע לשני החברים הוותיקים.

כי דיקפריו בשיאו דווקא כשהוא חוגג את הדואליות הזאת, בין כוכב הקולנוע הנוצץ שכיף למכור לנו, לאיש הבלתי נסבל שהוא אולי יכול להיות באמת. הוא חי בעולם משלו, ביקום שרק כוכבי קולנוע הוליוודיים אחרים באמת מבינים את חוקיו, אבל כשהוא מזמין אותנו לראות אותו חי בו אין לנו ברירה אלא לומר לו - תודה שבאת, ליאונרדו דיקפריו. ויום הולדת שמח.