הרבה דברים השתנו בדמותה של ילנה בלובה (פלורנס פיו) מאז הפעם האחרונה שהופיעה על מסך קולנוע. זו לא רק התספורת החדשה - קארה בלונד פלטינה מבולגן עם שורשים כהים - או העובדה שעכשיו היא עומדת ברשות עצמה ולא נאלצת לחסל אנשים עבור ארגון סתרים מרושע. כפי שהיא מסבירה את זה: "משהו לא בסדר איתי".
וזה לא רק המוות של אחותה, האלמנה השחורה נטשה רומנוף. החופש והעצמאות שבהם זכתה בסרט "האלמנה השחורה", בכורתה הקולנועית מ-2021, הוחלפו בשעבוד מסוג חדש. היא עדיין מתפרנסת מאלימות כדי לשרוד, היא רק החליפה בוסים. אין לה מטרה, שאיפות או מישהו לאהוב שיטעינו את שגרת יומה במשמעות. אפילו הכלב שאימצה אחרי אירועי הסרט הקודם נעלם כלא היה.
ארבע שנים חלפו והנה בלובה, שגם הופיעה מאז כנבלית בסדרה "הוקאיי", מככבת בסרט "ת'אנדרבולטס*" החדש מבית מארוול. למה כוכבית בכותרת? כדי לחדד שהחבורה המתקוטטת על הפוסטר היא לא עוד קבוצת גיבורי על חיובית ונועזת, אלא מקבילה מחוספסת ובעייתית עם דם על הידיים. הקבוצה באותו שם, שתתלכד במהלך הסרט, מורכבת מאנשים שהחיים לא האירו להם פנים ושנדחקו לפשע, לאלימות ולחיים בשולי החברה. נשמע מוכר? תכלס כן, מאוד - זה כל הרעיון מאחורי חבורת האנטי-גיבורים ב"שומרי הגלקסיה", או "יחידת המתאבדים" של המתחרה די.סי המורכבת מנבלים לשעבר. גם הסיפור של ילנה ונטשה דומה בדרכים רבות לזה של נבולה וגאמורה, צמד האחיות-מחסלות של "שומרי הגלקסיה".
ילנה הייתה הדמות הכי מעניינת ונוגעת ללב ב"האלמנה השחורה", כך שהבחירה בה לתפקיד הראשי מתבקשת, ולצידה מופיעות דמויות נוספות שהופיעו ביצירות מארוול מהדרג הבינוני ומטה בתפקידי נבלים ואנטי גיבורים. כולן הועסקו על ידי בוסית ציניקית ותככנית, ולנטינה אלגרה דה פונטיין (ג'וליה לואי־דרייפוס המעולה), וכשזו מואסת בהן אין להן ברירה אלא להתאחד כדי לצאת מהתסבוכת אליה הכניסה אותם. לתוך המהומה האלימה הזו נכנסת גם דמות חדשה ומסתורית בשם בוב (לואיס פולמן), שכדאי לדעת עליו כמה שפחות לפני הצפייה.
ילנה נוטלת בחוסר התלהבות מסוים את תפקיד המנהיגה, בעיקר כי כל השאר מתוסבכים, אנוכיים או חשדנים מדי בשביל לעשות את זה. היא נחושה גם לגונן על בוב, שמתקשה לתרום למאמץ הקבוצתי אבל יש בו מתיקות וטוב לב שמעוררים בה אהדה מיידית. היא גם מזהה בו משהו אפל ועכור שהיא מכירה מנפשה שלה. לעזרתם של ילנה וחבריה החדשים נחלצים גם אביה המאמץ והפדחן אלכסי (דיוויד הארבור, "דברים מוזרים"), מקבילה רוסית של קפטן אמריקה, וכן באקי "חייל החורף" בארנס (סבסטיאן סטן), גיבור על שהפך לפוליטיקאי ונאבק בוולנטינה בדרכים המקובלות, לפחות בהתחלה.
על אף הדימיון המסוים ל"שומרי הגלקסיה", חשוב לחדד שזה סוג שונה לגמרי של סרט. זו בהחלט לא אופרת חלל, ובמקום צבעים שמחים ופסקול להיטים כיפי יש כאן הרבה גוונים אפרפרים, מועקה, אייליינר מרוח ותחושת פרנויה. עם זאת, היקף טראומות הילדות דומה. זה גם הסרט המוצלח והשלם ביותר של מארוול מאז "שומרי הגלקסיה 3", סרט חכם ומהודק למדי שמעז להתחייב לרגש בלי למהול אותו מיד בבדיחות, כמו שקורה ביקום הקולנועי הזה לא מעט. אם להכניס סרט נוסף למשוואה, זו הייתה אחת הבעיות העיקריות של "האלמנה השחורה" - סרט שגולל סיפור טרגי וקורע לב על משפחה מפורקת וילדות מעוותת אבל שוב ושוב חזר והזכיר שזה לא כזה נורא והכל בעצם קליל, מצחיק ובת'כלס בסדר.
אבל כמו שילנה אמרה, משהו מאוד לא בסדר. בהתחשב במצב העולם כרגע, הרבה צופים כנראה יצליחו להזדהות דווקא עם נקודת המבט המסוימת ש"ת'אנדרבולטס*" מציע. זה עדיין סרט הוליוודי מסחרי, עם רגעים טיפשיים וקצת קלישאות, אבל זו הרבה יותר מין מעשייה אפלה על דיכאון ופגיעה עצמית מאשר סרט אקשן כיפי לקיץ.
מי ראוי להיחשב גיבור?
אם כן, "ת'אנדרבולטס*" הוא סרט מהנה, גם אם הוא לא קורע מצחוק והאקשן בו לא תמיד מגניב או מלהיב. העיקר בו הוא הרגש, וספציפית הגאולה והנחמה שהוא מציע לכמה מהדמויות שקיבלו הכי הרבה כאפות ביקום הקולנועי הזה. זה סרט שכל הדמויות המשמעותיות בו יודעות איך זה מרגיש להביט לתוך תהום ולהרגיש אותה מחזירה מבט, והסרט מעוצב ומתנהג בהתאם. לא כל הדמויות זוכות לתשומת לב באותה המידה. המוזנחת העיקרית פה היא גווסט/אווה סטאר, נבלית "אנטמן והצרעה" בדימוס, שתורמת לסיפור בעיקר כוח על ממש שימושי.
הדמויות שכן מקבלות תשומת לב מוצגות בצורה אנושית ורגישה למדי. פיו והארבור הם הכוכבים הבוהקים ביותר, כצפוי, והדינמיקה המשפחתית המגושמת שלהם עובדת נהדרת. ואייט ראסל בתור חייל משוחרר מאצ'ואיסט ופולמן בתפקיד בוב מצטיינים גם כאן כשני סוגים שונים מאוד של גברים מרוסקים. כל הדמויות הללו מעלות שאלות שהן חלק מהותי מז'אנר גיבורי העל, אבל לרוב לא עולות לדיון בסרטים עצמם - מי ראוי להיחשב גיבור בחברה שבה גיבורים לא רק מגוננים על הציבור מסכנות, אלא גם משמשים מודל לחיקוי ומוצר מסחרי? ומי בכלל מחליט למי "מגיע" להיות גיבור ולמה?
למרות הכיעור והקושי שהסרט מתאר בכנות מפתיעה, הוא מציע גם מידה מסוימת של תקווה, גם אם מסויגת, ואפילו מצליח להחזיר קצת התלהבות לקראת המשך הדרך של היקום הקולנועי המדשדש. כל זה ארוז בעטיפה מרשימה יותר מהממוצע של סרטי מארוול האחרונים. הצילום מציג משחק יפה באור, חושך וצללים, עם דימוי של צללית אנושית מעוותת שהולך ונעשה משמעותי ככל שהסרט מתקדם, וגם יש פסקול יפה של להקת Son Lux (שכתבה גם את המוזיקה ל"הכל בכל מקום בבת אחת").
ואם כבר הזכרתי יקום קולנועי מדשדש, נסיים בתמונת מצב של יקום מארוול שמסיים בסרט הזה את השלב החמישי והמאוד לא אחיד שלו. בשנתיים שעברו מאז החלוץ "אנטמן והצרעה: קוואנטומניה" המבאס הצטרפו אליו חמישה סרטים לצד (יותר מדי) סדרות, שרק החריפו את הבלבול לגבי המשך הדרך. "ארבעת המופלאים: צעדים ראשוניים" שיגיע עוד הקיץ לקולנוע כבר יזניק את השלב השישי, שצפוי להיות עתיר כוכבים וגימיקים. לא בטוח שזה יספיק כדי לפצות על שש שנים - ושני שלבים - של דשדוש וייאוש, אבל מסתבר שייאוש יכול להיות גם דלק יצירתי לא רע כשמסכימים להסתכל לו ישר בעיניים.