שנתיים אחרי פרוץ המלחמה ששינתה את הכול, הגיע למסך הישראלי הסרט הראשון על חטופי שבעה באוקטובר: "תהיה חזק", שעלה לבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון. מאחורי המצלמה דורון ערן, במאי ומפיק שעובד למעלה מ-40 שנה ואחראי לסרטים כמו "הדרך לעין חרוד" ו"נמס בגשם". מלפניה: תומר מחלוף ("חאנשי"), וואל חמדון ("שחר אדום") וכוכב הפופ שחר טבוך ("שעת נעילה" והלהיט "נאדי באדי"). הסרט מספר את סיפורם של סאמר טלאלקה, יותם חיים ואלון שמריז, שנחטפו מכפר עזה, שרדו כ-70 ימים, הצליחו להימלט משוביהם ונהרגו בשוגג על ידי כוח צה"ל.
"קיבלתי את אירוע שבעה באוקטובר מאוד קשה", מספר ערן. "רציתי לרדת לעוטף: הייתי בצבא, הייתי קצין, השתחררתי סרן, הכל טוב. אבל אני כבר סבא לחמישה. אחר כך במקרה נפגשתי עם דן אוריין, דיפלומט ממשרד החוץ, שסיפר שהמדינה יצאה לעולם עם סרט הזוועות של הנוח'בות, אבל הזוועות האלה לא עשו שום דבר לאף אחד. קרה הפוך על הפוך: התהפכו עלינו. אמרתי לו שחבל שהמדינה לא משקיעה בסרטי נראטיב. אתה הולך לחדר חשוך עם נקודת אור אחת, ואם הסרט מוצלח והדמויות הראשיות מספרות לך סיפור אתה הולך איתן. הוא שאל אותי, 'למה שלא תעשה סרט?', והחלטתי ללכת על זה. ואז ראיתי בטלוויזיה את איריס חיים, שדיברה על הבן שלה, אחד שלושת החטופים שהצליחו לברוח מהשבי ונהרגו בשוגג על ידי כוח צה"ל. והיא קראה להם 'פרטיזנים של ימינו'".
איך ניגשת לעבודה מול משפחות חיים, טלאלקה ושמריז?
"ביקשתי שהמשפחה של יותם תספר לי עליו. ישבתי איתם, והם הראו לי סרטונים שלו, מה אהב, סיפרו לי על התיפוף שלו, על התקופה שבה אושפז על רקע הפרעות אכילה, ומצא ריפוי דווקא כסו-שף במסעדה סינית בשדרות. הכול שם. בשביל התחקיר על אלון שמריז נפגשתי עם האבא אבי ועם אחיו יונתן, ולמדתי על אלון. מאיפה אלון הגיע למנהרות. הוא היחיד מבין השלושה עם רקע צבאי שם, היה דומיננטי לבריחה כל הזמן. נפגשתי עם משפחת טלאלקה, עם האבא פואד, עם האח והאחיות. למדתי שם על הכעס, הנתק הרגשי שיש להם מהאירוע כי הם לא יכולים להכיל אותו. כשעשיתי למשפחה צפייה לפני הפרימיירה, פואד קילל את המסך בסצנה שבה החטופים נהרגים".
מה למדת על סאמר?
"הוא היה ילד שאוהב אופנועים, חייכן וטוב לב. וגם שמעתי מפואד את הסיפור הכי אכזרי: הוא היה מנהל הלול של כפר עזה. באותה השבת, בחג, הוא שלח את בנו, סאמר, למשמרת בקיבוץ. לא היה לו כוח. לא יודע איך הייתי חי עם זה".
הוצאת משחר טבוך הופעה מאוד אינטנסיבית. מה היה טיב העבודה שלך איתו?
"כשהמליצו לי על שחר חשבתי שהוא זמר, ואז נזכרתי שהשתתף ב'שעת נעילה'. שם היו כאלה שמאוד אהבו אותו וכאלה שמאוד לא אהבו. ראיתי אותו שוב ב'שעת נעילה', אמרתי, 'מעניין לי מאוד'. הבאתי אותו, לא בשביל אודישן, רק ישבנו ודיברנו. הוא שאל אותי, 'איזה תפקיד תרצה שאני אעשה?'. סיפרתי לו את הסיפור, כי הוא לא ידע למה הוא בא. הוא שאל אותי, 'אתה מדבר איתי על יותם?', אמרתי לו כן. הוא התחיל לבכות. אמר לי שהיה איתו בקשר שנה וחצי, היה אמור לבוא לבקר אותו בקיבוץ בשבעה באוקטובר, והודיע: 'אתה יכול לדבר עם מי שאתה רוצה, עם הסוכנת שלי, מי שתרצה. זה שלי. אני מרגיש שזה מלמעלה'. אמרתי לו שיחכה, אני רוצה להחליט. אמר לי: 'אתה תחליט שזה שלי. יותם שלח אותי אליך'. הפעם הבאה שנפגשנו הייתה בחזרות".
זוועות אמיתיות
"תהיה חזק" מתגאה בהיותו סרט שמבוסס על סיפור אמיתי, כזה שמביא את ההיסטוריה הקרובה שלנו אל המסך. אבל החריגות שלו מהאמת קיימות, וקשה לפספס אותן - ולו מפני שלחטופים שמופיעים במרכז הסרט לא קוראים בשמותיהם האמיתיים. יותם חיים הוא נדב חי, אלון שמריז הוא אורן שמר.
"החלטתי להתרחק קצת מהדמויות, מהשמות שלהם. בלי לתת דוגמאות, אני לא רוצה לתת דוגמאות, אבל יש שם כמה סצנות שההורים לא צריכים להעביר אותן קצת בראש ולהכיל אותן. אני לא יודע אם אתה מבין על מה אני מדבר".
אני לא מבין. אתה מתכוון לסצנת העינויים של יותם?
"זה יותר מעינויים. אתה מבין למה אני מתכוון?".
אחרי ההבהרה הזאת קשה שלא להבין: קשה להישאר אדישים לסצנה האחת שבה הדמות שמגלם שחר טבוך, נדב (בן דמותו של יותם חיים) נלקחת לחדר אחר, ממנו בוקעות זעקות אימים. כשהוא חוזר לחדר התת-קרקעי בו השלושה מוחזקים, הוא מוכה הלם, מתרפק על חבריו לשבי שמחבקים אותו. לא מוצג על המסך ולא נאמר בעל פה מה קרה לו שם, אבל ברור שלא היה מדובר רק במכות.
למה כללת את הסצנה הזאת?
"העולם לא יודע באמת מה הם עברו. אין אח ורע בעולם המערבי לרמת הסבל והרשע שהאנשים שלנו עברו שם. אני רציתי לרמוז".
אבל למה לשייך את זה לדמות של יותם חיים?
"אני יודע שהוא עבר את זה!".
זאת לא הסצנה היחידה שבה הזוועות שעוברים החטופים מוצגות בלי מיליגרם של ריכוך. קו עלילה אחד בסרט נוגע לבן דמותו של אלון שמריז, שסופג יחס אלים במיוחד מצד שוביו, מפני שנודע להם שאביו עבד בכוחות הביטחון. הם מבשרים לו שרצחו את אביו והתעללו בגופתו; בשלב מסוים בסרט, הוא מוצא הוכחות לכך שמחבלי החמאס גם שמרו ראיות מההתעללות הזאת. בחיים האמיתיים אביו של אלון שמריז בריא ושלם, וכאמור, גם עזר לערן בתחקיר לסרט. "זה סרט עלילתי", הוא מזכיר, "לא יומן, לא סרט דוקומנטרי".
ותבין את אלה שיגידו שזה בטעם רע?
"לא, מה פתאום! זה לא בטעם רע! סיפור כזה על כריתת ראשים? היו מיליון סיפורים על כריתת ראשים! נעשה תחקיר מקיף, שמסתמך גם על אלה שחזרו בפעימה הראשונה, שסיפרו על זוועות פי ארבעה יותר קשות ממה שהצגתי בסרט. יש לי סצנה שבה מרביצים להם לפי התקרבות של הפצצות הצבא. אתה זוכר את זה? זה אחד לאחד סיפור שאלי שרעבי סיפר אחרי שכבר גמרתי לצלם. היו סיפורים יותר זוועתיים יותר ממה שמוצג בסרט. אתה רוצה להשוות את הסרט למה שבאמת היה? זאת בדיחה".
אחד ההישגים המרשימים של ערן ב"תהיה חזק" הוא השתתפותם של שני שמות בניחוח הוליווד: סלמה בלייר ("לא רק בלונדינית", "משחקי פיתוי") והמועמד לאוסקר ג'אד הירש ("הפייבלמנים", "אנשים פשוטים"). בלייר מגלמת חטופה אמריקאית שמשגיחה על ילדה קטנה בשבי; הירש מגלם חטוף אמריקאי מבוגר שנזכר בזוועות שאביו סיפר לו מימי השואה.
"ידעתי שתהיה מלחמת עולם להציג את הסרט בארצות הברית, בגלל השנאה והאנטישמיות", הוא מסביר. "חשבתי שיעזור אם יהיו לי שחקנים אמריקניים בעלי שם. רוב הטקסט של הדמות של סלמה מבוסס על החטופה עמית סוסנה, שדיברה בזמנו באו"ם ובוושינגטון על מה שעשו לה. הדמות נכתבה בהשראת הסיפור שלה. הדמות שמגלם ג'אד הירש מייצגת את החיבור שרציתי בין השואה ובין שבעה באוקטובר. הוא קרא את התסריט, הרים טלפון ואמר 'אני בא'. שאל לאן לבוא, אמרתי לו לבוא לטביליסי בגאורגיה, שם צילמנו, אמר 'לא, אני זקן מדי'. בסוף צילמתי אותו בסטודיו בלוס אנג'לס".
איך שכנעת אותו?
"לא היה צריך. הוא קרא את התסריט ואמר שזה חשוב מאוד, בדיוק כמו מה שסלמה בלייר אמרה. מאז שבעה באוקטובר היא איבדה בערך חמישה תפקידים ראשיים בסרטים, קמפיינים מטורפים, כי היא הייתה בעד ישראל, צעקה את זה באינסטגרם. ג'אד, לעומת זאת, בן 90. זה באמת לא כל כך עניין אותו".
הדמות שלו גם נכתבה בהשראת חטוף אמיתי?
"בהשראת כמה חטופים. בעיקר היה לנו חשוב שיהיה חטוף אמריקני שדרכו יבוא החיבור לשואה".
אז הרשיתם לעצמכם לבדות חטופים שלא היו ולא נבראו.
"דמויות, לא חטופים".
בדיתם דמויות של חטופים.
"נכון. גם יש ילדה בסרט. רציתי שיידעו שהיו נשים וילדים בשבי".
אבל אנחנו, הישראלים, הקהל העיקרי של הסרט שלך, מכירים כבר כל כך טוב את החטופים שכן היו בשבי -
"מי הקהל העיקרי שלי?"
הישראלים!
"ממש לא! יש בארצות הברית אנשים שחושבים ששבעה באוקטובר היה עבודה של המוסד. הסרט מיועד לשם. הוא מכשיר בלתי רגיל למלחמה בשנאת ישראל, לשינוי תודעה! באפריל אני יוצא עם 'תהיה חזק' ב-100 בתי קולנוע בארה"ב. אני חי פה, המשפחה שלי כאן ולכן הסרט מוקרן בארץ. אבל בארץ אתה פותח טלוויזיה וכל היום רואה חטופים. עכשיו אני אביא חטופים לאמריקנים בקולנוע. זה קטע".
אתה יכול לדמיין צופה מוויסקונסין שיעדיף ללכת לסרט על חטופי שבעה באוקטובר ולא לסרט החדש של ליאונרדו דיקפריו?
"אני לא מתחרה בסרטים האלה. אני מתחרה בסרטים העצמאיים. אגב, הגשתי את הסרט לגלובוס הזהב, לפרסי האינדיפנדנט ספיריט ולפרסי ה-SAG. לקחתי קמפיינר שירשום את הסרט לכל הפרסים בעונת הפרסים. יכול להיות שאני נאיבי, אבל אם היהודים בהוליווד, שהמציאו את הוליווד, ייצאו מתחת לשולחנות וייצאו מהפחד שלהם ויעמדו מול הפרו-פלסטינים ומול האסלאם ויזדקפו, הסרט שלנו ינצח".
אתה רואה מצב שהסרט יביא את סלמה בלייר ושחר טבוך למועמדות לגלובוס הזהב?
"חד משמעית!"
יש שיאמרו שמוקדם מדי לראות סרטים עלילתיים על חטופי שבעה באוקטובר. מה תגיד להם?
"במשך שנתיים כל מי שאני פוגש וחי איתו מדבר על דבר אחד: שבעה באוקטובר והחטופים. קולנוענים לא יעשו סרטים על שבעה באוקטובר? זמרים לא ישירו שירים על שבעה באוקטובר? בזה אנחנו מתעסקים. אלו הכאבים שלנו כבר שנתיים. הפוליטיקה מנסה להשכיח את כל האירוע, לקרוא לו 'מלחמת התקומה'. עוד דקה חצי מהעם לא זוכר את זה. אם לא עכשיו, מתי? עוד 5 שנים, שניזכר מה היה? את הסרט הזה צריך עכשיו, כדי לקבע את המלחמה, להנציח את הילדים האלה ולראות את פניהם, גם אם אלו שחקנים. לדעת שהם היו גיבורים ולא הובלו לטבח".
איך היית קורא למלחמה הזאת אם לא מלחמת התקומה?
"מלחמת שבעה באוקטובר!"
אהבת נפש ל"מלך הסלים"
ערן, כאמור, הוא אחד הקולנוענים הוותיקים והפוריים בישראל. "תהיה חזק" הוא הסרט העשירי עליו הוא חתום כבמאי (כמה מהבמאים האהובים ביותר בארץ חתומים רק על חצי מזה); כמפיק יצאו עשרות סרטים שנושאים את שמו: "יהושע יהושע", "מלך הסלים", "מאחורי הסורגים 2" ועוד רבים אחרים.
למה אתה עושה קולנוע?
"אני אוהב לספר סיפורים, ואוהב את המדיום הזה. זה קסם. והוא מאפשר לי, גם בגילי המופלג, להמשיך לחלום ולפנטז".
מאיפה הקסם הזה הגיע? תזקק לי את זה לסרט אחד.
"'מציצים'. אני גדלתי שם. הילדים שהציצו למלתחות האלה, איתם גדלתי".
היית סוג של אלטמן הקטן?
"לא אלטמן, כי לא הלכתי לזונות, אבל כן, מהחבורה הזאת. והחלום הזה, של הקולנוע, שם התחלתי להרגיש אותו".
מכל הסרטים שעשית עד כה, כבמאי ומפיק, במה אתה הכי גאה? מלבד "תהיה חזק", כמובן.
"למנחם גולן הייתה תשובה קבועה לזה: אני הכי גאה בסרט הבא".
וחוץ ממנו?
"הסרט הלפני-אחרון: '10 קילו קוקאין'. הגעתי לצילומים במדינה נחשלת, גואטמלה, לצדי שומרי ראש, והיה מפחיד, אבל הצוות שגייסנו, אנשי קולנוע ממקסיקו, צ'ילה וקולומביה, כולם אנשי קולנוע שחולמים".
אם כבר מדברים עליו, אני חייב לשאול: למה כל הדמויות הדרום-אמריקאיות ב"10 קילו קוקאין" גולמו על ידי שחקנים ישראלים?
"טעות" (צוחק). "אוקיי, לא טעות, אבל לוח הזמנים דפק אותי. עד שאתה מגיע לסוכן, ולמנהל, ועד שזה מגיע לשחקן... אם הייתי ממתין לשחקנים לטיניים לא הייתי מספיק לעשות את הסרט. המימון של הסרט היה כחלק ממקלט מס, השקעה בסרט לצורכי מס. ברגע שאתה עובר את השנה זה לא תופס ואתה מאבד את ההשקעה".
זה קרה גם ב"תהיה חזק": את אחד ממחבלי חמאס מגלם הרצל טובי, ישראלי-יהודי, שכולנו מכירים מ"שנות השמונים" של האחים אסייג.
"הצענו את תפקידי החמאסניקים לכל השחקנים הערבים הכי גדולים בארץ. צטט אותי: הם פחדו. שחקן ערבי גדול שאני מכיר באופן אישי אמר לי: 'דורון, אני צריך לדאוג למשפחה שלי. אני לא יודע איך זה ייגמר'. אמרתי לשותף שלי בטלפון: 'יש בעיה, אנחנו מתקרבים לצילומים ואין לי שחקנים לחמאסניקים'. אמר לי: 'מה הבעיה שלך? גם את היטלר שיחקו שחקנים בריטים'".
ועדיין, תבין את אלה שזה יהיה מגוחך בעיניהם?
"הרצל טובי הרגע שיחק עוד חמאסניק בסרט של דני איי על פסטיבל הנובה! תפקיד בלתי רגיל! ובוא אני אתן לך סקופ: השחקן שחף קהלני הגיע לצילומים אחרי מאות ימי מילואים בעזה בסיירת מובחרת, והנה הוא כאן, משחק אצלי חמאסניק. עבר לצד השני. ואל תשאל אותי מאיפה הוא יודע ערבית ככה. זה מטורף".
יש סרט שאתה מתחרט שעשית?
"מה פתאום!"
פה זה נהיה טריקי: חייבים לכבד את התפקיד של ערן בקולנוע הישראלי של העשורים האחרונים, את העובדה שמעולם לא ויתר ותמיד המשיך הלאה. מצד שני, הוא הפיק גם כמה מהסרטים הישראלים המושמצים ביותר אי פעם, כאלה שזכו לכתף קרה, בלשון המעטה, מהמבקרים. למשל סרטיו האחרונים של מנחם גולן: "ימים של אהבה", פנינת הקאמפ בכיכובה של מאיה בוסקילה, ו"ריקוד מסוכן", סרט שבזמן אמת נדמה שהמבקרים התחרו כדי לקבוע מי מסוגל לקטול אותו בדרכים יותר יצירתיות.
"'ימים של אהבה' זה בסופו של יום סרט מסחרי, נורא מנחם-י. הקולנוע שלו היה קולנוע של פעם, השפה הייתה שפה של פעם. בשבילי הוא היה חצי אלוהים. בן אדם גדול עם איכויות אדירות של יזמות והפקה".
מה למדת ממנו?
"שאין מצב שאתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה לסרט שלך. אתה רוצה משהו לצילומים שלך? אתה תקבל אותו".
מה הסוד?
"האנרגיה שלי לא נותנת לאנשים סיכוי. גם בגיוס המימון וגם בלספר את הסיפור. ניחנתי באנרגיות שמסייעות לי למממש את החלומות שלי".
מה השלאגר הכי גדול שלך?
"הסרטים הראשונים שלי וסרטי הילדים שלי. 'הפנימייה', 'חסמב"ה', ואפילו 'מלך הסלים' עם דובי גל, סרט מיתולוגי שאני אוהב אהבת נפש, הצלחה ענקית שהייתה שנה שלמה מקום ראשון בארץ במכירת קלטות".
ובכל זאת, אחרי 50 סרטים בהכרח יהיה לפחות פלופ אחד.
"אחד? הרבה פלופים!"
מה עושים כשהקהל לא בא?
"אין דבר כזה 'הקהל לא בא'. מה לעשות, לא כל הסרטים הם לקולנוע".
מה עושים אחרי פלופ?
"ממשיך הלאה".
איך?
"אתה לא מדבר עם הבנאדם הנכון. חבל לך על הזמן. אתה יודע כמה פלופים היו? מה זה, ברגע שאתה עושה יש פלופים".
מה הפלופ הכי קשה שלך?
"'ריקוד מסוכן'", הוא אומר וצוחק.
שמע, במחילה מכבודך, לא ראיתי בחיים שלי סרט גרוע כמו "ריקוד מסוכן".
"גם אני לא. בוא אני אספר לך סיפור: 'ימים של אהבה' היה שלאגר, הוקרן בכל העולם, חברים של המטפל הפיליפיני של אבא שלי התקשרו לומר לו שהם ראו אותו במנילה. אחריו מנחם התעקש שיש לו עוד סרט אחד. ביום חמישי נפרדתי ממנו, וביום ראשון בבוקר הוא מופיע לי עם תסריט בכתב יד: 'ריקוד מסוכן'. אני אומר לו, 'מנחם...', הוא אמר לי: 'אתה לא מבין כלום! זה שלאגר של העולם! אנשים ירקדו על הכיסאות!'. בדיעבד הייתי צריך לעצור את זה ולצאת מהסיפור, אבל לא עזבתי אותו. אהבתי אותו אהבה גדולה. על הסרט הזה אני יכול להתחרט, אבל על כל השאר? לא מתחרט על פריים אחד".