הסדרה של נטפליקס רק נשמעת מוכרת. בעצם היא לגמרי מתעלה על הז'אנר

טיילור שרידן הפך לאחד היוצרים הפורים ביותר בטלוויזיה האמריקאית, כזה שאפילו ריאן מרפי ומפעלותיו האינסופיים יכולים להתפעל ממוסר העבודה שלו. נדמה שכבר נאמר הכול על "ילוסטון" הנהדרת (לפחות עד עונותיה האחרונות) ועל מה שהיא סימלה לגבי אמריקה בעידן הפוסט-טראמפ, אבל גם סדרות אחרות שלו כמו "לביאות" ו"טולסה קינג" הוכיחו שמדובר ביוצר עם הבנה עמוקה של המדיום הטלוויזיוני, ויכולת לייצר דרמות סבוניות שמרגישות כאילו יש בהן הרבה יותר מזה.

הסדרה החדשה שלו, "המדיסון", מרגישה על פניו כמו הדבר הכי קרוב והכי רחוק שהוא עשה ל"ילוסטון" (כולל סדרות הבת שלה "1883" ו-"1923"). אולי משום שבמקור היא תוכננה להיות סדרת בת נוספת על משפחה רוויית מאבקים, אך ככל שהתקדמה העבודה על התסריט היא קיבלה גוון אחר, כזה שעוסק יותר באבל ואובדן.

במרכזה עומדת משפחת קלייבורן העשירה, שמתגוררת בפנטהאוז מפואר בניו יורק, ויום אחד, בעקבות טרגדיה שמתרחשת כבר בתחילת הפרק הראשון, נאלצת לארוז את עצמה ולהעתיק את חייה לחווה בעמק המדיסון שבמונטנה. המשפחה, בהובלת המטריארכית סטייסי (מישל פייפר בקאמבק טלוויזיוני מבורך), מנסה לבנות את עצמה מחדש בסביבה זרה לחלוטין ולהיגמל מההרגלים שסיגלה לעצמה בעשרות שנים של חיי נוחות בתפוח הגדול.

כבר מסצנות הפתיחה, שכוללות שוטים יפהפיים של מונטנה הפראית ורחבת הידיים מול ניו יורק האפורה ומלאת הבטון, ברור מאוד מה שרידן רוצה לומר. קשה שלא לתאר את היחס שלו לניו יורק כמשהו שקרוב לשנאה: הוא מקפיד להציג אותה כמקום שתושביו רק רוצים לברוח ממנו, כעיר נטולת סולידריות חברתית וכמקום שבו משפחות מתפוררות. לעומתה, תושבי מונטנה מוצגים כטובי לב, ערכיים וחתיכים להחריד, מה שהופך את הסדרה לדידקטית למדי.

הפרק הראשון הוא כנראה גם החלש ביותר מבין ששת פרקי העונה הראשונה, משום שהוא מבזבז זמן יקר על אותה אג'נדה מוכרת ומשומשת, על חשבון היכרות עם בני (ובעיקר בנות) המשפחה, שמתגלים כנקודה החזקה של הסדרה. בו אנחנו פוגשים את שני האחים לבית קלייבורן: פול (מת'יו פוקס, "אבודים"), שמבלה את חייו בחווה על שפת נהר המדיסון, ופרסטון (קורט ראסל), אשף פיננסים עשיר מניו יורק ובעלה של סטייסי, שמתברר שמרגיש הכי בבית דווקא בטבע. אחרי שהפוקוס עובר משני האחים לבנות המשפחה, "המדיסון" משתנה לטובה.

היחסים בין סטייסי לבנותיה ולתושבי המקום יוצרים לא מעט רגעים שהופכים את "המדיסון" לסבוניה שכיף לצפות בה, אך גם הם לא מצליחים להסתיר את התחושה שמשהו חסר בה. אולי זו התחושה שכבר ראינו את זה בעבר, או חסרונו של נבל אמיתי, מלבד הליברליזם שאנחנו אמורים לשנוא. בשורה התחתונה: מדובר בממתק לחובבי שרידן, וסדרה שאפשר בהחלט לוותר עליה עבור כל השאר.

לפעמים שם הסדרה מקצר את הצורך בהסברים ארוכים: "משהו רע עומד לקרות" (הצופים דוברי העברית קיבלו גרסה מרוככת כי מדובר במשהו "רע מאוד") היא סדרת אימה שבה האירועים מתחילים במקום נמוך אחד, וממנו הם רק מתדרדרים יותר ויותר. למרות ששווקה כסדרה החדשה של האחים דאפר ("דברים מוזרים"), השניים שימשו כאן רק כמפיקים ומי שעומדת מאחוריה היא התסריטאית היילי ז' בוסטון, שזהו הפרויקט הראשון שהיא מובילה כשואוראנרית. והאמת? היא יכולה ללמד את האחים דבר או שניים על בניית סצנות מתח ואימה.

במרכז הסדרה עומד הזוג המאורס רייצ'ל (קמילה מורון,"דייזי ג'ונס והסיקס") וניקי (אדם דימרקו, "הלוטוס הלבן 2") שנמצא חמישה ימים בלבד לפני חתונתם. הם נוסעים יחד לבקתה מבודדת ששייכת למשפחה של ניקי כדי לעבור את הנוהל המוכר של פגוש את ההורים. אבל אם חשבתם שהחותנים שלכם הם מכה, חכו שתפגשו את ההורים של ניקי.

המשפחה שלו מורכבת מזוג הורים אקסצנטריים (טד לוין וג'ניפר ג'ייסון לי הפנטסטית) ואחים שהדבר הכי נחמד שאפשר להגיד עליהם שהם די סוציופתיים. תוסיפו לכל זה את העובדה שהסדרה מתנהלת בחשכה כמעט מוחלטת (מסוג הסדרות שמצריכות צפייה עם אורות מעומעמים) ובאווירה קפואה וקיבלתם חומר שמספק יותר סיוטים מהמציאות הישראלית.

למרות שהתמה הכללית שלה מוכרת למדי - זוגיות היא דבר מפחיד וחתונה עם הפרטנר הלא נכון עלולה להיות טעות פטאלית - "משהו רע עומד לקרות" מצליחה להעמיק בנושאים האלה. היא שמה במרכזה את נקודת המבט הנשית כלפי נישואים ומערכות יחסים, ומבלי להיכנס לספוילרים - מצליחה לתת פרשנות מדממת במיוחד ללחצים שמופעלים על נשים להתיישר עם הנורמה.

מבחינת אימה יש כאן הכל מהכל - מקווי עלילה על טבעיים, דרך ילדים מקריפים, רוצחים סדרתיים, פוחלצים ובעיקר הרבה דם. הרבה מאוד אפילו. כל פרק של "משהו רע" מתנהל קצת אחרת (יש כאן אפילו פרק שמרפרר ל"פרויקט המכשפה מבלייר"), אבל החתונה של רייצ'ל וניקי, וחוסר האמון שלה בו ובמשפחתו, הם הדבר המפחיד באמת שמרחף מעל כל האירוע.

"משהו רע עומד לקרות" היא לא סדרה מושלמת. יש בה סצנות שנמשכות הרבה אחרי שהפואנטה שלהן הובנה, ורגעים שמקנים תחושה של חזרה לאחור במקום לקדם אותנו. היא גם לבטח לא לכל אחד בגלל המחוזות הביזאריים שהיא הולכת אליהם. למרות זאת, הסדרה כן מצליחה להציג חוויה ייחודית ומרתקת ובינג' אסקפיסטי לחובבי אימה. אה, כן, וקמילה מונרו מסמנת את עצמה שוב כאחת השחקניות היותר מסקרנות שפועלות כרגע מבלי שעדיין פרצו בענק.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

מה היה קורה אם קומדיות קולג' א-לה "אמריקן פאי" היו מסופרות מנקודת מבט נשית? ומה אם הנשים שמובילות אותן לא היו מעודדות שרק חולמות לצאת מהלימודים עם אירוסין לשחקן פוטבול, אלא פמיניסטיות עם הסתכלות מפוכחת על היחסים בין המינים? זו פחות או יותר נקודת הפתיחה של "מגיע לו", קומדיה שחורה תוצרת אוסטרליה שלוקחת את כל השיח הסופר טעון סביב פמיניזם ומגדר ובונה סביבו תעלומת רצח שמתרחשת בקולג'.

במכללה על שם ססיל ג'יימס, שבו מתרחשת הסדרה, מתנהל ויכוח אמוציונלי במיוחד בין גברים סיסג'נדרים, בהובלת ספורטאים מזן הדוש, לבין פמיניסטיות מהצד היותר רדיקלי של המפה. למעשה, הסדרה נפתחת בהפגנה שנערכת מחוץ לאחת הכיתות, שבה אחת המוחות מניפה שלט שעליו כתוב "גברים מתים לא אונסים", באירוע שמסלים מהר עד לפינוי שלה מהמקום, בעודה צועקת "להרוג את כל הגברים".

באווירה הזאת, לא מפתיע שכאשר גופה מסורסת של שחקן רוגבי נמצאת בשטח הקולג', שתי נשים הופכות לחשודות מרכזיות: אליס (לידיה ווסט, "השנים", "החטא"), סטודנטית בתוכנית לחילופי סטודנטים עם אפס חברים, וברברה (נטשה ליו בורדיזו, "אסוקה"), משפיענית אופנה שנמאס לה מההטרדות הבלתי פוסקות מגברים, במיוחד מהפרופסורים הבומרים שלהן. השתיים, שנפגשו ערב לפני הרצח, בעוד האחת נמלטת ממעריץ והשנייה אבודה כהרגלה, בילו ערב של השתכרות וונדליזם, אבל הן יודעות בוודאות שהן לא רוצחות. הבעיה? ההוכחות היחידות שיש להן לכך יגרמו לכל אחת מהן נזק בלתי הפיך.

כמו הקולג' שבו היא מתנהלת, גם "מגיע לו" היא סדרה שבה השיח הפוליטי חריף וקיצוני, ולעיתים מאפיל על מה שיכול היה להיות עלילת מתח כיפית ומשעשעת עם הומור קולג'י בוטה (דמותה של אליס, שסובלת מהקאות לא רצוניות ברגעי מתח, ללא ספק מקלילה את האווירה).

בנוסף, ניכר שהיוצרים לא היו בטוחים לחלוטין מהו הפוקוס של הסדרה שלהם: האם היא רוצה להיות משל על חיי הקולג' המודרניים? האם היא מבקשת לספר סיפור על שתי נשים שונות מאוד שהופכות לחברות נגד כל הסיכויים? או שאולי היא בכלל מנסה להיות הגרסה הפמיניסטית והווקית ל"אמריקן פאי"? כך או כך, כשיש יותר מדי מרכיבים, התוצאה עלולה להישאר חסרת טעם, ועם כל כך הרבה מה לומר, יוצא ש"מגיע לו" לא באמת אומרת משהו חדש.