אנשי החינוך נוטים לפעמים לפאר ולרומם את המוסד החינוכי שהם עומדים בראשו. מעטים מתוכם מוצאים זמן, רצון וכישרון לתעד את ההתנסויות שלהם בין כותלי בית הספר, כפי שעושה גיש עמית בספרו, המתאר בעיקר קיום שברירי שמיטלטל כל הזמן בין רגשות של תקווה לייאוש
במהלך כל הקריירה המקצועית שלו כאיש חינוך, מחפש מטלון עוד ועוד דרכים לשתול את תחושת הערך העצמי שכל כך חשובה לפיתוח של כל מתבגר או ילד, ובספרו הוא לא מחבר אותנו מיד אל החוויה האישית שלו כדי להסביר איך ממנה צמחו רעיונותיו
כל אוהבי הכתיבה של מאיר שלו, והם לא מעטים, ימצאו מספיק סיבות טובות לאהוב גם את ספרו החדש "אל תספר לאחיך", אולם רוב הזמן הדברים הם קצת "ליד", כאילו ששלו מנסה לשלוט כאן בכוח באותו צד אפל וקודר, ובמידה רבה גם לרסן ולדכא אותו
לכאורה אין הרבה קשר בין הספרים "בית היפהפיות הנמות" של הסופר היפני יאסונרי קוובטה לבין "שכול וזיקוקים" של שמעון צימר, ובכל זאת נמתחים לא מעט קווי דמיון גלויים וסמויים בין שני הספרים, בראשם ניסיון נואש, חסר סיכוי כמעט, לחמוק מאימת הגוף המתפורר באמצעות המין
