וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הדוקו הטרי על ליברמן מציג אותו כשילוב של איירון מן, באטמן וסופרמן

1.8.2019 / 8:52

סרט התעודה הטרי והמדובר על אביגדור ליברמן ערוך היטב ומהנה לצפייה, אבל ניצב כסרטון תעמולה למענו יותר מאשר כיצירה דוקומנטרית של ממש, ומעלה הרבה תמיהות. וגם: התחרות העלילתית השנה היתה פוליטית ובועטת, אבל גם חלשה אמנותית

ליבר-מן. אלדד רפאלי,
מתוך "ליבר-מן"/אלדד רפאלי

תזמון זה הכל בחיים, וגם בקולנוע: כשנורית קידר השלימה את סרטה התיעודי על אביגדור ליברמן לקראת הקרנתו הקיץ בפסטיבל ירושלים, מושא התיעוד התנדנד מתחת לאחוז החסימה. כיום, הוא מסתמן כפוליטיקאי החשוב בישראל - לשון המאזניים של הקואליציה הבאה, ממליך המלכים ואולי אפילו ראש ממשלה פוטנציאלי. כל זה הפך את הקרנת הבכורה של מסמך הדוקו במסגרת התחרות המקומית של הפסטיבל לאירוע מעניין במיוחד. כיאה לכך, הוא היחיד מבין המתחרים הדוקומנטריים שהוצג באולם הגדול ביותר של הסינמטק ולא באלה הקטנים יותר.

קידר מתיימרת לשרטט כאן את דיוקנו של ליברמן ולפענח את החידות סביב אישיותו. לשם כך היא מסתייעת בשלל קטעי ארכיון, רבים מהם נדירים, ובראיונות עכשוויים עם ליברמן. שיתוף הפעולה שלו, כך נראה, הכתיב את אופי הסרט, שמציג אותו כמעין שילוב של איירון מן, באטמן, ספיידרמן וסופרמן, וניצב יותר כתעמולת בחירות מאשר כיצירה דוקומנטרית של ממש.

אז נכון, גם את "החבר דב" האשימו בפולחן אישיות, אבל כאן הבעיה חמורה יותר. הסרט עושה צחוק מהעבודה ומתעלם מרשימה ארוכה של התבטאויות והתרחשויות שעלולות להביך את ליברמן: הרשעתו בתקיפת קטין; הדרמות המסתוריות סביב עדי המדינה נגדו; הבטחתו הכוזבת לחסל את הנייה, ששמה אותו ללעג ולקלס; הסלוגן "בלי נאמנות - אין אזרחות". כל זה נעלם באורח פלא מהתוצאה הסופית, והרשימה עוד ארוכה. למעשה, אפשר ליצור סרט נוסף וארוך יותר רק מכל מה שקידר בחרה להתעלם ממנו.

עוד בנושא:

אלה הזוכים הגדולים של הפסטיבל

יו"ר מפלגת ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן במהלך ישיבת המפלגה בגני התערוכה, תל אביב  30 ביולי 2019. ראובן קסטרו
חלם להיות במאי קולנוע, הפך להיות כוכב קולנוע. אביגודר ליברמן בנאום בחירות טרי/ראובן קסטרו

"ליבר-מן", אמנם ערוך באופן קצבי וסוחף ומהנה לצפייה, אבל לא ברור למי נועד. לקהל הישראלי, מסמך הדוקו הזה לא יחדש שום דבר, ולציבור הבינלאומי הוא ערטילאי מדי, שכן אין בו כמעט קונטקסט ומי שלא מגיע עם היכרות ובקיאות מוקדמת, לא ימצא כאן את הידיים והרגליים.

דבר אחד בכל זאת ייאמר לזכותו של "ליבר-מן": בתיאורו את המסלול שעבר גיבורו בשלושת העשורים האחרונים, הוא מיטיב להראות עד כמה המערכת הפוליטית אצלנו בנויה על אינטרסים ולא על אידיאולוגיה. רגע אחד ליברמן הוא נושא הדגל של הקול הרוסי, ורגע אחר ממציא את עצמו מחדש כלאומן אנטי-ערבי, ואז שוב הופך את עורו ומצדד בהקמת מדינה פלסטינית; רגע אחד הוא החבר הכי טוב של נתניהו, שמכריז כי הם "בלתי נפרדים", ורגע אחר ה-BFF שלו לשעבר מכנה אותו "שמאלן", ומוביל אותו להמליץ לחבריו לשכור פסיכיאטר. הכל נזיל - וכמאמר דף הפייסבוק הפופולרי, הכל מטומטם.

בתחילת "ליבר-מן", נחשף כי הפוליטיקאי חובב הסרטים שקל בצעירותו לנסוע לפריז כדי ללמוד קולנוע ולהפוך לבמאי. מעניין מה שוחר מסך גדול שכמותו היה חושב על התחרות העלילתית המקומית של הפסטיבל, שהמחישה השנה עד כמה חמור מצבה של התעשייה המקומית, ואיך זה שהמסגרות הרשמיות בקאן ובוונציה זרקו השנה את התוצרת שלה מכל המדרגות. מה שבטוח, מנהיג ישראל ביתנו לא היה מתלהב מן העובדה שצמד סרטים העזו לדבר על הנכבה: "המתים של יפו" ו"מאמי", שניהם נועזים פוליטית ובעייתים אמנותית.

עוד בוואלה

עירום חסר בושה, שואה וחייזרים: סרט הדוקו הכי מטורף שעשו בישראל

לכתבה המלאה
מאמי. לורן ברונה,
מתוך "מאמי"/לורן ברונה

סרטים נוספים שהוצגו במסגרת התחרות, ועליהם כבר כתבנו בעבר, הם "היום שאחרי לכתי", "עיניים שלי", "קצפת ודובדבנים", "אלוהי הפסנתר" ו"ככה את אוהבת". את שביעיית המתמודדים השלים "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי" של דוד אופק ויוסי עטיה, המככב כצעיר בפוסט-טראומה המדריך סיורים בין זירות הפיגועים השונים שהתרחשו בעיר הבירה.

רוב הסרטים שהוקרנו בפסטיבל, בין אם הם מקומיים או בינלאומיים, היו מדכדכים להפליא ותו לא. בניגוד להם, "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי" משעשע למדי, גם אם בדרך מרירה, ועוסק בצורה מקורית בפוסט-טראומה האישית והלאומית בעקבות פיגועי הטרור. נקודת החולשה שלו היא עיצוב הדמות הנשית היחידה בו, הצעירה בה הגיבור מתאהב. היא דוגמה קלאסית למה שנהוג לכנות בתקשורת האמריקאית Manic Pixie Dream Girl. דמותה אינה אלא פנטזיה גברית ואין לה שום קיום מעבר הצורך לשרת את המהלכים הקשורים בגבר שבצידה. לכל הפחות, מגלמת אותה ליהי קורנובסקי, שחקנית נדירה עם נוכחות קולנועית של חיית פרא, שטורפת את המסך בכל סצינה בהשתתפותה.

נולדתי בירושלים ואני עדיין חי. צילום מסך
ליהי קורנובסקי ב"נולדתי בירושלים ואני עדיין חי"/צילום מסך

גם המסגרת התיעודית בפסטיבל הסתיימה אמש. חוץ מ"פאראנו" עליו כתבנו בעבר, רוב הסרטים בה נראו כמו כתבות מגזין במהדורת סוף השבוע. יוצא דופן נוסף הוא "מאה אחוז" של יעל קיפר ורונן זרצקי. אמנם, גם הם עוסקים בנושא שנראה חדשותי - סיפורו של בית ג'אן, היישוב הדרוזי שתמיד ניצב בראש רשימת הרשויות המובילות בזכאות לבגרות. אך את הסיפור מעורר ההשראה, מציגים היוצר והיוצרת באמצעות משיכות מכחול רחבות, רוחב יריעה וגישה קולנועית ביותר.

גם השימוש בשיר של משרוע לילא תורם לעוצמת הסרט, שבאחת מן הסצינות החזקות שלו, מתאר כיצד מנהלי מערכת החינוך המקומית קוראים את הטוקבקים הגזעניים נגדם ונגד ההישגים שלהם, וכל זאת כמובן על רקע חוק הלאום. מעניין יהיה לחזור לגיבורי "מאה אחוז" בעוד עשר שנים, ולבחון האם נותר בהם עוד חשק להצטיין במדינה שמתייחסת אליהם כך.

מה עוד לראות בפסטיבל בסוף השבוע? המדריך המלא

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully