הורסינ' אראונד: 10 שיעורים לחיים שלמדנו מ"בוג'ק הורסמן"

"מזל טוב דיאן ותשתמשו בפונט יפה", נכתב על הבאנר הגדול שנתלה בבית משפחת פינאטבאטר לכבוד מסיבת ההפתעה שמיסטר ערך לדיאן. זו אחת מבדיחות הרקע החוזרות של הסדרה, בה מיסטר פינאטבטר לא מצליח להזמין שלטים מבלי שההוראות שלו ייכנסו בטעות לתוצר הסופי. כך למשל נכתב בשלט במסיבת האירוסין של הזוג: "ברכות לדיאן ומיסטר פינאט באטר, פינאט באטר זו מילה אחת". בחתונה עצמה החתן ניסה לתקן את העוול והשלט שונה, ונכתב בו כך: "ברכות לדיאן ומיסטר פינאט באטר, פינאט באטר זו מילה אחת אל תכתבו מילה אחת".

ביקום הטלוויזיוני בו מתרחשת עלילת "בוג'ק הורסמן" בני אדם חיים לצדם של בעלי חיים מדברים. זה מבלבל בהתחלה, ואפילו קצת מטריד כשמבינים שבת הזוג של הסוס היא חתולה ובמקביל אישה מקיימת מערכת יחסים עם כלב (כדי להבהיר לנו את המצב, בוג'ק שואל את מיסטר פינאטבאטר בפירוש: "הפין שלך היה בתוך הווגינה שלה?"). אלא שברגע שמתרגלים למצב המוזר הזה, נפתח בפנינו צוהר לאינספור שנינויות. יש את הבדיחות הברורות על חברו הטוב של האדם, כך למשל מיסטר פינאטבאטר מקבל דו"ח על מהירות כי הוא רודף אחרי הדוור. הלברדור החביב גם שותה את האלכוהול שלו מתוך קערה, ישן עם אשתו במיטת כלבים גדולה, וממלא את ביתו בתמונות אירוטיות של כדורי טניס. החתולה פרינסס קרוליין רצה במכון כושר כשעכבר מחובר לקצה ההליכון שלה, שומר המסך שלה במחשב הוא כדור צמר ולמרות שנופלות עליה צרות ומשימות בלי הרף - היא תמיד נוחתת על הרגליים שלה.

אבל מעבר לבדיחות הברורות האלה על חיות מחמד, ישנם המון בדיחות ויזואליות שמוסתרות ברקע. כך למשל מהדורת החדשות של MSNBSea שמוגשת על ידי לוויתן, הבמאי המוערך קוונטין טרנטולינו הוא עכביש, השחקן ג'ון האם הוא חזיר, וגם הגיבור הראשי במחזמר המוערך "האמילטון", הנחש התינוק נרגע עם רעשן פעמונים, החברה הינשופית של בוג'ק כל הזמן שואלת על אנשים מי הם (ובעצם, כמו כל ינשוף, אומרת "Who" כל הזמן), תרנגול עובר ליד הבית של בוג'ק כל יום וצועק: "תתעוררו, כבר בוקר" והדג מרלין ברנדו שמגיש בירה מסוג סטלההההההה. ואולי נוח לחשוב שדיאן היא הכבשה השחורה של המשפחה אבל בפועל זה גארי, אחיה המאומץ שהוא כבשה שחורה, פשוטו כמשמעו.

בתחילת החודש זכה קוונטין "תודה, גברת" טרנטינו עם דרמת הפשע המאוד לא קומית "היו זמנים בהוליווד" בפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר מסוגת הקומדיה או המחזמר וגרם ללא מעט הרמת גבות. זה לא הסרט הלא-קומי הראשון שמועמד ו/או זוכה בקטגוריה - גם "להציל את מארק וואטני" שזכה ב-2015 גרר תגובות מופתעות על עצם המועמדות, והזכייה שלו בפרס. אלא שעם כל הכבוד - הזוכה המרשים ביותר בפרס היה בוג'ק הורסמן, שזכה בפרס "היוקרתי" על ספר הביוגרפיה שלו, אותו הוא לא כתב. "וואו, איזה כבוד. אני רוצה להודות לתא הכתבים הזרים של הוליוו", אומר בוג'ק בנאום הזכייה שלו, ואז הדגיש: "חשוב לציין שהספר שלי לא היה קומי ולא מוזיקלי. אתם בכלל צופים בסרטים שאתם מעניקים להם פרסים? כי יש לי תחושה ש… חוץ מזה, הספר שלי לא היה סרט. אתם מודעים לזה, נכון?".

בין שלל הסופרלטיבים שניתן לתת לה, "בוג'ק הורסמן" הייתה אחת התוכניות הכי פמיניסטיות על המסך בשנים האחרונות. למרות הנוכחות של תנועת ה-Woke בהוליווד, עדיין רוב הסרטים והסדרות לא מצליחים אפילו לעבור את "מבחן בכדל" הפשוט. המבחן גורס כי בסרט/סדרה צריכות להיות לפחות שתי נשים שמוצגות בשמן המלא, הן צריכות לנהל שיחה, והנושא של השיחה צריך להיות על משהו שאינו גבר. כמעט אף סרט שמועמד השנה לאוסקר, לדוגמה, אינו עובר את המבחן - אך בוג'ק "מרסק" את המבחן כל פעם מחדש עם דמויות נשיות חזקות, שאיכשהו מצליחות לנהל חיים שלמים ושיחות שלמות שלא על גברים - דווקא בסדרה שסובבת סביב גבר. כלומר, סוס.

הסדרה לא שוכחת להגחיך גברים שיודעים "לדבר פמיניסטית", אך מתנהגים בפועל בצורה הפוכה. זה מגיע לשיא בעונה החמישית, כשבוג'ק מתארח בתוכנית בוקר ואומר את המשפט הבנאלי: "כמובן שזה לא טוב לחנוק נשים". המשפט הזה הופך את בוג'ק לכוכב בקרב נשים. "מתברר שהבעיה בפמיניזם מלכתחילה הייתה שלא גברים עסקו בזה", מעיד בוג'ק בחוסר מודעות על שורש הבעיה. בהמשך העונה הוא מזכיר כמה זה קל "לדבר פמיניסטית" ובו זמנית להמשיך לפזר גבריות רעילה, אלימה ואטומה.

מעריצי "ריבולבר", "סרג'נט פפר" והאלבום הלבן לא היו באמת צריכים עוד סיבה להעריץ את פול מקרטני, אבל הסיפור מאחורי הופעת האורח שלו בעונה השניה של "בוג'ק הורסמן" חמוד במיוחד. יוצרי הסדרה רצו להביא שם גדול שיופיע בתור דמות שקופצת מתוך עוגה ביום ההולדת של דיאן. ככל שהכוכב יהיה גדול יותר, כך הסצנה תהיה משעשעת יותר, ולכן בראש רשימת המועמדים עמד האביר הבריטי, אחד המוזיקאים המפורסמים בתבל. להפתעת כולם, הוא הסכים. למעשה, אפילו יוצר הסדרה, רפאל בוב-וקסברג, לא ידע (ולא האמין) ממש עד הרגע האחרון שההפקה של התוכנית הדי אנונימית דאז תצליח לשכנע את מקרטני להשתתף בתוכנית.

"נהגתי באוטו לכיוון העבודה, ועצרתי לקנות מילקשייק", נזכר בוב-וקסברג, "בזמן שחיכיתי שיכינו לי את המשקה קיבלתי טלפון מהמפיק האחראי שאמר לי: 'היי, ראית את המייל ששלחתי לך הבוקר?'. אמרתי לו: 'לא, איזה מייל?'. והוא אמר: 'כן, הוא מגיע להקליט היום. הוא ייכנס לאולפן עוד חמש דקות. תגיע לכאן דחוף'. לא חיכיתי למילקשייק, טסתי חזרה לרכב ודהרתי לאולפן". בוב-וקסברג הספיק להגיע בזמן כדי לביים את השורה הקצרה של מקרטני, ובעיקר בשביל לפגוש את האליל, עליו הוא העיד שהוא: "האיש המתוק בעולם".

ביצירת המופת "תמונתו של דוריאן גריי", מסביר אוסקר וויילד שהוא מתייחס לשנאה עצמית כסוג של מותרות. "כשאנחנו מאשימים את עצמנו, אנחנו מאמינים שאנחנו לוקחים את הזכות לכל אדם אחר להאשים אותנו". במובנים מסוימים זו בדיוק הגישה שמכניסה את בוג'ק ללופ של הרס עצמי. בוג'ק הוא המבקר מספר 1 של עצמו בדיוק כפי שהוא המעריץ מספר 1 של עצמו, ובשלב מסוים הוא מאמין שזה שהוא מתעב את עצמו נותן לו את הזכות לא להשתנות.

הסדרה לוקחת אותנו למסע אל תוך התוכחה האנושית (או במקרה הזה, הסוסית) שכמעט כולנו יכולים להתחבר אליה. בוג'ק מאשים הרבה מהחסרונות שלו בילדות הקשה שהייתה לו עם הורים קשוחים שלא הראו לו אהבה. הם מצדם האשימו אותו בכך שמנע מהם הגשמה עצמית. כשהסדרה לוקחת זום אאוט אנחנו מגלים כמה החיים של הוריו של בוג'ק היו קשים, וכמה אומללים הם היו בתוך מערכת היחסים שלהם - בלי קשר בכלל להולדתו של בוג'ק. הוא האשים אותם, הם האשימו אותו, ובסוף הם בחרו להתעלם מכל הרגשות האלה והטביעו את הרגשות שלהם באלכוהול, סמים וכדורי דיאטה.

אנחנו יכולים להאשים את ההורים שלנו במי שאנחנו, אנחנו יכולים להאשים את עצמנו, ובסופו של דבר זהו מעגל שלעולם לא נגמר - עד שלא לומדים לקבל את עצמנו, ואת האנשים בחיינו, כפי שהם. זה קל להגיד, וקשה ליישם. היכולת לסלוח היא נחלתו של החזק, ובוג'ק מלמד אותנו שגם הכוכבים הגדולים, העשירים והמפורסמים לא תמיד יכולים להיות חזקים מספיק בשביל לעשות את השינוי הזה. המסע שאנחנו עוברים עם בוג'ק משתנה בהלוויה של אמו, שמלווה באחד המונולוגים קורעי הלב שאי פעם נצפו על המסך. אף אחד לא ניצח בדו-קרב בין בוג'ק להוריו, אבל אם למדנו ממנו משהו, זה שלא צריך לחכות למלאך המוות כדי לגדוע את משחק ההאשמות.

העונה החמישית של "בוג'ק הורסמן" הייתה ככל הנראה השיקוף הכי מציאותי אי פעם של התמכרות על מסך הטלוויזיה שלנו. לרוב, הוליווד גורמת להתמכרויות להיראות כמו משהו מושך למדי. סמים הופכים אנשים נרגנים לגאונים (היי דוקטור האוס!), אלכוהול הופך אנשים מופנמים וביישנים למלאי כריזמה וקסם אישי (אהלן ראג'ש קוטרפאלי!) - ובכלל, כמה מגניב לשתות אלכוהול באמצע יום עבודה (כמעט כל דמות ב"מד מן") או סתם לסגור את היום, כל יום, עם טיפה מרה בגרון (בערך תכלית העלילה של "חופשי על הבר", "הוראס ופיט" ובתכל'ס גם "משפחת סימפסון").

מי שהתמודד עם התמכרות אמיתית, יודע כמה המציאות פחות נוצצת. התמכרות לא הופכת אנשים לחסרי עכבות ומשוחררים, להפך - היא כולאת אותם בתוך קירות הנפש של עצמם. לאורך כל חמש העונות הראשונות של הסדרה, בוג'ק הוא אסיר של ההתמכרות שלו - ואנחנו עדים לנפילה האיטית, הכואבת, והבלתי נמנעת של המכור אל חוסר האונים שבאיבוד השליטה לטובת המנה הבאה.

היציאות למסעות סמים ואלכוהול של בוג'ק בארבע העונות הראשונות השתנו בעונה החמישית, שם ההתמכרות שלו מוצגת בצורה אותנטית וגסה. אין שום דבר מושך בהתנהגות שלו. אין שום דבר יצירתי במעשים שלו. ההזיות שנגרמות לו בגלל הסמים אינן סקסיות, והכאב שהוא חש אינו מעורר הזדהות אלא בעיקר רחמים. בזמן שהתמכרות לאופיואידים הפכה למגפה של ממש בארה"ב, מדובר במסר חשוב.

העונה השישית והאחרונה של הסדרה (אל דאגה, אין ספוילרים בהמשך) מציגה את השלב האחרון של ההתמכרות - הגמילה. זו כמובן לא בחירה מובנת מאליה, לא מבחינה עלילתית ולא מבחינה אנושית. גם כאן, יוצרי הסדרה לא עושים חיים קלים לצופים, כי גמילה זה לא דבר קל. בעוד הסרט "טריינספוטינג" לימד אותנו את המחיר הפיזי של הגמילה, בוג'ק לימד אותנו את המחיר הנפשי בדרך לגאולה. ליתר דיוק, את העובדה שלא תמיד בסוף הגמילה נמצאת גאולה. כמעט אף פעם אין. הגמילה לא יכולה להחליף את הסם, וההתמכרות לעולם תהיה ברקע. כך או כך, החיים לא עוצרים כשאתה "בפנים", ואף אחד לא יעשה לך הנחה בגלל שאתה מכור לשעבר - לרוב זה יהיה אפילו להפך. אינסוף סדרות וסרטים התעסקו בשיטת 12 הצעדים לגמילה, ראינו לא מעט דמויות שמתיישבות מול קהל של זרים ופולטות: "קוראים לי ככה וככה ואני אלכוהוליסט". "הסמויה" עשתה את זה בצורה הכי ריאליסטית שיש, "בוג'ק הורסמן" לקחה את זה לכיוון קצת שונה, אבל ההתמודדות הקשה והבלתי פוסקת, זאת שתמיד נשארת ברקע, אותנטית באותה מידה.

המשפחה של בוג'ק הייתה המשפחה הקלאסית - הורים משכילים במקצועות בורגניים, ילד שגדל בבית "טוב" ומטופח להצלחה, שאכן מצליח בסוף. אבל הוא היה אומלל. קשה לא להאשים את ההורים שלו בכל התכונות השליליות שלו. קשה שלא לראות את הדיסוננס בין תפקידו בסיטקום "על הסוס" בניינטיז לבין הילדות שאותה הוא חווה.

אלא ש"בוג'ק הורסמן" כן הציעה גאולה מתוך המוכר והבנאלי, והזכירה שחיי משפחה הם לאו דווקא הגרסה הנורמטיבית שהורגלנו אליה בסיטקומים קלאסיים. פרינסס קרולין סוף סוף הצליחה למצוא שלווה בתוך מירוץ העכברים (סליחה) כשאימצה תינוקת, לבדה, כאם חד הורית. הילדה לא דומה לה, ואין לה אף תכונה אינסטינקטיבית לטפל בתינוקת ממין אחר לגמרי (ביקום של "בוג'ק הורסמן" האנלוגיה הזאת קלה במיוחד, שכן היא חתולה והילדה היא דורבן) - אבל היא מאושרת, והתינוקת מאושרת. וזה מה שחשוב, לא? וזה לא שמציגים את ההורות החד-הורית כאיזה אושר מתמשך, הקושי הנפשי והפיזי שכרוך בגידול ילד לבד מוצג במלוא אכזריותו.

גם טוד, הדמות הא-מינית הראשונה בתולדות הטלוויזיה (ב"חינוך מיני" של נטפליקס כבר יש דמות א-מינית בולטת נוספת), מציג גרסה חדשה למשפחה, שונה לחלוטין ממה שהכרנו. יש בסדרה זוגות של חתול ועכבר (תרתי משמע), של כלב ואישה, של כלבה וגבר, של חתולה ושלושה-ילדים-שעומדים-על-הכתפיים-אחד-של-השני-מתחת-למעיל-גשם, של סוס וינשופה, של גבר ואיילה. אלה לאו דווקא מסרים של גאווה להט"בית אלא תזכורת לכך שאנחנו בוחרים את מי לאהוב, ובימינו זה כבר לא נקבע מראש. זה כאילו אמור להיות ברור מאליו, אנחנו בשנת 2020, אבל אף סדרה לא עשתה את זה בצורה כל כך קאז'ואלית ומבריקה כמו "בוג'ק".

להגיד שבוג'ק הגיע לתחתית החבית, תרתי משמע, זו תהיה קלישאה. מה הרגע הכי שפל שלו? הפעם שהוא בגד בחברו הטוב וסירב לתמוך בו כרשת השידור פיטרה אותו בגלל שהוא הומוסקסואל? אולי בגלל הפעם שבה היכה את פול מקרטני בטקס גלובוס הזהב (הלו, הוא האיש המתוק בעולם!)? שחנק באלימות את זוגתו? שנישק את בתה התיכוניסטית של ידידתו? שהרס את הסיכוי להגשמת החלום של חברו הטוב? ששכב עם הילדה ש"גידל" בתוכנית הטלוויזיה שלו? שגרם לאותה ילדה להידרדר חזרה לסמים לאחר שנגמלה, ואז צפה בה גוססת במקום להציל אותה?

החיים של בוג'ק הם אוסף של רגעי שפל, והוא פטר את עצמו באחריות כשטען שזה מי שהוא. השנאה העצמית שלו הייתה מין תירוץ להשתנות. מי שגרמה לו להסתכל אחרת על חייו היא דיאן, האאוטסיידרית שמעולם לא התאימה לביצת הזפת שהיא הוליוו. הספר שכתבה עליו נתן לו פרספקטיבה שונה על עצמו, וגם אם זה לקח לו זמן - הוא הבין שהוא יכול להשתנות לטובה. זה לקח לו זמן. השינוי אצלו היה גם חיצוני, כשנתן לשיער שלו להלבין בצורה טבעית. זה הפך לקל יותר עם הזמן. הסוד היה לעבוד על זה כל יום. מצד שני, צריך לזכור שהשינוי לבדו אינו מבטיח אושר.

בלי לגלוש לספוילרים לגבי סוף הסדרה, אפשר להגיד שרפאל בוב-וקסברג ניסה לעשות הכל כדי לסגור כל קו עלילה שהוא פתח במהלך הסדרה בצורה הטובה ביותר, זה לא דבר של מה בכך, בטח בסדרה עם מספר דמויות מאוד מורכבות ועמוקות שעוברות תהליכים משמעותיים.

לא כל הדמויות "יקבלו את מה שמגיע להן". לא כולם יזכו לסוף טוב, לא כולם יזכו לסוף רע, הרוב פשוט ימשיכו את החיים שלהם כי זה מה שקורה בחיים עצמם. למעשה, ככה נגמרת כל יצירה טלוויזיונית, אולי חוץ מ"עמוק באדמה".

בעונה הראשונה אנחנו רואים שבוג'ק הצעיר מקבל אזהרה שלא לטבוע בביצת הזפת הטובענית שהיא הוליווד (אז עדיין קראו לה ככה), ואפשר לראות בכך מין מטאפורה לחיים של כולנו. לא משנה אם אתה שחקן קולנוע, לא משנה אם את מהנדסת תוכנה, לא משנה אם אתה מנקה רחובות או משנה למנכ"ל של חברה גדולה - החיים של כולנו יכולים להרגיש בשלב מסוים כמו ביצת זפת טובענית. ההבדל הוא שהחיים שלנו הם לא בינג', אי אפשר לחכות לסוף העונה כדי לקבל איזה "סוף טוב" או "המשך יבוא" - החיים הם אוסף של פרקים, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות. "בוג'ק הורסמן" קיבלה בהכנעה את הסוף שלה, ואנחנו נצטרך להמשיך בלעדיה. היא לימדה אותנו הרבה, אבל לא את הכל. זה חלק מהקסם של הסדרה, חלק מהאפיל שלה. בשום שלב היא לא האכילה אותנו בכפית, ותמיד השאירה אותנו עם טעם של עוד. היו סדרות טובות ממנה, אבל לא היו סדרות טובות כמוה. בואו ננסה להיות מאושרים ממה שקיבלנו ממנה. עד הבינג' הבא.