בשנות ה-80 חלה הפריצה הגדולה בנוכחות של פלורידה על מסכי הקולנוע והטלוויזיה. את הפופולריות של "פני צלקת" המשיכה סדרת הטלוויזיה "מיאמי וייס", שאמנם גם היא הציגה את המדינה כמוקד משיכה לפשע, אבל הצילומים שטופי השמש שאפיינו אותה החלו למגנט תיירות בהמוניה. גם בארבעת העשורים הבאים שימשה פלורידה כמוקד משיכה לסרטי פשע, לעיתים השתרבבו לתוכה גם קומדיות, אבל ככלל, השילוב בין הז'אנרים היה דליל.
ומדוע, בעצם? הרי למדינה הנוצצת ועתירת החופים יש את כל התנאים לייצר ממתק ממכר, העשוי מחומר הגלם של פשע עם מודעות עצמית, כזה שלא לוקח את עצמו ברצינות. זה בדיוק מה שעבר בראש של דונלד טוד, שיצר את "הצד האפל של פלורידה" ("Florida Man"), סדרת פשע קומית בת שבעה פרקים שעלתה לאחרונה בנטפליקס.
מייק ולנטיין (אדגר רמירז, "הרצח של ורסצ'ה: סיפור פשע אמריקאי") הוא שוטר לשעבר שסרח והסתבך בהימורים בפילדלפיה. כדי למחוק חוב גדול למאפיונר מוס ינקוב (אמורי כהן), ולנטיין מתחייב למצוא עבורו את חברתו דלי ווסט (אבי לי, "ארץ לאבקראפט"), שברחה לפלורידה עם הרכב החדש שקנה לה כמתנה. חזרתו של מייק למדינה שבה גדל מייצרת לא רק אקשן ומשחקי חתול ועכבר, אלא גם קונפליקטים משפחתיים עם אחותו ואביו (אנתוני לאפליה, "ללא עקבות").
על פניו, יש פה את כל החומר למיני סדרה מוצלחת, ושני הפרקים הראשונים של "הצד האפל של פלורידה" אכן מספקים בדיוק את מה שמצופה ממנה: סצנות משעשעות, עטופות בצילומי אווירה שיצרו את הרושם שאנחנו הולכים לקראת צפיית פאן אמיתית. אלא שבנטפליקס, כמו בנטפליקס, הפתיחה הטובה דעכה במהירות ואת מקומה תפס כאוס משמים.
אחת הבעיות של הסדרה היא המשחק הלא אחיד. רמירז הכריזמטי תופס היטב את משבצת הגיבור, הפרצוף הסרקסטי שלו תפור לסיטואציה, אבל החוליה שמתאגדת סביבו לא מספקת את הסחורה. מי שבולט לרעה במיוחד הוא כהן. מוס ינקוב נועד מלכתחילה להיות מאפיונר צעצוע נלעג ומגוחך, ובשל כך הדמות שלו אמורה להיות גרוטסקית, אבל אם תחילה קשה היה להבין אם כהן מקצין את הדמות בכוונה, בהמשך נוצר הרושם שהוא סתם משחק גרוע. גם אבי לי האוסטרלית לא מצליחה להיכנס לנעלי בת ארצה מרגו רובי בתפקיד הפאם פאטאל המודרנית.
גם על תצוגה גרועה אפשר להתגבר, בהנחה שהסיפור טוב ומחזיק את הצופה, אבל פה, בעלילה, נמצאת נקודת התורפה העיקרית של "הצד האפל של פלורידה". היא שטוחה, רעועה ומפוזרת, מתפצלת לכמה סיפורי משנה, שאף לא אחד מהם צולל לעומק ומזיז איזושהי מחט בקצב הלב. הכול רדוד ושטחי, נטול מתח, כאילו מתאמץ לבדר בכוח מבלי להרגיז משל הייתה קליפ של חתול חמוד. יש בה הרבה אלמנטים טיקטוקיים, אבל הניסיון להפוך אותה לפופית מבוצע באופן בינוני מינוס. הקצב לא אחיד, היא עטופה ביותר מדי דמויות וסיפורים שמסרבלות ותוקעות את השטף, אין אף סצנה שמשאירה את הצופה תלוי באוויר, שום רגע שגורם להחסרת פעימה או מינימום לתחושת קרינג'. מעבר לבינוניות הרגשית, גם המיני-עלילות מתפזרות לכל עבר ומותרות בשבלוניות. ניכר שג'ייסון בייטמן, אחד המפיקים של הסדרה, ניסה להביא לפה משהו מ"אוזרק", אבל המעבר ממיזורי לפלורידה לא צלח.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכם גם:
"עצבים" ("BEEF"): הסדרה של נטפליקס כל כך טובה כי היא מתגנבת אלינו מלמטה
"יורשים" עונה 4 פרק 5: אם זה כל כך טוב, למה זה מרגיש כל כך רע?
"יהלומים": הסדרה של היוצרים הישראלים בנטפליקס לא בטוחה מה היא רוצה להיות
"אל מעבר לאוקיינוס" ניגשת למלחמת העולם השנייה אחרת לגמרי מהמקובל - ומפתיעה לטובה
עם הזמן, כשהקונספט הובן, קיבלה הצפייה מעמד של מסך שני, השמור לתוכניות כמו "תעופה בחקירה", קליפים ב-VH1 או משחק אמצע טבלה בליגה האנגלית. בניגוד למותחנים אחרים, כמו "הרכש החדש" או "סוכן הלילה" שעלו אף הן בשנה האחרונה בנטפליקס, ובניגודיות מוחלטת לשמה, "הצד האפל של פלורידה" לא חושפת שום דבר מסקרן, מפתיע, מצמרר או מקפיץ. ייתכן שבתור סרט היא הייתה מחליקה בגרון טוב יותר, אבל לזכותה ייאמר שיש סיכוי טוב שתצליחו בכל זאת לצלוח אותה, במיוחד אם אתם מונעים מהדרייב הקבוע של "אין מה לראות".