זו תקופה די מערערת להיות אנושי. אין מי שמחובר בצורה כלשהי לחדשות שלא תהה לאחרונה איך ייראה העתיד שלו בעולם של בינה מלאכותית. הנבואות, באופן טבעי, אפוקליפטיות למדי. אפילו האופטימיות שבהן לא מכחישות שבתוך זמן קצר ההבדל בין הצלחה לכישלון יהיה היכולת לשלוט בכלים החדשים. כאשר הופקה "גברת דיוויס", הדרמה הקומית-ביזארית-מד"בית של רשת פיקוק שעלתה לאחרונה ב-יס, מושגים כמו Chat GPT או מידג'רני עדיין לא נכנסו לחיינו. כמובן, יצירות תרבות לא מעטות חזו בדרכים אפוקליפטיות כאלה ואחרות את עידן הבינה המלאכותית כבר לפני שנים, אבל "גברת דיוויס" היא הראשונה שמכה בברזל ברגע האמת. זה כבר לא מד"ב ולא פנטזיה, רובוטים אולטרה-חכמים הם כבר עובדה. ואולי בגלל זה, טוב שהיצירה הראשונה על AI בעולם של AI היא כל כך טיפשית, הזויה ולא לוקחת את עצמה ברצינות.
הניסיון לתאר את "גברת דיוויס", שיצרו טארה הרננדז ("המפץ הגדול") ודיימון לינדלוף ("הנותרים", "השומרים"), מופרך כמעט כמו להסביר איך AI עובד, אבל בואו ננסה. היא מתרחשת במציאות זהה לשלנו, בשינוי אחד: בינה מלאכותית בשם "גברת דיוויס" הפכה לציר שסביבו סובב העולם. היא נמצאת באוזני כולם (פשוטו כמשמעו, היא מדברת אל משתמשיה באמצעות האוזניות שלהם), פותרת בעיות וסכסוכים, ממגרת רעב ומחלות, מניעה את תומכיה בהתאם למטרות הטובות שהיא מקדמת, וכמו שניתן לצפות - כל זה פחות אוטופי ממה שנדמה.
סימון (בטי גילפין, "GLOW"), נזירה עם סיפור חיים מורכב, סוחבת איתה טראומה שקשורה ב"גברת דיוויס" ומסכימה לצאת עבורה למסע לאיתור אוצר עתיק בשם "הגביע הקדוש", כתנאי לכך שבתמורה היא תכבה את עצמה לנצח. היא עושה זאת בלוויית האקס שלה, ווילי (ג'ייק מקדורמן, הזכור כג'ף, אהובה של נדיה ב"מה שקורה בצללים") שמנהיג מחתרת חנונית/מצ'ואיסטית הזויה, ותוך שהיא מנהלת מערכת יחסים עם מנהל מסעדה בשם ג'יי, שהוא הרבה יותר ממה שנדמה. וכל זה קשור גם לדת ולטמפלרים ומשום מה לנאצים. אמרתי לכם שזה יהיה ניסיון מופרך.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
זה מה חשבנו על כל הסדרות שהסתיימו:
טד לאסו יכול להפוך כל אדם לגרסה הטובה ביותר שלו, אבל לא את הסדרה בכיכובו
"יורשים": הסיום של הסדרה מבטיח שהיא תיזכר כאחת מהגדולות
"בארי": העונה האחרונה של קומדיית הפשע מרשימה, מרהיבה, מפתיעה - ולגמרי מיותרת
"גברת מייזל המופלאה" סיימה את דרכה בראש - ובציצי - מורמים
די ברור ש"גברת דיוויס" נוצרה מראש כדי לא להיות הגיונית בשום צורה. הכאוס המובנה שלה הוא מה שאמור לגרום לכם להפסיק לדאוג ממה שיקרה בסוף ופשוט ליהנות מהמסע. וזה חתיכת מסע. מספיק שנאמר שבדרך אל המטרה ווילי וסימון עוברים בתחרות סיבולת מוזרה הקשורה לחרב האגדית של המלך ארתור, מנסים להציל את האפיפיור, מתכננים שוד מורכב, מגלים אמת מסתורית מאדם שנתקע על אי בודד, פוגשים דמויות מיתולוגיות מהנצרות, מסתבכים עם כומר מסתורי, אוכלים עוגה יקרה באופן מופרך, נוסעים ברכבות הרים, מסתבכים עם לוויתן רצחני - וזה באמת על קצה המזלג.
בסופו של דבר, בתוך אינספור סיפורי המשנה וסיפורי הצד והסתם דאחקות שלה, יש ל"גברת דיוויס" שלד של סיפור, ואם מתעמקים בו באמת אפשר למצוא לא מעט תובנות יפות על הליכה עיוורת אחרי אל לעומת הליכה עיוורת אחרי טכנולוגיה, על אמונה וחופש בחירה, על כוונות טובות והנטייה שלהן להוביל לגיהנום.
מבלי לספיילר יותר מדי, "גברת דיוויס" היא סוג של מבחן באמונה. כל אחת מהדמויות בה מאמינה כמעט באופן קנאי במטרה כלשהי, ותהיה מוכנה לעשות הרבה כדי להגשים אותה. ככל שהיא הולכת ומתקדמת המטרות הסותרות מתנגשות אלו באלו, אבל גם התפיסה של הדמויות את האמונה של עצמן משתנה. בעיקר אמורים הדברים לגבי סימון, שאמונתה התעצבה בעקבות יחסיה הסבוכים עם הוריה, וכך גם האיבה שהיא רוחשת לבינה המלאכותית, עד כדי חוסר רצון לשוחח איתה ישירות. ככל שהעונה מתקדמת, השכנוע מתחלף בסימני שאלה ובחיפוש עצמי שמייצרים לא מעט רגעים יפים.
אלא שהמהות של "גברת דיוויס" היא לא להתעמק יותר מדי בפרטים. היא הרבה יותר קומדיה מדרמה, אפילו שאורכם של הפרקים (כשעה כל אחד) מלמד אחרת. והיא מאוד מודעת לעד כמה חלק מהדברים שהיא עושה מטומטמים. בשלב מסוים אומרת אחת הדמויות ש"הגביע הקדוש" הוא "המקגאפין הכי נדוש שקיים", וזה נכון. אחרת ממש מזהירה את רעותה "לא להקל ראש בכמה שכל מה שקורה כאן טיפשי". הגישה הזאת מאפשרת לה לסטות פעם אחרי פעם מהסיפור המרכזי, שהוא המסע של סימון אל השלמת המשימה שלה, ותוך כדי כך לשנות גם את המשמעות שלו בגלל הפרטים שנלמדים במשימות הצד. זאת תהיה הגזמה גדולה לומר שהכל מתחבר בסופו של דבר, למעשה הרבה מאוד לא ממש מתחבר. ובכל זאת, בכל הקשור לסימון יש לא מעט רגש באופן שבו היא מוצאת את עצמה בתוך המסע הזה, וזאת כנראה נקודת החוזקה העיקרית של המיני-סדרה.
גילפין הייתה טובה ב-"GLOW", אבל כאן היא מצליחה להיות נפלאה במובן שמחזיק בלא מעט מקרים את ה"מה לכל הרוחות הזה" שסביבה. היא מפגינה תזמון קומי משובח מאוד, לצד יכולות דרמטיות שמצליחות לעגן לפחות חלק ממערכות היחסים. לצדה בולט כריס דיאמנטופולוס האדיר (הזכור לטוב כראס הנמן, היזם מיליארדר מ"עמק הסיליקון") שמגלם כאן את בכיר השרירנים במחתרת נגד גברת דיוויס, פילוסוף ומתנקש באיש אחד.
מנגד, קשה מאוד לטעון ש"גברת דיוויס" היא מוצר אפוי ושלם. בהרבה מקרים לאורך הדרך היא נראית קצת כמו מלחמה בין הקצוות שלה: לינדלוף בצד הביזארי-דרמטי מצד אחד והרנדדז בצד הקומי-נטוורקי מנגד. היא מערבבת כל כך הרבה דמויות וסיפורים עד שבלא מעט רגעים היא מאבדת את עצמה, וממש לא בהכרח באופן מצחיק. זה סוג של מיינד-פאק שדורש הרבה מאוד סבלנות ואמונה, כדי שתוכלו לשרוד אותו עם תחושה כלשהי של חיבור למה שקורה על המסך.
קשה לזקק את התחושות של הצפייה ב"גברת דיוויס", כי הן במידה רבה שיקוף של המרכיבים שלה. היא בעת ובעונה אחת מצחיקה ומתסכלת, היא מרגשת וגם מעייפת, היא מחביאה פרשנות מחתרתית על טכנולוגיה ואהבה, אבל גם יומרנית ומתאמצת. ובסופו של דבר מאתגר לזקק את מה אמורים לצפות ממנה, מלבד לחוות את זרם התודעה המפותל שלה ולקוות לטוב.
ייתכן שכבר אחרי פרק או שניים תרגישו שהרכבת הזאת עוצרת בהרבה יותר מדי תחנות בשבילכם, וייתכן שתמצאו את עצמכם ממשיכים לנסוע רק מתוך הסקרנות לגלות מה תהיה התחנה האחרונה של כל זה. ואולי זאת הייתה הכוונה מלכתחילה. "גברת דיוויס" היא יצירה על מאבק בסדר ובשליטה של מערכת טכנולוגית מתקדמת, אין לה ברירה אלא להילחם באמצעות כאוס. מי יודע? אולי גם אנחנו נצטרך לעשות את זה בקרוב.