הוא מהיר, הוא מצחיק, המעריצים חולים עליו, הוא כיכב בכמה מסיפורי הקומיקס הכי איקוניים אי פעם וגם בסדרת טלוויזיה שרצה במשך תשע עונות - אז איך קרה ש"הפלאש" היה צריך לחכות עד 2023 בשביל סרט סולו? איכשהו, יצא שדווקא דרכו של הגיבור עם מהירות העל הסתבכה בכל מכשול בדרך. ב-2013 הכריזו קברניטי "היקום המורחב של די.סי" שהסרט בכיכובו כבר אוטוטו מגיע, ועשור שלם של חילופי במאים, סרטים כושלים, מגפה בינלאומית, סניידר-קאטים, שערוריות מתוקשרות וכנראה גם חיפושי חניה לאחר מכן - זה סוף סוף קרה. כמה הולם, אם ככה, שזה סרט על גיבור על שהוא גם מאחר כרוני.
בארי אלן (עזרא מילר), שכבר הופיע בעבר ב"ליגת הצדק", "באטמן נגד סופרמן" ולרגע קצר גם בסדרה "פיסמייקר", מתגלה בסרט הפרטי שלו כבחור זריז אבל לא מאורגן. הוא יכול לרוץ במהירות על-אנושית ולעבור דרך קירות, אבל גם זה לא מספיק לו כדי להספיק להגיע בזמן לישיבות בעבודה. אין לו חברים קרובים, אוכל במקרר או היסטוריה רומנטית (הסרט אפילו מוצא דרך לגלות לנו שהוא בתול), והכל בגלל טראומת הילדות ששיבשה את מסלול חייו - אמו נרצחה כשהיה ילד והחשוד העיקרי במעשה הוא אבא שלו. בארי הפך לחוקר זיהוי פלילי כדי לנסות להוכיח את חפותו, אבל לא זה ולא הטכנולוגיה של ידידו הקרוב ברוס ויין (עדיין בן אפלק) מספיקים כדי להשיג את הראייה שתשחרר את אביו לחופשי.
יום בהיר אחד, בעודו מציל את העולם כמו שהוא עושה כל שני וחמישי, בארי מגלה שהסופר-מהירות שלו כוללת עוד צ'ופר שלא הכיר עד כה - הוא מסוגל לרוץ כל כך מהר שהוא עוקף את מהירות הזמן. כשהוא עושה זאת הוא נכנס למעין מימד מקביל של אפקטים מכוערים ומסוגל לדלג אחורה ולחזור קדימה כרצונו. ברוס מזכיר לו שבכל הנוגע למסע בזמן כלל הברזל הוא "אל תתעסק פן תתרסק", אבל אלן יודע שהוא חכם יותר מרוב האוכלוסיה ומשוכנע שדווקא הוא יצליח לעשות את השינוי הקטנטן הזה בלי להפעיל את אפקט הפרפר ולחרבש את ציר הזמן בצורה הרסנית. נחשו מה? הוא לא באמת מצליח, ובמהירות הבזק הוא מוצא את עצמו תקוע בעבר המחודש שבו אמא שלו עדיין בחיים ואיש סודו היחיד הוא עצמו הצעיר (גם עזרא מילר), תלמיד קולג' קל דעת וקצת טמבל.
עוד תוצר לוואי של הבלאגן ש"הפלאש" עבר בדרך למסך הוא העובדה שבזמן שחלף כל העולם ואחותו כבר למדו מה זה מולטיוורס וקצת התעייפו מהרעיון. לעזאזל, "ספיידרמן: ברחבי מימדי העכביש" בדיוק מדבר על זה, בפעם השנייה, באולם הסמוך. אז נרגיע ונגיד שסרט הגיבורים החדש של די.סי הוא הרבה יותר סרט מסע בזמן מאשר דילוג בין מימדים. הדבר העיקרי שהוא שואל מקונספט המולטיוורס הוא את האופציה להחזיר שחקני עבר לתפקידיהם האיקוניים (נו, כמו ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה") ולחזור לרגעים משמעותיים ביקום של די.סי כדי לדמיין אותם מחדש קצת אחרת - א-לה "הנוקמים: סוף המשחק".
כאמור, כל הסרטים האלה היו אמורים לצאת אחריו, אבל אם יש משהו שהסרט מלמד אותנו זה שאי אפשר לשנות פרט אחד בהיסטוריה בלי לוותר על כל הטוב שהגיע אחריו - ואם זה מה שהיה צריך לקרות כדי ש"הפלאש" ימצא לעצמו במאי מתאים כמו אנדי מוסקייטי (שני סרטי "It") ואחלה תסריטאית בדמות כריסטינה האדסון ("ציפורי הטרף"), כנראה שהיה שווה לחכות. מוסקייטי והאדסון לא רק מבינים איך להשתמש באלן הרבה יותר טוב מזאק סניידר, הם מצליחים לברוא תוך דקות ספורות עולם שבו ליגת הצדק חיה, קיימת ועושה עוד דברים חוץ מלבהות אל האופק בדרמטיות. בסרט הזה היקום של די.סי כבר לא נראה כמו ניסיון כושל להרים סדרת סרטים קוהרנטית, אלא כמו משהו שכמעט אפשר להסתכל אליו אחורה בנוסטלגיה. במובן הזה, הסרט מצליח לשכתב את העבר טוב יותר מבארי אלן עצמו.
מעניין שמה שהופך את "הפלאש" לאחד הסרטים הטובים של "היקום הקולנועי" הזה היא הפשטות היחסית שלו. זה סרט קומיקס כיפי עם רגעים חכמים ומשחק טוב, ככה פשוט. אחרי כל כך הרבה ניסיונות להיראות ריאליסטיים, אפלים ובוגרים יותר מהמתחרים, הפעם די.סי פשוט מרשים לעצמם להתמסר למוזרות הקומיקסית, לעשות קצת שטויות ועל הדרך גם להגיד כמה דברים מעניינים ועמוקים על הז'אנר, על הגיבורים שלהם ועל החיים בכלל. לא הכל פה מושלם, ובפרט כמה מהאפקטים יגרמו לכם להצטער שבכלל המציאו את המחשב, אבל השלם שנוצר הוא גדול מסך חלקיו, ושום דבר לא מתפספס מספיק כדי להרוס את החוויה.
כשאני מדברת על משחק טוב אני מתכוונת גם לתפקיד הכפול של עזרא מילר, שם ששמענו בשנים האחרונות בעיקר בהקשר של מעצרים, קטטות ושאר זוועות. המשימה כאן היא לא סתם לשחק את אותה דמות פעמיים, אלא לשחק אותה כשתי דמויות שונות וגם דומות. אלן הבוגר הוא גאון מתוסבך עם טראומות מפה עד קריפטון, אלן הצעיר הוא ילד מעצבן עם הומור קרינג', אבל עמוק-עמוק בפנים יש להם הרבה מאוד במשותף - וכל זה אכן עובר דרך ההופעה הזו.
בתפקידי המשנה מצטיינות מריבל ורדו (כוכבת "ואת אמא שלך גם" המיתולוגי) בתור האמא שמצדיקה את העלילה כולה וסשה קאייה בתפקיד קארה, בת הדודה של סופרמן. אבל יש גונב הצגה אחד שמתעלה על כל תפקיד והופעת אורח אחרת בסרט (ויש המון, כולל גל גדות) - מייקל קיטון במעין שחזור של הופעתו המיתולוגית כבאטמן של סרטי טים ברטון האיקוניים. קיטון מבריק בזכות עצמו, אבל גם מוסקייטי תורם המון להצלחה של קו העלילה הזה כשהוא מתענג על הסגנון האופייני של באטמן הישן והטוב. החיבור הזה בין "היקום המורחב" בימי סניידר לזה של ימינו ואז לשנות השמונים-תשעים לא אמור לעבוד על הנייר, אבל בדרך-לא-דרך כל זה מצליח ליצור סרט סיום יפה ולרגעים מרגש לסאגה המבולגנת הזו, ולהמשיך בחיוך לדבר הבא, מה שהוא לא יהיה. ועכשיו, אם אפשר, בואו נפסיק לדבר על מולטיוורסים למשהו כמו חצי שנה - שנה לפחות, סבבה?