אזהרת טריגר: אזכורים של אלימות מינית
"איידול" מגיעה עם הרבה מטען. עוד לפני ששמענו על מה היא, שמענו על שערוריות שקשורות בה. הפקה בעייתית, שחקנים שהעידו על אווירה רעילה על הסט, הבמאית עזבה אחרי כמעט שנה שלמה של עבודה, ולנעליה נכנס אחד מהיוצרים והכותבים, סאם לוינסון, זה שהביא לחיינו את "אופוריה". הסדרה שינתה כיוון ונכתבה מחדש. לפי הדיווחים, במקום סאטירה חריפה על עולם המוזיקה והדו פרצופיות של הוליווד, היא הפכה להיות סיפור נוטף סקס על מערכת היחסים הבעייתית של הדמות הראשית עם גבר מסתורי שנכנס לחייה, בגילומו של אחד היוצרים, אייבל טספאייה, הלא הוא הזמר דה וויקנד, שצוטט כאומר שהחזון של הבמאית העוזבת היה "מוטה יותר מדי לפרספקטיבה הנשית".
אני מבקרת טלוויזיה רצינית, אז הייתי נחושה בדעתי להגיע לצפייה בלי דעות קדומות ולשפוט אותה על איכותה הטלוויזיונית בלבד. ובכן, אני מצטערת לדווח ששנאתי את הסדרה הזאת כמעט מהסצנה הראשונה שלה. יש לה חמישה פרקים בלבד (תודה, אלוהים), אבל הצפייה הרגישה כמו נצח נצחים, ובינג' היה ממש לא אפשרי, כי הייתי זקוקה להפסקות ארוכות בין פרק לפרק, כדי להתקלח ולהזכיר לעצמי שלאנושות יש גם צדדים בסדר. בשורה התחתונה, אם לא הייתי צריכה לכתוב על "איידול", לא הייתי מסיימת אפילו את הפרק הראשון, אבל צפיתי בכולה כי הייתי חייבת לנסות לפצח את השאלה - מה הפואנטה?
על הנייר, לסדרה יש את כל הנתונים להיות מדהימה. היא של HBO האיכותית, היא מתהדרת ביוצר עם קבלות, תקציב הפקה מטורף, סיפור מסקרן וקאסט מרתק של שחקנים - חלקם מוכרים ואהובים, חלקם כשרונות מטורפים חדשים שזמנם בהחלט הגיע. אבל בפועל, מובילים אותה שני שחקנים שקשה לשאת, ובחלקים גדולים מאוד שלה לא קורה שום דבר מלבד סצנות מיניות בוטות ללא צורך, עלילה פסאודו-פסיכולוגית עם יעני-מסרים סותרים ומקושקשים, ופחות מדי ממה שמעניין.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכן גם:
כל הסדרות המומלצות של החודש
"מראה שחורה": פעם לפחות היו לסדרה הזו יומרות. היום היא סתם מביכה
למרות הנוסחתיות, המותחן הגרמני החדש בנטפליקס הוא הבינג' שהיינו צריכים
5 סדרות בית ספר שכל אחד חייב לצפות בהן לפחות פעם אחת
נטפליקס שינתה את המדידה - אלה הסדרות הכי נצפות בה אי פעם
המבקרים טענו, כולל כאן בוואלה תרבות, שהסדרה הזאת היא לא יותר מ"פורנו עינויים", והשאלה האם יש מקום לסקס ועירום בוטים בטלוויזיה היא באמת גדולה ואפשר לדון בה, אבל בסופו של דבר - סקס ועירום לבדם לא יכולים להחזיק סדרה. מגיע הרגע שבו גם לנו נמאס לראות פטמות ותחת וקשירות ועוד גניחות ועוד ווטאבר, ואנחנו מחפשים קצה חוט של התפתחות עלילתית להיאחז בה. סצנות מיניות ארוכות מבזבזות זמן מסך שיכלו להקדיש כדי לתת מידע על דמויות המשנה הרבות, לשים בפיהם דיאלוגיים משמעותיים, או להראות לנו עוד משהו על התעשייה שאותה הם מתיימרים לבקר.
ג'וסלין (לילי-רוז דפ), היא כוכבת פופ שמבוססת באופן מאוד ברור וישיר על בריטני ספירס. היא נמצאת בתקופה מאוד קשה בחייה. אמא שלה נפטרה לא מזמן אחרי מחלה קשה, ג'וס עברה התמוטטות ועכשיו יש עליה לחץ רב לחזור לעצמה. החיים של הכוכבת מלאים באנשי שלומה שסובבים אותה כמכונה ועבודתם היא לשמור על רכבת הכסף והפרסום שלא תרד מהפסים. החל מחיים, הסוכן שלה (האנק עזריה המעולה, שמצליח איכשהו לשמור על מידה של כבוד עצמי), ודרך כל בעלי האינטרסים הרלוונטיים - אנשי היח"צ, מנהל חברת התקליטים, ושלל יועצים ובעלי תפקידים על הסט.
הרמה הגבוהה של השחקנים בתפקידים המשניים רק מדגישה כמה משמימים ולא נעימים לצפייה דפ וטספאייה. בזמן שהם מתפשטים ומתפתלים ומתחרמנים אחד על השנייה, הנפש יוצאת לראות עוד סצנות של הצוות המקצועי. הייתי רואה סדרה שלמה רק על חיים הסוכן והשותפה המדהימה שלו, דסטיני (ד'ויין ג'וי רנדולף שגונבת את ההצגה ושורפת את המסך בכל שנייה שהיא עליו). נכון, גם הדמויות האלו הן חבורה של אנשים דוחים ובלתי נסבלים, שקרנים ומניפולטורים בלתי נלאים שאין להם נקיפות מצפון ולא אכפת להם את מי הם דורסים, אבל לפחות הם מעניינים ומשעשעים.
דפ לא שחקנית גרועה או משהו, אבל היא קיבלה לידיה דמות שבלתי אפשרי להזדהות איתה. לנו כקהל לא נתנו שום סיכוי ללמוד להכיר אותה. כן, היא ילדה-כוכבת והיא גדלה בעולם הרעיל הזה ומקבלת אותו, היא גודלה על ידי צוות הפקה וזקוקה לאהבת הקהל כאוויר לנשימה. כל זה ברור וידוע, וכולנו יכולנו לנחש את זה כבר משם הסדרה. אבל מעבר לזה, לא קיבלנו שום רגע אינטימי אמיתי איתה, אין שנייה של אותנטיות - למרות שהיא כל כך עירומה כל הזמן. ממש עד הרגעים האחרונים של הסדרה (שהפרק האחרון שלה עלה ביס, הוט וסלקום טיוי) לא נבין מי זאת ג'וס, מה היא באמת רוצה, ובשלב ההוא אין סיכוי לאהוב אותה.
זו בעיה מהותית בבסיס היצירה הזאת - הכל פה בולשיט. הכל פייק כמו האיפור התמידי והריסים המלאכותיים של ג'וס, שאיתם היא ישנה ואפילו מתקלחת. בסצנה הפותחת של הסדרה הראו לנו אותה מצטלמת למגזין, ולבקשת הצלם, עוברת תוך שניות את כל קשת הרגשות האנושיים עבור המצלמה. הוא מבקש צחוק, והיא צוחקת. הוא מבקש עצב והיא מספקת. הוא מבקש סקס והוא מקבל, ושנייה אחר כך הוא רוצה שתראה לו פגיעות, ומיד זולגת דמעה על לחיה של ג'וס, כאילו היא באמת חשפה פה את עצמה. קיבלנו הצצה מעניינת לרמת המקצועיות של ג'וס (ודפ), אבל מכאן והלאה אין שום סיבה להאמין לשום רגש שהיא תפגין.
ואז נכנס לחייה טדרוס המסתורי (טספאייה). יש ביניהם קליק מיידי והם פוצחים במערכת יחסים מורכבת. מהרגע הראשון, קשה להבין את המשיכה של ג'וס לטדרוס. הוא קלישאה של בעל מועדון לילה חלקלק ונהנתן עם וייב אלון קסטיאל-י, שהשקרים סביבו רבים מהאמת, ויש לו כל מיני תובנות יעני-עמוקות לספר לה על עצמה. האם אנחנו כקהל אמורים למצוא את הפילוסופיה הקריפית הזאת, ברמה של "יש לך משהו עצוב בעיניים" מושכת? קשה לומר. מצד אחד מגישים לנו סצנות פיתוי אירוטיות, מצד שני אנשים בסדרה כל הזמן צוחקים על הצמה הדקה של טדרוס, "זנב העכבר" שלו, ורומזים לנו שזה בסדר אם אנחנו לא מבינים את המשיכה.
ליאה (רייצ'ל סנוט), חברתה הטובה של ג'וס שהיא גם העוזרת האישית שלה והדבר הכי קרוב לאדם סביר בסדרה, מביעה פליאה על הבחירה בו ומציינת שהוא "נראה כמו אנס". ג'וס מחייכת: "כן, זה מה שמוצא חן בעיניי". סליחה? הא? האם יוצרי הסדרה מאמינים שנשים מסתובבות בעולם ומדברות ככה? חדשות טובות לכל חברי כת "אמנות הפיתוי", כל מה שחשבתם על נשים וכמה הן דפוקות ואיך קל להשתמש בזה לטובתכם, מקבל תוקף בסדרה הזאת.
אתם מבינים, ג'וס באה מטראומה ולכן היא שרוטה לגמרי, נמצאת באופן קבוע בדרגה כלשהי של ניתוק מהרגשות שלה, והדברים שהיא עושה כדי להרגיש נוכחת או רגש כלשהו, הולכים ומקצינים. זה משאיר פתח קל לאדם נצלן כמו טדרוס. דינמיקת ניצול כזאת היא נושא מאוד ראוי, אם נותנים לו הקשר נכון. במקום זה, "איידול" יוצרת פנטזיה מינית מסוגננת שמאדירה את חוסר האיזון הנפשי הזה, כי היא רומזת שאם אי פעם שאפתם להזדיין כמו בפורנו, תוכלו לעשות את זה אם רק תיכנעו לכל מה שאפל ודפוק ובכם, ותתמסרו לכל דחף אלים וחולה.
בואו נעמיד פנים לרגע שלסדרה יש איזה מסר לגבי מערכות יחסים מתעללות, או אג'נדה סיפורית על הדרך הקלה שבה אנשים נופלים לסיטואציות דמויות-כת. אין לה, אבל בואו נעמיד פנים. אז אנחנו בהחלט זוכים לצ'ק ליסט של כל סימני האזהרה מרשימות "האם את במערכת יחסים רעילה? 12 דגלים אדומים שכדאי לשים לב אליהם".
לחייה של אישה שנמצאת במשבר רגשי ומקצועי, שמתאבלת על מותה של אמה הדומיננטית, ומרגישה לחץ רב מפני כל הסובבים אותה לתפקד, נכנס גבר כריזמטי. יש ביניהם קשר מיידי ואינטנסיבי, והוא מציב את עצמו מיד בתור האדם היחיד בחייה שאומר לה את האמת. "את צריכה להיות מוקפת באנשים שתומכים בך" טדרוס רומז, וגם אומר לג'וס את האמת המרה כביכול לגבי הלהיט שעליו היא עובדת - הוא, לעומת כל אדם אחר בחייה, דווקא לא אוהב אותו וחושב שזה להיט פופ ריקני. לא שהוא טועה, אבל המטרה שלו היא לערער את הביטחון של ג'וס בבחירות שהובילו אותה למקום בו היא נמצאת, ולגרום לה לבטוח בשיקול הדעת שלו.
בשלב השני טדרוס מכיר לג'וס את ה"משפחה" שלו, שהם חבורה של נערות ונערים אבודים, כולם זמרים מוכשרים בטירוף, שהוא "הציל" מלמות מהרואין ברחובות אל-איי, ועכשיו חיים במועדון הלילה שלו ועושים כל מה שהוא אומר להם. במקום לראות פה היסטוריה של ניצול של קטינים לצרכיו המיניים והמקצועיים, ג'וס רואה בדיוק מה שהוא רוצה שתראה - כמה הוא יכול לעזור גם לה למצוא את הסאונד ה"אמיתי" שלה. כמה הוא יכול להציל גם אותה. ג'וס חווה "Love bombing", פרקטיקה ידועה בשלבים הראשונים של כניסה לכת, כשטדרוס עצמו והקבוצה כולה מציפים אותה באהבה, מחמאות ואינטימיות בשקל תשעים. "זה ספייס בטוח", מבטיח טדרוס בחדר מלא זרים. כך נוצרת תחושת שווא של ביטחון וקבלה, ואנחנו צופים איך במהירות מבהילה הקבוצה משתלטת לא רק על הבית של ג'וס אלא על כל החיים שלה.
הבימוי מתרפק על כל האלימות הסמויה והגלויה הזאת. מהשנייה הראשונה הסדרה מעוטרת במוזיקה מאיימת, שמכינה אותנו כל הזמן למשהו רע שעומד לקרות, כמו איום מתמשך בתת מודע שלנו. זה סרט אימה ארוך שמבויים כמו פנטזיה של מתבגרים חרמנים בקליפים של MTV משנות התשעים. בפרקים הבאים הסדרה עולה שלב, ואנחנו עדים לסצנות מחרידות במיוחד, כשטדרוס משתמש בגזלייטינג, מניפולציות ואלימות כדי להתעלל מינית ב"משפחה" שלו ובנו הצופים, ולשמר את השליטה שלו בסיטואציה.
זו סדרה בלי לב, שנעשתה בלי טיפת אהבה לדמויות שלה. ולכן, בלתי אפשרי להרגיש הזדהות או חמלה כלפי כמעט אף אחד. אפילו ליאה, הבסטי/עוזרת אישית, שהיא היחידה שאין לה אינטרס מלבד שלומה של ג'וסלין, ואמורה לייצג אותנו, הצופים השפויים, מוצגת כדמות חלשה, גמגמנית, סמרטוט שלא עומדת על שלה ומניחה לכולם לדרוך עליה. ולבסוף (שימו לב, ספוילר לפרק האחרון של העונה, ובתקווה של הסדרה) אנחנו נענשים אפילו על הרגעים החולפים שבהם הרגשנו אמפתיה לג'וסלין, כשמתגלה כי בזמן שחשבנו שג'וס קורבן - של התעשייה, של אמא מתעללת, של טדרוס - למעשה היא הייתה קייזר סוזה כל הזמן הזה. היא זו שעשתה מניפולציה מתוחכמת וניצלה את כולם כדי לקבל מה שהיא רוצה, שיטתה בקהל, בתעשייה, ותראו מה זה - היא זו שמחזיקה את הקולר של טדרוס, ולא ההפך.
בפרק האחרון, הסדרה מוחקת את המעט אמירה שעוד אפשר היה לנכס לה, כשהיא הופכת את המתעלל לקורבן, ואת הקורבן למתעללת, ומעכירה את הנושא. אם זה היה המסר מראש, הוא לא עבר טוב ובטח לא בצורה אחראית שמבינה כמה נזק אפשר לעשות כשמשחררים סדרה כזאת לעולם, בלי אפילו שקופית סמלית של אזהרת טריגר בתחילת הפרק.
יש משהו כל כך מגעיל בצפייה בתוכן אלים של השפלה והתעללות, שמצולם, מואר, ערוך ומשוחק בכזו מיומנות. כל הכישרון העצום של אנשי מקצוע מהטובים בתחומם מרוכז פה כדי להגיד לנו בעצם, "איזה באסה שאי אפשר יותר לעשות מה שבא לנו, נכון? העולם היה יותר כיפי לפני מי-טו." כי זה מה שנשאר בסוף. תחושה ששלושה גברים יצרו סדרת גברים מהזן הכי מגעיל, כדי להגיד שזיונים זה כיף, שמתאמת אינטימיות על הסט זה מעצבן, ושנשים משחקות אותה קורבנות אבל בעצם רוצות את זה.
באחת הסצנות הכי קשות בסדרה טדרוס אומר לג'וסלין: "זה הולך להיות מאוד כואב, אבל אם תחזיקי מעמד ותעברי את זה, זה יהיה יפהפה". יש סדרות שזו בדיוק ההבטחה שלהן. מה שאנחנו מראים לכם זה קשה, זה לא נעים, אבל אם תבטחו בנו ותישארו איתנו, זה יהיה שווה את זה בסוף. זו המתכונת של כמה מהסדרות היפות שנוצרו אי פעם. "איידול" לא שווה את זה, תאמינו לי.