"רציתי לתקן את העולם / אולי בכלל אני מקולקל", שר לירון עמרם בשירו החדש והיפה "דיכאון של קיץ". בשיר החדש (האזינו לו בבכורה - מתחת), שאותו כתב עמרם עם צליל קליפי, מתאר עמרם בדידות באופן נוגע ללב. "הכתיבה הייתה בהשפעת שלהי הקורונה, תקופה שכולם היו במצב של התבודדות. לא בידוד אלא התבודדות", אומר עמרם בריאיון לוואלה! תרבות. "בשבילי זה היה סוג של תהליך רוחני כל התקופה הזאת. אני מרגיש שכל הנושא של השיר קצת זלג לימינו אנו, בקיץ הזה. יש אווירה מסוימת, שאני מרגיש שהשיר יכול למצוא תהודה אצל הרבה אנשים שמרגישים תחושות כאלה. זו בכלל תקופה משוגעת של כמה שנים, שאנחנו נמצאים בתהפוכות חברתיות ופוליטיות. לא שאני נכנס לזה או משהו, אבל אני תמיד במוזיקה שלי ער לדברים שקורים בזמן אמת. השיר הזה הוא בעצם סוג של סיכום של השנתיים האחרונות".
הזכרת את התהפוכות החברתיות והפוליטיות. הדיכאון שאתה מתאר בשיר מושפע גם מההפיכה המשטרית והאיומים על הדמוקרטיה?
"אני חושב שאנחנו צריכים להילחם על מה שמשותף לנו פה במדינה הזאת לכולם. השיר מדבר יותר על הזווית האישית, אבל אני מרגיש כרגע שהתחושה שאתה מתאר, המחלוקת הזאת שקיימת, מעיבה הרבה על עם ישראל. אבל באמת שאני לא רוצה להיכנס לזה, בשבילי זה יום חג ושמח, למרות המצב המורכב, אני בוחר להתעסק בו בשירים, לפרק את הסיטואציות המורכבות, האישיות והחברתיות, בשירים. אני רק מתפלל שיחזרו לפה השלווה, השלום, השקט וההסכמה, ההבנה בין כל הגורמים והצדדים".
אז מה בעצם הכניס אותך ל"דיכאון של קיץ"? ואיך התמודדת עם זה?
"התחושות בשיר זה מה שכל בן אדם חווה לפחות פעם בחיים. אני מרגיש שלבוא ולשים את הדברים על השולחן ולהגיד - לפעמים זה הרבה יותר משחרר מלשמור את זה בפנים. יכול להיות שהרגשתי בתקופה מסוימת תחושות כאלה, אני שם את זה על השולחן ואני מרפא את עצמי. הדיבור והיצירה זה דבר מרפא. באמת עשיתי משהו כדי לעזור לעצמי. אני חושב ומקווה ורוצה להאמין שזה ימצא הד אצל אנשים שמרגישים אותו דבר וזה ייתן להם את הפורקן והשחרור שאני הרגשתי. יש הרבה אנשים שמרגישים דיכאון. וזה בסדר. אפשר לצעוק את זה, אפשר ללחוש את זה, אפשר לכתוב את זה. הרבה נעזרים בכתיבה".
לירון עמרם הוא אחד הזמרים הבולטים והמוערכים יותר במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות, שמשלב באופן אותנטי ויפהפה בין מוזיקה מזרחית, תימנית וערבית - לFאנק, אלקטרוני, דיסקו ורוקנ'רול. הוא נולד בפתח תקווה לפני 35 שנה. אביו הוא הזמר, היוצר וחוקר יהדות תימן, אהרון עמרם, בן 84 כיום, שחתום בין השאר על הלהיט הענק "גלבי" ששרה עפרה חזה. הוא למד בישיבות, ולאחר שחרורו משירות כלוחם בגולני ביצע שירים של אביו בעיבוד מודרני. ב-2014 החל להופיע עם ההרכב לירון עמרם והפנתרים, וסומן בתקשורת כאמן אינדי מבטיח. פריצתו לתודעה היתה בשנת 2016 עם הלהיט "חלום ישן", שזכה לביקורות חיוביות רבות והיה השיר המושמע ביותר בשנת תשע"ז בגלגלצ. במאי 2018 זכה בפרס הישג השנה לתגלית השנה של אקו"ם, ובסוף אותה שנה הוציא את אלבום הבכורה שלו, הנושא את שם להיטו "חלום ישן". הוא שיתף פעולה עם אמנים מובילים כמו אהוד בנאי, קובי אוז, מרגול, טונה ורביד פלוטניק.
במובנים רבים, הובלת קו מוזיקלי חדש וחלוצי בסוג השילוב שיצרת בין המזרח למערב ובהשפעה של מוזיקת הקסטות. אחריך הופיעו כמה זמרים אחרים, שנראה שקטפו את הפירות כמו בר צברי ואולי גם גלגולו האחרון של פאר טסי. אתה בטח גאה בהשפעה שלך על אמנים אחרים.
"אני פחות אוהב להעיד על עצמי. יש לי כבוד גדול לקחת חלק בגל החדש הזה של המוזיקה המזרחית. כשאני עשיתי את זה לא היו הרבה דוגמאות בשטח, הייתי צריך קצת להילחם על הז'אנר הזה, להביא אותו לקדמת הבמה. הרגשתי שזה קרה ממש ב'חלום ישן' ובאמת היה לזה המשכיות עם אמנים אחרים, כמו שאתה אומר. יכול להיות שזה השפיע על הפופ המזרחי, באיזשהו מקום. לכבוד הוא לי".
לצד ההערכה הגדולה אליך והשמחה על השפעתך על אמנים אחרים, יש לך גם חשש קל מתחרות מול האמנים האלה?
"לא. ניסיתי לפתוח את השערים של המוזיקה שנקראת המוזיקה הים תיכונית. מטרת העל שלי כשאני עושה מוזיקה היא בעצם להכניס אלמנטים שלא בהכרח קיימים במוזיקה המזרחית, השפעות וז'אנרים שהיו קיימים יותר בשנות ה-70 וה-80 והיום קצת נעדרים מהמוזיקה. זה מה שעשיתי באלבום הראשון. לשמחתי זה גם קרה בתנופה רחבה, ובאמת המוזיקה המזרחית מהשנים 2015 ל-2017 קיבלה צורה קצת יותר פתוחה לז'אנרים אחרים, ויותר חזרה למקורות של שנות ה-70 וה-80 ששם הרוקנרול, מוזיקת סן רמו והשפעות אחרות כבר היו קיימות. מה שניסיתי לעשות זה חזרה למקום הזה, ואם עוד אנשים עושים את זה עכשיו, אז אני שמח על זה".
יצרת חיבור מרענן והצלחת לרגש ולגעת באנשים שונים מאוד משני הקצוות המוזיקליים, ממערב ומזרח.
"קודם כל, מה שאמרת עכשיו, שאתה מרגיש שהצלחתי לגעת בשני הקצוות, אז זה כל מה שניסיתי לעשות. מעבר לזה, הצלחה ופרסום אלה דברים שנלווים למשהו גדול יותר, בעיני, שהוא השליחות המוסרית-אישית שלי לחברה שלי. במוזיקה אתה יכול לשבור את כל הגבולות, אתה יכול להביא ממזרח, ממערב, מסין, מיפן, מספרד, מברזיל, זה לא משנה, אין גבולות במוזיקה".
לצד החיבוק החם שקיבלת מקהל משני הצדדים, היו כאלה שדווקא הסתייגו מכך ש'החבאת' את הסלסולים, או לחלופין חלקים בצד השני שהרגישו שיש יותר מדי אלמנטים מזרחיים במוזיקה שלך?
"בעולם שלנו, הפוסט מודרני, לכל אחד יש מה להגיד. בתוך כמה מיליונים ששמעו את השיר שלי שהיה בזמנו, בטוח יש אנשים שאמרו את מה שאתה אומר. אבל האמת היא שרוב האנשים - מהבוהמה התל אביבית הקלאסית עד לחאפלות של התימנים - אני לפחות קיבלתי רק תגובות טובות, רק תגובות שאומרות מה שאתה מביא היה חסר לנו. אני מרגיש שהפיוז'ן הזה שאתה מתאר, שאני קורא לו תמהיל של כל מיני מרכיבים, יש הרבה אנשים שמחפשים את האמצע הזה, מחפשים את המקום הזה שאין בו גבולות. זאת אמנות בסופו של דבר".
אביך, אהרון עמרם, היה חתום גם על אירועים משפחתיים. זה משהו שאתה היית רוצה לעשות, בר מצוות וחתונות? יהיה לזה ביקוש?
"אבא שלי המציא את זה. הוא היה זמר האירועים הראשון בארץ. אני עשיתי כמה אירועים, לא אגיד לך שכמו ליאור נרקיס וקובי פרץ. אני יותר מופיע בפסטיבלים ובמועדוני הופעות. אירועים יצא לי לעשות, אני אוהב לעשות ומי שיזמין אותי - אני תמיד אשמח".
אביך הוא דמות חשובה, משפיעה ואהובה על רבים מאוד במוזיקה הישראלית. עם זאת, התחושה היא שלא קיבל את מלוא הכבוד המגיע לו, ויש רבים שלא מכירים את כלל תרומתו ואפילו לא את העובדה שיצר את "גלבי".
"אין הרבה אמנים בארץ שאוהבים אותם גם פרופסורים באוניברסיטה העברית וגם פועלים פשוטים. אבא שלי חוצה מגזרים, חוצה גבולות ומיוחד. עם זאת, אני מבין את מה שאתה אומר. יש פער מסוים, כי במקום אחד הוא מלך ובמקום שני הוא אדם רגיל. זה פער מצחיק שחוויתי אותו כילד ונער - שבמקומות מסוימים, בקהילות ענקיות, כולל מרוקאים ואשכנזים, שמעריצים בהם את אבא שלי על מה שהוא עשה. בעיקר בעולם האקדמיה, אנשי הפיוט ואנשי המחקר. מצד שני, כמו שאתה אומר, יש איזה חלק מאוד גדול בעם שלא מכיר את העשייה שלו. זה מחזיר אותי לתחילת השיחה - אני מאמין באמונה שלמה שכולנו צריכים להכיר את התרבות אחד של השני קצת יותר טוב ולאהוב את השוני אחד של השני".
מה היה בקלאסיקה המזרחית של אבא שלך ובני דורו, שאולי חסר במידה מסוימת בפופ הים תיכוני היום?
"קודם כל, זו השוואה שקשורה לזמן ולא בהכרח לז'אנר. בכל הז'אנרים הכתיבה הפכה לעניין לא מרכזי, אפילו שולי לפעמים, כי אתה יכול לחזור על אותה מילה במשך דקה וחצי, לשנות את המקצב קצת. שמו את הטקסט קצת בצד. בתרבות העתיקה ובתרבות שאבא שלי הביא איתו הטקסט היה כל כך מהותי שהוא יכול היה להישמר 400 שנה, ואנשים עדיין שרים את אותו טקסט בגלל המסורת. זו חשיבה ותפיסה אחרת לגבי אמנות, הטקסט יותר ייצוגי. הסברתי לא מזמן לחבר שתפיסת האמן במוזיקה המזרחית והמסורתית שונה לחלוטין מתפיסת העולם בעידן המודרני. במקום אחד אתה משקף תנועה חברתית גדולה ובמקום שני אתה אינדיבידואל".
בחודש שעבר הלך לעולמו חופני כהן. מי היה חופני בשבילך?
"לחופני ולכל משפחת כהן בכלל יש היסטוריה מאוד מפוארת במוזיקה הישראלית. אבא שלי וחופני והמשפחה הכירו כמובן משנות ה-50-60, יזהר גם ביצע בהמשך שיר של אבא שלי ('לדמע עיני' המוכר בשם כ'גלבי') ואחרי זה עפרה חזה הביאה את השיר לשיאים. חופני הנחה הרבה ערבי הוקרה לאבא שלי. זה מעניין, אמנם היה ביניהם קשר אבל מוזיקלית לא היה ביניהם קשר, כי חופני ייצג את הדור החדש והיותר פרוע ואבא שלי ייצג את הדור הקלאסי, היה מזקני השבט. ממה שאני ראיתי באירועים הוא היה בחור מאוד מגניב. הוא היה חלק מקולקטיב של מוזיקה מזרחית והיה חלק מחבורה מגניבה - שהיו בה גם מרגלית צנעני, אביהו מדינה ועוד ענקים. וחופני היה הצלע המגניבה בהם. היו לו כל מיני שירים די פרובוקטיביים. הוא היה מוזיקאי מעולה ואדם מדהים".
אביך יצר את "גלבי" של עפרה חזה, שאתה הקלטת בגרסה מחודשת. מה חשבת על "הקמתה לתחייה" של עפרה באמצעות AI - קודם בדואט עם זוהר ארגוב, "כאן לעולם", ובאחרונה בדואט עם ירדנה ארזי בגרסת כיסוי לשירה של אנה זק, "אולסטאר וגופיות"?
"השיבוטים קמים לתחייה, זה מה שפורטיס היה אומר. שמע, זו טכנולוגיה די מהפכנית, בוא נראה מה יהיה עם זה. אני לא שותף לפאניקה ולחרדה. יש כל כך הרבה צרות בעולם. כמובן שבשימוש לא ראוי כל כלי יכול להפוך למסוכן. אני בינתיים משתמש בזה רק לדברים יצירתיים וזה מאוד מעניין, פותח אופציות ורעיונות. זה עוד כלי. כל אמן טוב צריך לקחת את הכלים ולעשות בהם את המיטב. מי שלא יודע להשתמש בכלים, נשאר מאחור".