בסופו של דבר, "רק רוצחים בבניין" ("Only Murders in the Building") הבהירה לנו על מה היא הייתה כל הזמן הזה. זו סדרת תעלומת רצח לפי הספר, זה שנכתב לפני "חוק וסדר" ו-"CSI", אבל יותר מזה: מדובר בסיפור על מלאכת הסיפור. הבלשים במקרה שלנו לא נמצאים כאן רק כדי להבין מיהו הרוצח. בכנות, הם בלשים די גרועים רוב הזמן (וגם המשטרה שפועלת לצדם לא משהו). אבל ככל שזה נוגע לסיקור המעשה הם - והאנשים שכותבים אותם - עושים עבודה יפהפייה.
העונה השלישית של "רק רוצחים בבניין", שהסתיימה אתמול (רביעי) בדיסני פלוס, הייתה הטובה ביותר שלה. כל מה שהופך את הסדרה הזאת לחיננית, כיפית וחכמה היה כאן במיטבו רוב הזמן: הקצב, הכימיה של סלינה גומז, מרטין שורט וסטיב מרטין, הופעות האורח, הניסיונות הברורים והחינניים להטעות אותנו בכל טוויסט, והנכונות מעוררת ההערכה של הסדרה להיות גם דבילית מאוד, בלי לזלזל באינטליגנציה שלנו.
בעונה השלישית, היוצרים בחרו להתרחק כמה קילומטרים מבניין הארקוניה שבו חיות הדמויות, אל אחורי הקלעים של הפקת תיאטרון בהשתתפותם של שניים מהגיבורים הראשיים. בכך היא הבהירה שכל הזמן הזה עסקנו באחת השאלות האהובות ביותר על כל יוצרת ויוצר: איך מספרים סיפור?
עד עכשיו, אוליבר פאטנם (שורט) היה במאי תיאטרון כושל וצ'רלס היידן סבג' (מרטין) היה כוכב טלוויזיה סוג ב' שאיש לא מכיר יותר. בזכות הצלחת הפודקאסט שלהם בשתי העונות הראשונות, הם זכו סוף סוף לעשות את מה שעשו כל כך טוב כל הזמן הזה: לבדר. בברודוויי, על הבמה הנחשקת ביותר בעולם. אחרי שנתיים שבהן עולם השואוביזנס והרפרנסים התרבותיים היו תבלין להנאת צופי הסדרה שנהנים מבדיחות על תרבות הפופ, הפעם הסדרה הפכה רשמית לדרמת אחורי-קלעים חצי-מוזיקלית (עם שירים די נהדרים שמשובצים לאורכה). ובבחירה לתת לדמויות הראשיות שלה להעלות מחזמר על תעלומת רצח ביזארית בסגנון עדות האגתה כריסטי, גם הבהירה לנו שיש משהו די דבילי בהתאבססות הנצחית שלנו על סיפורי רצח.
פול ראד היה קורבן הרצח: בן גלנרוי, גיבור-על הוליוודי שמשתתף במחזה כדי שהקהל יבוא גם אם הוא עצמו שחקן גרוע. בהתחשב בעובדה שהיקום הקולנועי של מארוול - בו ראד מגלם את "אנט-מן" בהצלחה חלקית - מתחיל להימאס על הקהל בדיוק עכשיו, הליהוק הזה היה מדויק עד לרמת המילימטרים, וראד עף לשמיים עם התפקיד הנהדר של בן הנאלח והמסכן. ג'סי וויליאמס (לעד דוקטור ג'קסון אייברי מ"האנטומיה של גריי", הרופא החתיך בתולדות הטלוויזיה) הוסיף עוד שכבה של מודעות עצמית בתפקיד דוקומנטריסט ששרץ באחורי הקלעים כדי לתעד את בן בהופעת הבכורה שלו בברודווי, והיה מאוד נחמד להסתכל עליו.
יעניין אתכן גם:
"מי את ארין קרטר?": הציפיות הנמוכות הופכות את הסדרה לבינג' מושלם מתחת למזגן
"אימפריית הכאב": הסדרה של נטפליקס גרועה אפילו יותר כשמשווים אותה ל"דופסיק"
"פשוט ככה" ממשיכה להיות בדיוק כמו "סקס והעיר הגדולה": מפשלת אבל מהנה
הוליווד משקשקת: סרט ההופעה של טיילור סוויפט שובר שיאים - ומאיים לקבוע כללי משחק חדשים
רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אבל מהסצנה הראשונה של העונה המצטיינת הזאת, אור הזרקורים היה שייך לאישה אחת בלבד: מריל פאקינג סטריפ. זהו השלב שבו אני כבר לא אובייקטיבי: סטריפ היא לא רק השחקנית האהובה עלי, אלא האדם האהוב עלי בעולם. עקרונית, נהיה כבר משעמם להלל, לשבח, לפאר, לרומם את שמה וכו'. הרי אם אפילו ישעיהו לייבוביץ' הזכיר את זה כבר בשנות השמונים, מי אנחנו שננסה לחדש? ודווקא כמעריץ אמיתי שלה, באמת דאגתי ממה שיקרה כשתבוא להסתחבק עם אוליבר, צ'רלס ומייבל: כשהיא באה ל"שקרים קטנים גדולים" לפני ארבע שנים, התוצאה הייתה מאכזבת. אבל כל החששות האלה התבדו בערך שלוש דקות לתוך העונה.
כי סצנת הפתיחה של העונה השלישית הייתה כנראה הרגע היפה בתולדות הסדרה, ואחד מרגעי השיא של השנה - סיקוונס שבו הסדרה כמו אמרה, "שימו לב, באה אלינו הדיווה". בשילוב מפואר של כתיבה, בימוי, צילום ועריכה, כוח העל של סטריפ כשחקנית הוצג בפנינו במלוא הדרו, כאילו זאת הפעם הראשונה שאנחנו מגלים למה היא מסוגלת. דמותה של סטריפ, לורטה, הייתה המתנה המושלמת עבורה, בין השאר בגלל שנכתבה כמו פרודיה על כל מה שסטריפ מעולם לא הייתה: שחקנית כושלת שגם בגיל 70 עדיין מתחננת לאודישנים, כזאת שצריך לעבוד קשה כדי להבין כמה היא טובה. ובזכות האמפתיה הבסיסית של סטריפ כשחקנית, היא הבינה גם אותה. היא הובילה אותה בגאון במונולוגים ארוכים ומבולבלים, שירים יפהפיים, וטוויסט אחד מקסים שהפך את העונה על ראשה.
השחקנית הגדולה ביותר של היובל האחרון באה לסדרה הזאת וזכתה בתפקיד הטוב ביותר שלה מזה עשור, ואני נותרתי נטול מגננות מול כל פרק שבו הופיעה. לורטה של סטריפ היא מחווה אוהבת לכל שחקנית מוכשרת שמעולם לא זכתה להזדמנות לזרוח - מידיה של שחקנית שזכתה בכל פרס אפשרי מאז גיל 27.
ומה שיפה זה שהעונה עצמה הייתה מלאה בשחקניות בדיוק כאלה, שגילמו דמויות מרתקות בדיוק כמוה. אנדראה מרטין ("החתונה היוונית שלי") מוכרת בעיקר לחובבי קומדיות אמריקאיות, אבל בזכות תפקיד המשנה שלה העונה כג'וי, בת זוגו החולפת של צ'רלס, היא זכתה לכמה מהרגעים היפים בקריירה שלה.
זה עוד כלום לעומת מה שהשחקנית לינדה אימונד עשתה כאן: אימונד היא מהשחקניות האלה שחלקנו מזהים אחרי שראינו אותה במספיק הופעות אורח בסדרות כמו "יורשים" ו"הטובות לקרב", אבל מעולם לא ראינו אותה באמת נותנת בראש. ספוילרים לסוף העונה מכאן והלאה:
והנה היא לוהקה לתפקיד שכל שחקנית אחרת הייתה הורגת בשבילו: רוצחת ב"רק רוצחים בבניין". בפרק האחרון נחשפה מעורבותה של דונה במותו של בן גלנרוי. ואימונד הובילה את הגילוי הזה - ואת הטוויסט שבא בעקבותיו - במיומנות של פרפורמרית שתמיד הגיע לה לקבל כאלה תפקידים.
ובגלל כל אלה קצת כואב להיזכר בחיסרון האמיתי של העונה הזאת, והסדרה כולה: סלינה גומז. היא לא שחקנית טובה באמת. מרטין שורט וסטיב מרטין מגבים אותה מספיק בסצנות המשותפות שלהם והשלישייה עצמה עובדת כקבוצה, אבל כשהיא צריכה לעמוד על שלה ליד עוד שחקני ענק קשה שלא לשים לב שהיא פשוט מקריאה שורות בעייפות מופגנת. גומז הוכיחה השנה שהיא ממש טובה בתפקידה כסלינה גומז (ואני יכול לבכות מאושר כשאני מדמיין אותה מסבירה את הסכסוך שלה עם היילי ביבר לחבריה המבוגרים לקאסט). אבל בשעה שסטיב מרטין ומרטין שורט מגיעים לשיאים קומיים חדשים בעונה הזאת, האחד בהתמודדותו עם שיר ראפ תיאטרלי והשני במלחמה על חייו ועל ההצגה שלו, גומז פשוט נמצאת שם, עם הבעה ריקה וטון דיבור נטול רגש.
העונה השלישית הביאה את הסדרה לשיאה, ולכן הייתי משוכנע שהיא תהיה גם האחרונה. אפילו קיוויתי שכך יהיה המצב. אבל אחרי הפרק האחרון, שנחתם בקליפהאנגר כמיטב המסורת, הוכרז שהסדרה תחודש לעונה רביעית. ומצד אחד - רציתי שהסדרה תסתיים כשהיא במיטבה, עכשיו כשהשלישייה שלנו קיבלה את הסוף הטוב שלה. מייבל הבינה לאורך העונה שהגיעה השעה להתבגר - היא היחידה שלקחה את הפודקאסט ברצינות כל הזמן הזה, בעוד צ'רלס ואוליבר פשוט חיפשו פורקן ליצר הבימתי שלהם. עכשיו כשהם חזרו לאור הזרקורים, מייבל יכולה לפצוח בקריירת סולו והשלושה יכולים לשמור על קשר בקבוצת ווטסאפ שבה היא תלמד אותם איך משתמשים באמוג'י.
ומצד שני - כל כך נהניתי עם החבר'ה האלה בשמונת השבועות האחרונים. אפשר באותה המידה לסמוך על היוצרים סטיב מרטין וג'ון הופמן שלא יביישו את הפירמה, ולגלות אופטימיות זהירה לקראת עונה מספר 4. ואם אפשר לשאת תפילה חרישית קלה - הלוואי שסטריפ תחרוג ממנהגה ותסכים לחתום על עוד כמה פרקים גם בעונה הבאה. הסדרה עצמה הייתה אושר גדול, אבל היא גם סיפקה לאישה האהובה עלי את התפקיד הכי טוב שלה מזה שנים. אנשים הרוויחו מקום בגן עדן על פחות מזה.
כל שלוש העונות של "רק רוצחים בבניין" זמינות בדיסני פלוס.