"אני חושבת שהסיפור שלנו די טוב"
(המלכה סארת', פרק סיום העונה השנייה של "המוסד")
לפני מספר שבועות, באחת מהידיעות של אתר "דדליין הוליווד" על סדרה נוספת ששביתת השחקנים בהוליווד עצרה את צילומיה, צוין בדרך אגב איפשהו במורד הדיווח שגם צילומי העונה השלישית של "המוסד" ("Foundation") הופסקו בפראג מאותה סיבה. מאחר שאפל טיוי פלוס בכלל לא הודיעה רשמית שהזמינה עונה שלישית, זו הייתה הפתעה שמשקפת את העוקץ ואת הדבש של העניין. מצד אחד, "המוסד" מרחפת כל כך נמוך מתחת לרדאר עד שאינה זוכה אפילו לאזכור בכותרת המשנה בידיעה על סדרה אחרת שהופסקה, לא כל שכן אייטם המוקדש לה. מצד שני, משמח מאוד להיווכח שהסדרה הנפלאה הזו חודשה, בפרט לנוכח העונה השנייה שהסתיימה ביום שישי והתעלתה מהותית על קודמתה המוצלחת גם ככה.
עלילת דרמת המד"ב, המבוססת בחופשיות מאוד רבה על סדרת ספרי "המוסד" של אייזק אסימוב, מתרחשת עשרות אלפי שנים בעתיד. אימפריה אחת חולשת על היקום כולו ושלל כוכביו, שהאנושות מאכלסת רבים מהם. ד"ר הארי סלדון (ג'ארד האריס, "צ'רנוביל", "מד מן"), מתמטיקאי גאון, הוגה תורה חדשה בשם "פסיכו-היסטוריה" המסוגלת לחזות את העתיד בהסתמך על התנהגות של מיליוני בני אדם, ובמסגרת הזו מנבאת את מפלתה של האימפריה. החדשות העוד-יותר-רעות: אחריה הוא צופה תקופה אפלה במיוחד של האנושות שתארך 30 אלף שנים. הוא מבקש מהקיסרות, בראשותו של האח דיי (לי פייס, "קוד שרוף"), ליצור גרעין בשם 'המוסד' שמטרתו תהיה לשמר את הידע האנושי כאשר הקריסה תגיע, שלפי חישוביו יקצר את תקופת האפלה לאלף שנים בלבד. בתגובה הוא מוגלה בשאט נפש עם אנשיו אל כוכב בשם טרמינוס בפאתי הגלקסיה כדי לעשות זאת.
המעלות של העיבוד הטלוויזיוני ניכרים כבר ממבט ראשון. היא הייתה ונותרה אחת הסדרות המרהיבות למראה על המסך - מלאה בנופי חלל יפהפיים וצבעוניים, מרחבים קוונטיים יצירתיים ומעוררי השתאות (כמו תוככי "הזוהר העיקרי" שבו הארי היה כלוא במשך 138 שנים) ועיצובי פנים מצודדים (כמו חללית הבית של הספייסרים). אלה מגובים באפקטים מרשימים שגורמים ל"המוסד" להיראות כמו אחת הסדרות הכי יקרות בטלוויזיה (היא לא, העונה הראשונה עלתה על פי הדיווחים 45 מיליון דולר בלבד, וקרוב לוודאי שגם אם יש תוספת בעונה השנייה היא לא גבוהה בהרבה. כסף כיס לעומת סדרות כמו "בית הדרקון", "סיטדל", "שר הטבעות: טבעות הכוח" ואחרות).
מעבר לוויזואליה המהממת, "המוסד" מפגינה שוב ושוב ברק בכל הנוגע לעיבוד העלילתי. הסיפור ביצירה המקורית השאפתנית חולש על פני אלף שנים, מה שמהווה אתגר לסדרת טלוויזיה שאמורה לגרום לנו להתחבר על דמויות ושחקנים ספציפיים. העיבוד, בניצוחו של דיוויד ס' גוייר (תסריטאי "האביר האפל"), פותר את הבעיה הזו בדרכים פיקחיות.
הארי סלדון ממשיך להתקיים כדמות הולוגרמית, ואילו יד ימינו גאל רודניק (לו לובל) ומנהיגת טרמינוס לשעבר סלבור הארדין (ליה הארווי), מקפיאות את עצמן קריוגנית כדי להתעורר שוב 138 שנים אחרי כן. היועצת של קיסרי האימפריה היא דמרזל (לורה בירן), רובוטית בת יותר מ-21 אלף שנים, האחרונה ממינה אחרי מלחמות האנושות ברובוטים שהכחידו את האחרונים כמעט לחלוטין.
והרעיון הכי מלא השראה: "המוסד" הפכה את השליטים לשושלת גנטית, קרי - שיבוטים של הקיסר המקורי, קליאון הראשון. הם שוכנים בכוכב טרנטור שבלב הגלקסיה, ויש תמיד שלושה מהם במקביל בגילאים שונים: דון (שחר), דיי (יום) ודאסק (דמדומים). אמצעי מבריק לשקף את הסטגנציה והריקבון של הקיסרות ושל האימפריה כולה. למעשה, בעונה הראשונה קו העלילה שלהם היה כל כך טוב עד שהוא האפיל על כל היתר.
יעניין אתכן גם:
"מי את ארין קרטר?": הציפיות הנמוכות הופכות את הסדרה לבינג' מושלם מתחת למזגן
"אימפריית הכאב": הסדרה של נטפליקס גרועה אפילו יותר כשמשווים אותה ל"דופסיק"
"פשוט ככה" ממשיכה להיות בדיוק כמו "סקס והעיר הגדולה": מפשלת אבל מהנה
הוליווד משקשקת: סרט ההופעה של טיילור סוויפט שובר שיאים - ומאיים לקבוע כללי משחק חדשים
רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
וכאן טמון ההבדל: העונה השנייה מאוזנת ומגובשת בהרבה. החיבור בין גאל וסלבור מוצלח יותר מאשר הרפתקאותיהן הנפרדות בפעם הקודמת, וקורותיהן רבי התהפוכות עם הארי בכוכב איגניס, שאמור להיות הבסיס למוסד השני, סיפקו לא מעט עניין. גם תוספת הדמויות הנהדרות רוממה את העונה: האח קונסטס (איזבלה לאפלנד) ובעיקר הובר מאלו (דימיטרי לאונידס). הראשונה היא מיסיונרית מכנסיית הרוח הגלקטית שמפיצה את דבריו של הנביא הארי סלדון, והשני הוא סוחר עתיקות נכלולי והרפתקן שרמנטי. שניהם, ביחד ובנפרד, הוסיפו חן חיוני וקלילות שתרמה מאוד כנגד הטרגדיות שהתרגשו. במקביל בטרנטור, המלכה והארוסה סארת' (אלה-ריי סמית') החדירה לאירועים התרסה, תעוזה ולב.
כל אלמנט שלקה בחסר לפני כן ב"המוסד", השתדרג והשתפר בעונה השנייה, ומה שעבד הוסיף לעשות כן. ניכר שהסדרה סיימה לבסס את מה שעליה לבסס והתחילה לספר סיפור קולח ומרתק, עם דמויות שקל יותר להתחבר אליהן והרבה יותר הומור. ואפילו כך, כשהכל מסביב נוסק, ההתרחשויות בטרנטור התעלו גם הפעם על כל יתר קווי העלילה. בסוף העונה הראשונה התגלה כי נעשתה התערבות חיצונית ששינתה את המרקם הגנטי של הקיסרים, מה שהוביל בעונה השנייה לשלושה שכפולים של אותו אדם שבפועל הם לא בדיוק אותו אדם. הרעיונות שלהם נבדלים, החזונות נפרדים, התגובות שונות. בהתאם, החשדנות וחוסר הסבלנות שלהם זה כלפי זה גבוהים מכפי שהם אמורים להיות.
האח דיי, שמרותק למשנתו של הארי סלדון, החליט לקרוא תיגר על נבואות החורבן. הפסיכו-היסטוריה גורסת שחריגים יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה העתידית, ולכן הוא גמר אומר להיות חריג כזה ולפעול כנגד מה שלכאורה צפוי לקרות. הוא יפעל נגד האינסטינקטים של עצמו והתחזיות של סלדון. הוא יסיים את השושלת הגנטית בכך שיתחתן ויקים יורש, הוא לא ייצא לקרב נגד המוסד אלא יישא וייתן כדי להשיג שלום.
שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים לכל העונה השנייה.
זו עלילה חכמה ומעניינת מאוד גם בפני עצמה, כזו שלוקחת את הנחות היסוד של הסדרה ובודקת מה קורה כשמנסים לחתור תחתן. אבל "המוסד" לא הסתפקה בכך. מתחת לפני השטח היא הוסיפה קנוניה שרחשה ברקע לכל אורכה של העונה, ממש מתחילתה - מי ניסה להתנקש בקיסר בעודו בחדר השינה שלו? מהגרעין הזה התפתח קו העלילה החכם, המסעיר והמרגש ביותר של "המוסד".
הפרק התשיעי לעונה, שהציג בפנינו לראשונה את עברה של דמרזל, הוא הטוב ביותר בסדרה עד כה. הוא המחיש את הלופ הנצחי שדמרזל והקיסרים לכודים בו. גם כשמגיע קיסר המעוניין לשנות סדרי עולם אחרי 600 שנים של עוד מאותו דבר, פשוטו כמשמעו, זה פשוט לא ניתן טכנית. דמרזל מתוכנתת לשמור על הקיסרות ועל השושלת הגנטית, גם במחיר קטילתם של קליאונים כאלה ואחרים והחלפתם בשכפול אחר, ואפילו כאשר לבה המכני נשבר בקרבה.
"אף אחד מאיתנו לא חופשי", אומר לה דאסק (טרנס מן) לפני מותו בסוף העונה. "היינו טיפשים לחשוב שכן". כאשר קליאון הראשון הכניס לעורפה את השבב שמתכנת את מעשיה כך שתמיד תשמור על הקיסרות, הוא לכד הן את הרובוטית והן את שיבוטיו שלו בלולאה בלתי ניתנת להתרה. על דמרזל נכפה לשמור בכל מחיר על שלמות הקיסרות, אבל בעשותה כן היא מונעת מהשושלת להתפתח בצורות שאולי היו מביאים אליה את קצה, ואילו הקליאונים לא יכולים לשנות את ההגדרות האלה כי זה סותר את התכנות שלה. מבריק, שובר לב ומרגש.
וכך אין משמעות אמיתית לרצונות, לבחירות או אפילו לחייהם של הקליאונים. הפרטים, האנשים, לא חשובים כנגד התמונה השלמה - בדיוק הרעיון של פסיכו-היסטוריה. אך מהי התמונה השלמה בלי הנקודות שמרכיבות אותה, כמו אלה שבציורי הקיר בארמון? בפרק החמישי הארי הוזה את דמותו של רייש (אלפרד אינוק), שנאלץ להרוג את הארי בעונה הקודמת, מה שהכריע גם את גורלו שלו. "הם חושבים שאכפת לך מהם, אבל האמת היא שלא אכפת לך מאף אחד", רייש אמר לו עכשיו. "כולם נקודות על גרף". אולם זה לא בדיוק כך, וכבר באותה הזדמנות הארי הביע בפני גאל את תחושותיו המסובכות בכל הנוגע לאנשים שחשובים לו.
הדיסוננס הזה הוא הרוח במפרשי "המוסד". היא בוראת כל פעם מחדש דמויות שעל חלקן הגדול מתרגש סוף טראגי. הפרק האחרון לבדו קטל את דאסק, רו (סנדרה יי סנסינדייבר), הובר מאלו, גנרל בל ריוס (בן דניאלס), סלבור והילד החמוד ג'וזאיה. בעונה הקודמת היו בין היתר אותו רייש והאח דון (קסיאן בילטון), שסיפורו העצוב היה המוצלח ביותר אז. לכאורה אין להם משמעות, בטח לא כשמדובר באלה שאפשר להחליף אותם בגיבויים, ובפרט כשאנחנו קופצים עשרות ומאות שנים קדימה מדי עונה. אבל הסדרה מפליאה להפיח חיים בדמויות הכאילו-ארעיות האלה, לחקוק את חשיבותן גם לסיפור הכללי וגם עבור הדמויות האחרות. "אלה שמתו משמעותיים אם אנחנו הופכים אותם למשמעותיים", אומר הארי לגאל אחרי מותה של סלבור. מי כמוהו יודע - פרויקט חייו נכנס לשלב המעשי שלו בגלל מותה של אהובתו ההרה.
העובדה שרבות מהדמויות של "המוסד" הן כאלה שיש להן כמה גרסאות, מציבה את הסדרה בעמדה מאוד ייחודית המאפשרת לה להתעלות על הקלישאות המוכרות. אין תחושה של רמייה כאשר אחת מהן מצליחה לגבור על המוות בכל מחיר. הארי סלדון של איגניס יכול היה בקלות למות בטביעה ועדיין היה לנו אותו בכספת, ואולי עם העתק נוסף בהמשך. האח דון יכול היה למות בסוף העונה במקום להימלט, כמו בפעם הקודמת, והסדרה הייתה עוברת הלאה - הרי גם ככה העונה הבאה תדלג 152 שנים קדימה בזמן ותציג לנו שורה של קליאונים חדשים.
אך "המוסד" מנצלת את הכלים שלרשותה כדי להפתיע ולסתור את מה שחשבנו שאנחנו יודעים, והיא עושה את זה תוך אפיון מחוכם ויפה של דמויותיה על גרסאותיהן ודקויותיהן. האח דאסק, למשל, היה אחראי פעמיים עד כה להביא את הדברים לשיאם, ובשתי הפעמים עשה זאת באמצעות התחביב שהוא עוסק בו בערוב ימיו - ציורי הקיר. בעונה הראשונה חשף את האח דון כסטייה גנטית כאשר צייר ציפורים שלא היה יכול לראות בהיותו עיוור צבעים, ועכשיו הוא מסמן במשיחת צבע את בוגדנותה של דמרזל כמסר עבור האח הצעיר.
בשני המקרים הכל מתאפס, לכאורה. דמרזל מפיחה הפעם חיים בשלושה קליאונים חדשים שהיא תקפיד שילכו בתלם. אבל כל עונה מציגה לנו עוד שחיקה ועוד שחיקה בעוצמת הקיסרות ובנחישותה של השושלת הגנטית הפגומה גם ככה. הפגמים שהופכים אותה למרתקים ומורכבים.
אולם המורכבות הגדולה ביותר ניכרת בדמרזל עצמה. כבר בעונה הקודמת ראינו אותה עושה דברים מחרידים בקושי "נפשי" רב. אחרי שזפיר חלימה (ט'ניה מילר), כוהנת בכוכב מירוס 12, הצהירה לקהל מאמיניה שלקיסרים אין נשמה מאחר שהם שיבוטים, דיי הביס אותה מול ההנהגה העליונה של דתן. אף על פי כן הוא הורה לדמרזל להרוג את חלימה, והיא עשתה זאת בדמעות.
הפעם, לאורך כל העונה השנייה, אפשר היה לראות את הסערות המתחוללות ברובוטית לנוכח המעשים שנאלצה לעשות בשל הוראות שהוגדרו עבורה לפני מאות שנים. היא פיתחה חיבה אמיתית כלפי קליאון המקורי לאורך שנות חייו, חיבה שמנעה ממנה לפגוע בו ולעזוב את המקום ברגע שהסיר את סורגיה, ולפיכך גזרה את דינה.
לורה בירן הפינית מדהימה, מעבירה כל הזמן את ההתנגשות הגועשת בדמותה: נפש מכנית מיוסרת בגוף אנדרואידי הפועלת בהתאם לתכנות קר. בעל כורחה היא השליטה האמיתית של האימפריה, רובוטית הכלואה בהחלטות שאין לה יכולת לשלוט בהן ובאהבות שאין לה דרך לעקר מתוכה. שילוב עדין, אנושי ועתיר קונפליקטים בין הבלתי נמנע לבלתי מושג. בין מה שאין לו אלא לקרות לבין הרצון המטלטל למנוע אותו. "המוסד" כולה על רגל אחת.
שתי העונות של "המוסד" זמינות במלואן באפל טיוי פלוס.