ככל שז'אנר הפשע האמיתי מפנה את מקומו לטובת קריצות/פרודיות עליו, ישנה דילמה שהולכת ומתחדדת: אם המעשים שאנחנו רואים על המסך הם "בכאילו", האם הם פחות מזעזעים מהדבר האמיתי? האם רציחות כמו ב"רק רוצחים בבניין", "אפטר פארטי" ו"מבוסס על סיפור אמיתי" יכולות להיות משעשעות בגלל הקונטקסט הקליל שהן עטופות בו? ומה לגבי מעשים נוראים אחרים? התשובה נמצאת על קו דק מאוד שמצליח לשלב בין המותח למבדר, נוסחה שמצליחה לעמעם את הטראומה על ידי הקצנה שלה. העניין הוא שזה איזון עדין שלא קל לשחזר, בעיקר כשנשארים די קרוב ברמת האמינות (לפחות בכל הנוגע למעשים). בכלל, ייתכן שהניסיון הזה לרקוד על כל החתונות - גם קריצה, גם בידור, גם מתח וגם טרגדיה - לא באמת נועד לעבוד בהיקפים כל כך נרחבים. "מבוסס על ערימת שקרים", הדרמה הקומית של ה-BBC (שכל חמשת פרקיה זמינים לצפייה ביס והוט) היא ההוכחה שהמורכבות הזאת לא תמיד עובדת.
העלילה מגוללת את סיפורה של אליס ניומן (רבקה סטייטון, "שם המשחק"), עוזרת אישית למעצבת אופנה בעיר אוקספורד, שחיה חיים שלווים עם בן זוגה ובנה הקטן, כשלצדם גם אביה המבוגר. האידיליה מתנפצת כשיום אחד היא מזהה ברחוב את בעלה לשעבר, אדם שנשבתה בקסמו בזמן שהונה אותה ואת משפחתה בעסקת נדל"ן מפוקפקת, גרם להוריה לאבד את חסכונותיהם ולהתגרש כתוצאה מכך, ובאותה הזדמנות גם נטש אותה ונעלם. היא הכירה אותו בשם רובי (אליסטר פטרי, "רוג אחת", "חינוך מיני"), אבל כעת היא מגלה שהוא מציג את עצמו לעולם בתור ד"ר רוברט צ'אנס, מומחה עולמי לשינויי אקלים. בעוד הטראומה ששכחה מציפה אותה מחדש, היא מגלה ששובו של רובי לעיר אינו מקרי. הוא איתר מטרה חדשה: סופרת רבי מכר מצליחה בשם שריל הארקר (מריאן ז'אן בפטיסט, "ברודצ'רץ'"), שזה מכבר איבדה את בעלה אחרי מחלה קשה.
הבחירה של רובי לא מקרית כמובן. הוא אמן הונאה שבוחר בקפידה את קורבנותיו כשהם פגיעים בעקבות טרגדיה אישית. כך, במקרה של אליס, הזוגיות עמו החלה זמן קצר לאחר שאביה עבר אירוע שהותיר אותו נכה, מקרה שהשפיע עמוקות על המשפחה. לצד היכולת לגזול מקורבנותיו את הונם במניפולטיביות, רובי נטפל לנפשם של קורבנותיו. הוא מייצר גזלייטינג אכזרי שגורם להם לפקפק בשפיותם או לכל הפחות בחכמתם, מאיים עליהם בביוש פומבי ובכך מותיר אותם כשברי כלי חסרי אונים לאחר שמיצה את המטרה שלשמה התמקד בהם. התחושות האלה צפות ועולות כשאליס מנסה להזהיר ולהתריע שמה שקרה לה עומד לקרות שוב, וכך הניסיון להזהיר את הארקר ובמקביל לעצור את הרמאי - שכאמור מצטייר כמומחה בינלאומי מוערך - הופכת להיות מורכבת במיוחד.
יעניין אתכן גם:
פתאום, בעונה השלישית של הסדרה, משהו מופלא קרה
כוכבי "חברים" מאט לבלאנק וקורטני קוקס נפרדים ממת'יו פרי: "געגוע כל יום"
"ילדה יקרה": הסדרה הזו הגיעה משום מקום וכבשה את נטפליקס. בצדק גמור
רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
על פניו, "מבוסס על ערימת שקרים" ("The Following Events Are Based on a Pack of Lies") מתחילה כסוג של קריצה. צ'אנס שובר את הקיר הרביעי בסצנה הראשונה ומדבר למצלמה כמסנגר על עצמו ומעשיו, הצגתו המחודשת לעולם כמומחה העולמי מתרחשת כחצי פארסה, כשהכבלים שנושאים אותו מגג האוניברסיטה מסתבכים וגורמים לו לחשוף את תחתוניו בפני כל. מנגד, אליס מנצלת את קרבתה לחומרי הגלם במקום עבודתה כדי לייצר גלימה ורודה שעמה היא מסתובבת ברחבי העיר, ממש כגיבורת על. אלא שהסיפור עצמו לא מצחיק כלל וכלל, והסדרה גם לא מנסה להפוך אותו לכזה. צ'אנס מתנכר לא רק אל הארקר אלא גם אל חברותיה ואנשיה שלומה, הוא מפריד ביניהם, מבודד אותה ומשתמש בפרסונה הפיקטיבית והמכובדת שהמציא כדי להפוך את עצמו לשותף בהונה ובחייה. בין לבין, מציגה הסדרה שברי עדויות מצולמות של קורבנותיו הקודמים, כולם נתנו בו את אמונם, קירבו אותו אליהם ונותרו שבורים וחסרי כל.
אליס עצמה עוברת רגרסיה ככל שהיא נחשפת אל רובי, והקולות וההאשמות שהטיח בה אז חוזרים אליה. העובדה שמשפחתה רואה בה סוג של כישלון בכך שהובלה על ידו להונאה, רק מקשה עליה יותר את היכולת לתפקד - וזה עוד מבלי להזכיר את הבוסית המתעללת בבית האופנה. הסדרה עצמה כאילו נזכרת שהיא בעצם רצינית ונוטשת לאורך הפרקים הבאים את החלקים הקומיים, למשל הפניות של רובי למצלמה, ומותירה תחושה מאוד מבלבלת לגבי האופן שבו אנחנו צריכים להתמודד עם הסיפור שלה. אבל גם אם נניח לרגע שקיבלנו את המהפך שלה ועברנו למוד מתח-פשע מלא באמצע הדרך, קשה לומר שגם אותו היא מיישמת בצורה אמינה.
רובי עצמו אמור להיות אמן הונאה בעל אלף פרצופים, בעל כושר שכנוע ויכולת להיכנס מתחת לעורם של קורבנותיו, לפני שיגזול מהם את כל מה שיש להם - וייעלם מחייהם. אלא שבפועל, במשך מרבית מה שהסדרה מציגה ממהלכיו, מדובר באנטיפת מריר למדי, שרוב מי שנתקלים בו חושדים כמעט מיידית בטוהר מעשיו. הוא מרבה לשקר בשלומיאליות גם בדברים טריוויאליים, מנהל רישום של קורבנותיו ביומן שהוא נושא איתו (כי מה כבר יכול לקרות לתיעוד כזה) וסיפור הרקע שלו כל כך טיפשי ולא אמין - עד שקשה להאמין שמישהו ייפול בו. כך, פעם אחר פעם הוא מספר להארקר שהטיסה חזרה למכון המחקר שלו בקוטב הצפוני בוטלה או נדחתה, מבלי שהוא מראה כל דחיפות לחזור. אתר מכון המחקר מפוקפק ומוביל לדפים שבורים ושם האוניברסיטה כל כך מופרך עד שקשה להאמין שמישהו נפל בפח הזה. אם זו הייתה פרודיה, זה יכול היה להיות נחמד, אלא שכאמור הסדרה כבר ניסתה לעבור למוד רציני.
גם אליס עצמה עוברת בין מצבי פעולה קיצוניים למדי עבור הסיפור שלה. מצד אחד, אישה שנושאת עמה טראומה קשה שעליה לא באמת התגברה מעולם, ושדים שרודפים אותה בכל פעם שהיא נתקלת באדם ששבר את ליבה והונה אותה. מצד שני, היא מגלה עצבי ברזל וכישורים מחקריים שלא היו מביישים את שרלוק הולמס. בין אם בגילוי חפצים או פריטים שאין שום סיבה הגיונית שתצליח לגלות, או ביצירת תחבולות מורכבות שכוללות מספר רב של משתתפים. כאילו הסדרה עצמה נסחפה בסיפור הגאולה שלה והתחילה להאמין שאליס היא באמת גיבורת על.
החריקות האלה פוגעות בסיפור שבכללותו הוא חזק ושובר לב, בעיקר באופן שבו הוא מציג את האכזריות של גזלייטינג והתוצאות הנוראיות שלו. בנייה מושכלת ואחידה יותר של הנרטיב, הייתה יכולה לייצר סיפור מתח יעיל ועוכר שלווה המתרחש בעיר קטנה, סטייל "עמק האושר". במקום זאת התחושה היא ש"מבוסס על ערימת שקרים" היא סוג של תמרור אזהרה לכל היצירות שמתחפשות למקרי פשע אמיתי. אפשר להיות מותחים ואינטנסיביים ואפשר להיות קיצוניים ופרודיים, אבל אי אפשר גם וגם.
"מבוסס על ערימת שקרים" זמינה ביס והוט.