אפילו בשנים שבהן הילידים האמריקאים זוכים לזמן מסך גדול יותר מאי פעם, "כלבי השמורה" הייתה ציפור משונה בנוף הטלוויזיוני. מין גלגול מחודש של הסדרה המופלאה "חשיפה לצפון" משנות התשעים, שמעולם לא זכתה ליורשת אמיתית עד שהגיעה "כלבי השמורה". כמוה היא הייתה סדרה אוהבת אדם המתמקדת בעיירה קטנה וייחודית, עם שפע של ריאליזם קסום הנובע מאמונותיהם של גיבוריה. ההבדל, כמובן, הוא שהסדרה החדשה מוקדשת לאלה שבאופן מסורתי הסתפקו בתפקידי משנה.
לכן לא מעט גבות הורמו כאשר סטרלין הארג'ו וטאיקה וואטיטי, יוצרי "כלבי השמורה", הכריזו כי העונה השלישית תהיה האחרונה. סדרה יוצאת דופן ומצליחה בשיאה היצירתי, עם קאסט המורכב מכמה שחקנים צעירים פנומנליים ומבטיחים, שקוצרת שבחים מהמבקרים ונחשבת לאחת הטובות בטלוויזיה - מה בוער לכם לסגור את הבאסטה כל כך מהר? אף על פי כן, היה בהכרזה משהו הגיוני ואורגני - או "אורגנטי", כמו שהשוטר הדביל והאהוב ביג (בגילומו של זאק מקלרנון האדיר) מקפיד לומר. "כלבי השמורה" תמיד הרגישה כמו נטע זר ונפלא שזכינו בו, הצצה ייחודית לעולם ייחודי שכעת עליה להיסגר לפני שתאבד מכוחה.
עם זאת, בתום הצפייה בעשרת הפרקים האחרונים, מתברר שעדיף היה לתת לסדרה עוד מרווח נשימה כדי להביא את הסיפור אל סופו. כבר בתחילת העונה השלישית ניכר ש"כלבי השמורה" נאבקת לסדר את הבלגן שהשאירה לפני כן, לפנות את מה שצריך לטובת המסלול החדש שהתוותה. ההצהרה של בר (ד'פארו וון-א-טאי) בסוף העונה השנייה שהוא נשאר בקליפורניה, שגם ככה נראתה כמו קליף האנגר בומבסטי מיותר, אכן נוטרלה מעוקץ בפרק שפתח אותה.
היא הייתה שריד אחרון למה שהתווה את דרכה של הסדרה בשתי העונות הראשונות, הנערים שמחפשים את עצמם על רקע היגון הכבד על מותו של חברם הטוב. כל מה שעשו או לא עשו היה בשליחות הזאת, כולל הנסיעה לקליפורניה כדי להגשים את חלומו של דניאל המנוח. וזה בדיוק ההבדל בין הבנייה המחושבת של שתי העונות הראשונות לבין זו של השלישית, שעלתה בשבוע שעבר בדיסני פלוס ישראל.
"כלבי השמורה" תמיד הדגישה את המעגליות הבין-דורית שבבסיסה ובבסיסם של דרי השמורות הללו, זה היה חלק גדול מעוצמתה. מעבר לכך, סיומן של סדרות טלוויזיה באופן כללי אוהב להמחיש את ההמשכיות ואת שרשרת הירושה. ועם זאת, העונה החותמת שלה עיקמה וכפתה כמעט הכל לטובת התמה המרכזית - הנסיונות להקביל בין גיבורינו האהובים לבין מה שקורה בקהילה מימים ימימה, לסמן את ההמשכיות והנצחיות של האנשים האלו, ולעשות זאת תוך מנה הגונה של קיטש-רעות-ואחווה. כי תבינו, קהילה זה חשוב. ואם לא הבנתם, העונה השלישית של "כלבי השמורה" תדחוף לכם את המסר הזה לגרון עד שתבינו.
שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים לכל העונה השלישית:
יעניין אתכן גם:
הסדרה הזו לא הצליחה להחליט אם היא פרודיה או מותחן
פתאום, בעונה השלישית של הסדרה, משהו מופלא קרה
חשבתי שיהיה לי קשה לצפות ב"חברים" אחרי מותו של מת'יו פרי. קרה ההפך
רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
העונה הציגה כמה וכמה רגעים מאולצים בהקשרים האלה. ווילי ג'ק (פולינה אלכסיס) התלוותה למשך שבועות ספורים אל רופא האליל פיקסיקו הזקן, בהחלטה שלא קשורה לשום דבר שראינו בסדרה לפני כן, ובכך נמשחה כיורשת שלו. זה נעשה בצורה כל כך חפוזה ומופרזת, עד כדי כך שווילי ג'ק הייתה היחידה לשאת נאום בלוויה של פיקסיקו - לא אף אחד מחבריו הוותיקים. למשך פרק אחד בעונה הזו, צ'יז (ליין פקטור) הסתגר פתאום מפני חבריו והתבודד, מתוך חשש - שהגיע משום מקום ולא בוסס בשום שלב - שרעיו יתקדמו הלאה בחייהם והוא יישאר מאחור. כל זה נעשה כדי להקביל בינו לבין אחד מקשישי השמורה שכולם הפנו לו את גבם לפני כמה עשורים.
הנטייה הזו אמנם הפכה את העונה האחרונה למשהו פחות מזוקק ומדויק, אבל "כלבי השמורה" בכל זאת התעלתה עליה שוב ושוב. היא עשתה זאת אפילו בתוך הפרקים הבעייתיים עצמם. בפרק ההוא של צ'יז, קשה היה לעמוד בפני המעטפת שהדודים סיפקו לו, היציאה המשותפת לקאמפינג, דיג, טבע, שקט. חשבון הנפש שלהם היה מרגש, הגם שהניסיון להפוך אותו לקומי עם התייפחויות-היתר לא עבד בשום צורה, וכשהמסר שלהם לצ'יז הועבר, הנער מיד הזמין את חבריו להצטרף אליהם בסצנה מתוקה מאין כמוה.
גם ההתמסרות של ווילי ג'ק לדרכו של פיקסיקו הזקן, שכללה בעיקר ביקורי בית אצל קשישי השמורה כדי לדרוש בשלומם (משהו שלא ראינו קורה בפועל על המסך, וחבל), הניבה רגעים יפים, בכללם אותו הספד שהוא גם דברי סיום הולמים לסדרה. ואילו בר אמנם החליט לחזור עם היתר, אבל בכל זאת זכה לטעום ניתוק מחבריו כאשר נשאר בטעות מאחור. דרכו הצטלבה בזו של מקסימוס (גרהם גרין, "חשיפה לצפון"), אותו חבר קשיש שעזב את השמורה ונזנח על ידי חבריו, ואז גם בדרכה של אשת האייל.
הייתה עדינות גדולה יותר במקרים האלה, בפרט בפרק שהוקדש לאשת האייל (קאניטיו הורן). הדמות המיתולוגית, מעין אלת נקמה שהוצגה בפנינו בעונה הראשונה, זכתה לסיפור מקור שכרך בינה לבין פרק אפל ולא מוכר בתולדות הילדים במאה ה-20 - ניסיון ממשלתי למגר את התרבות של המתיישבים המקוריים באמריקה על ידי חטיפתם לפנימיות אכזריות. הרעיון לשלב את דמותה ולנטוע את שורשיו בעוול שספגה בפנימיה מהסוג הזה, הוא מבריק ומעורר השראה. הסיפור שלה נתן אף הוא דגש לחשיבות המכרעת שיש למשענת הקהילתית בעתות מצוקה, ואפילו ביתר שאת כאשר העולם שבחוץ מנסה להשמיד אותה בצורה אקטיבית.
גם הפרק שחזר ל-1977 העביר את המסר הזה בצורה מעודנת ויפה. ראינו בו את הדודים והדודות כשהיו בעצמם בני עשרה, חבורה מלוכדת שבתוכה התגלעה מחלוקת שלבסוף הרחיקה אחד מהם. בלי שהפרק ינסה להקביל בכוח בין הפרטים השונים בחבורות שבעבר ובהווה, הצעירים של אז הזכירו מאוד את הצעירים של היום, והמחישו את הרעות ואת המשובה הנצחיות של בני תשחורת באשר הם, וספציפית בעדה הזו.
פרק יפהפה נוסף הוא זה שבו אלורה (דברי ג'ייקובס) פוגשת לראשונה את אביה (אית'ן הוק בן ה-53 מתארח בתפקיד אב שלכאורה היה צעיר מכדי לגדל את בתו לפני 18 שנים, ובכל זאת ליהוק משמח). זהו סיפור מרגש עד דמעות למרות שהוא הכי ישיר ונטול קישוטים. ריקוד רך ומהוסס בין שניים שמאוד רוצים זו בקרבתו של זה, ומחשבות על תלישות ואובדן מהסוג שמלווה את "כלבי השמורה" מאז ראשית ימיה. רגע לפני סוף הסדרה, אלורה מתוודעת למשפחה שלא הכירה המתגוררת באזור שבו היא תלמד בקולג'. שוב, חשיבותם של קשרי המשפחה והקהילה כדי לעטוף אדם באהבה.
אלה היו כמה מהפרקים היפים בתולדותיה הקצרים של "כלבי השמורה", כאלה שהדגישו שוב עד כמה קשה שלא להתאהב בדמויות האלה ובציבור הזה, שמלא בחסד ומקרין אותו למרות הקשיים הטראומות, האסונות והקשיים האובייקטיביים שהיו מנת חלקו. למען האמת, פגמי העונה האחרונה מעמידים אותה במקום דומה לזה של גיבוריה: אנשים שלמרות שהם לקויים הם בכל זאת מושלמים.
"כלבי השמורה" זמינה במלואה בדיסני פלוס ישראל.