"ילד בולע יקום" ("Boy Swallows Universe"), סדרת הדרמה האוסטרלית היפה של נטפליקס, היא יצירה שקל לטעות בה. צריך לבוא אליה עם סבלנות, כי היא מחלקת את היופי שלה בקמצנות, לפחות בהתחלה. בשני הפרקים הראשונים נראה שהיא מעדיפה להגיש לנו את הגיבורים שלה ועולמם בשיא כיעורם, ורק מי שיצלח את השלב הזה יגיע לפרס האמיתי - סדרה פיוטית ומקסימה עם גיבורים שובי לב, שמתקדמת בקצב שאינו מפסיק לרגע.
אני מודה - כמעט נפלתי בפח. חצי שעה לתוך הצפייה כתבתי הודעה לעורך שלי, ושאלתי אם יש מצב שהוא מוריד אותי מהמשימה של כתיבת הביקורת הזאת. חצי שעה לתוך הפרק הראשון וכבר חשתי שסבלתי מספיק. כידוע, אנחנו חיים בימים לא פשוטים, הנפש משוועת לדברים קלילים או לפחות קלים לעיכול, ו"ילד בולע יקום", בעיקר בשני הפרקים הראשונים שלה, היא לא תמיד כזאת.
עוד לפני שהספקתי להכיר את הדמויות, להבין את העולם שבו מתרחשת העלילה, כבר תקפו אותי מראות של אלימות בדרגות קושי משתנות. פשע, בריונות, התעללות בבעלי חיים - יש כאן הכל מהכל. לפעמים זה סתם מגעיל - כמו הסצנה שבה הילדים נופלים לתוך הביוב ומוצאים את עצמם שקועים, פשוטו כמשמעו, בחרא; ולפעמים זה בוטה ואלים כמו הסצנה הפותחת, שמכניסה אותנו באגרסיביות לרגע בחיי הגיבור, איליי בן ה-13, שבו אביו החורג הסתבך באיזושהי עסקת סמים מפוקפקת, ועכשיו האנשים הרעים מחזיקים את משפחתו ומאיימים לעשות דברים איומים. ואז גם עושים אותם.
למרבה המזל, זיהיתי בין כל האלימות והגועל את היופי שהסדרה התאמצה להחביא. למרות שהיה לי קשה לצלוח חלק מהסצנות, הכתיבה המעולה והמשחק מעורר ההשתאות השאירו אותי מול המסך, ומהר מאוד מצאתי את עצמי גם מרותקת לעלילה וגם מעורבת רגשית בחיי הגיבורים.
מדובר בעיבוד טלוויזיוני בן שבעה פרקים מלאים וגדושים, לרב המכר הפופולרי של טרנט דלטון. זה סיפור התבגרות דרך עיניו של איליי בל בן ה-13, אך העולם שהוא רואה חסר תקווה ומבאס. הסדרה מגישה אלימות היפר-ריאליסטית אך שוברת אותה עם אלמנטים פנטסטיים והומור צבעוני מפתיע. איכשהו, למרות כל העגמומיות שלה, היא אף פעם לא אפלה.
הילד איליי (פיליקס קמרון, במשחק מדהים לילד כל כך צעיר) מנסה למצוא נקודת אחיזה בעולמו הכאוטי, שבו שלוות נפשו וחייו הילדיים תלויים בכל גחמה של המבוגרים שסביבו. אימו פרנקי (פיבי טונקין, "יומני הערפד") היא מכורה לסמים בגמילה, שזה בסדר גמור, מלבד העובדה שבן הזוג שלה לייל סוחר סמים בסתר. איליי סובל מבריונות קשה בבית הספר, והחברים היחידים שלו הם אחיו הגדול גאס (לי האלי המקסים), שהפסיק יום אחד לדבר אבל כותב מסרים באוויר ולפעמים חוזה את העתיד; ופושע (לשעבר) מפורסם בשם המעולה סלים הולידיי (בריאן בראון הוותיק, שאתם מכירים ממיליון סרטים), שלפעמים עושה עליו בייביסיטר ונותן עצות לחיים (מהן איליי בדרך כלל מתעלם). אה, ויש גם את החבר-לעט שלו, שיושב בכלא על רצח, ולו איליי מספר את סיפורו (ובכך מספק לנו את הקריינות המתבקשת בכל סיפור התבגרות טלוויזיוני).
יעניין אתכן גם:
24 הסדרות שאנחנו הכי מצפים להן ב-2024: אדוני האוויר, אלזבת, פולאאוט, הרוזן ממונטה קריסטו
"סוסים איטיים": גיבור הסדרה הנפלאה הזו הוא אחת הדמויות הגדולות בטלוויזיה
כל מה שרציתי הוא סיטקום קלאסי ומנחם לימים קשים. במקומו קיבלתי את "פרייז'ר" החדשה
"רצח בקצה העולם": הסדרה הזו היא אחת המיוחדות בטלוויזיה כי היוצרים לא חוששים לפספס
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מחלקים לנו פיסות אינפורמציה על הדמויות ומצבן בעולם, בצורה קצובה ומחושבת, אבל כבדרך אגב. אין פה הצפה באקספוזיציה אלא רגעים קטנים של הבנה כשעוד קצת מסיפור הרקע מתגלה. אנחנו מתרוצצים עם איליי הילד, ואחר כך המתבגר (בגילומו של זק בורג'ס), כשהוא מנסה בכל יכולתו לשמור על החיים שלו ושל כל אהוביו מלהישמט מתחת לרגליים. תחושת הדחיפות, האימה שמתחת לכל הרגעים, אפילו הטובים, והחשש שהכל יכול להילקח ממנו בכל רגע, מלווה חלק גדול מהסיפור הזה. המוזיקה ברקע תמיד נותנת עוד ממד של מתח לסצנות, מייצגת את הפחד שגר תמידית בנפשו של הילד. כל זה נכתב ביופי רב, אפילו פיוטי לפעמים - כנראה הודות למקור הספרותי. המשפטים הכמעט ליריים סותרים את המציאות האכזרית והגועלית, ומדגישים אותה.
בכלל, "ילד בולע יקום" מתאמצת ממש להגיש לנו כיעור כקונספט. כדי לתאר לנו את העולם המייאש שבו היא מתרחשת, את עגמומיות החיים בפרברי בריסביין אוסטרליה בשנות השמונים, הבמאים ומעצבי התפאורה בהחלט השתמשו בכל האמצעים העומדים לרשותם. האסתטיקה של הסדרה היא אסתטיקה של רפש. החיים בתחתית של אנשים קשי יום. אפילו שחקנים יפים נראים דהויים ומכוערים, מדובללי זקן או חובשי תספורת "מולט" שאינה מחמיאה לאיש. תתקשו למשל לזהות את סיימון בייקר, היפיוף מ"השטן לובשת פראדה" ו"המנטליסט", פה בתפקיד האבא הנעדר של הבנים, שסובל מאגרופוביה והופך למשוגע ממש כשהוא שיכור, שזה כל הזמן.
את כל האנשים האלה נלמד לאהוב במהלך הסדרה, אבל בתחילתה ממש קשה להכיל עושר כזה של כיעור ואלימות מכוונים. היוצרים מבקשים להבהיר לנו מיידית שהגענו לרחוב ללא מוצא. מקום בלי תקווה. איליי מספר לנו ממש במשפטים הראשונים שגדל בעיירת פשע ותמיד ידע שאין לאן לברוח. האנשים סביבו הם או חלאות או סתם לוזרים, שבכל זאת ממשיכים לנסות, מקווים לשנות את גורלם הדפוק.
הקצב של הסדרה מדויק במשך רוב הסדרה, אירוע רודף אירוע בצורה הגיונית, ורגעי האקשן ממותנים על ידי סצנות הומוריסטיות והדינמיקה הנפלאה בין הדמויות. לכאורה מדובר בעלילה כאוטית לגמרי, אבל תמיד יש תחושה שהכל זורם קדימה, דוחף לנקודה מסוימת. למרבה הצער, האיזון לא מחזיק לפרק האחרון, שבו אירועים גדולים וכבדי משקל נדחסו לתוך חצי שעה, וגילוי גדול שיכול היה נושא לעונה משל עצמו מקבל פה שימוש תמוה - כמעט כמו דאוס אקס מכינה, הטוויסט הגדול הוא רק כלי שמשתמשים בו כדי לסגור את כל הנושאים כבדי המשקל בבת אחת. זה קצת סתמי ומאכזב, אבל לא משנה את העובדה שקיבלנו סיום מספק למסע המטורף שעברנו.
זה תמיד סיכון כשסדרה יפה בוחרת לכסות את עצמה ברפש וחרא, ועובדת קשה כדי שהכל יהיה כמה שפחות אסתטי, כדי להראות לנו כמה הכל פה אלים וחשוף. זו דרך אפקטיבית של "תראו, אל תספרו" ללמדנו כמה קשים החיים, כמה מחורבנים. אבל צריך להיזהר לא להיות טובים מדי בזה, כי לא כל הצופים ישארו לחלק הרך ומחמם הלב. קשה שבעתיים העובדה שהסדרה האוסטרלית המצוינת הזאת נפלה עלינו בזמן שאנחנו פה בישראל מאוד מודעים לעובדה שהחיים יכולים להיות אכזריים. אבל אם תישארו איתה, "ילד בולע יקום" תראה לכם שגם בתוך ערמות החרא יש יופי ויש רגעים של חסד, וגם כשנראה שאנחנו מיטלטלים על ידי החיים מצד לצד ללא שליטה, תמיד יש נקודת אור בקצה, תמיד יש תקווה.
כל פרקי "ילד בולע יקום" זמינים בנטפליקס.