בשבועות האחרונים אנחנו עדים לחזרה הדרגתית של דרמות ישראליות אל לוחות השידורים. אמנם בינתיים מדובר בטפטוף קל בלבד - העונה השנייה של "הטבּח" ביס והעונה השלישית של "מנאייכ" בכאן 11, אבל גם בו אפשר לראות סוג של גשמי ברכה. ראשית, ייתכן שהוא מסמן את סופה המתקרב של המלחמה שהחלה בשביעי באוקטובר והשתלטה על חיינו וכמובן גם על לוחות השידורים, ושנית, הסדרות שעולות עכשיו הן כאלה שנכתבו וצולמו ברובן לפני המלחמה, והן כנראה יהיו היצירות האחרונות בזמן הנראה לעין שאירועי השבת השחורה לא ייקחו בהן חלק, ולכן מספקות חוויה אסקפיסטית אמיתית. זאת כמובן הערכה בלבד, ייתכן שאני טועה.
"טיטו ורוחו" (שפרק הבכורה שלה עלה אתמול, שלישי, בהוט ויאודי, וממחר תשודר בשידור שבועי בהוט 3) היא המצטרפת האחרונה לטפטוף הזה וגם הראשונה שאפשר להגדיר אותה כסוג של קומדיה. יתרה מזאת, מדובר בסוג של סדרת בת ל"אורי ואלה", הדרמה הקומית המצליחה ועטורת הפרסים שיצרו דינה סנדרסון, עפר סקר ויובל שפרמן ושודרה גם היא בהוט לפני כשמונה שנים.
ב"טיטו ורוחו" לקחו סנדרסון (שהפעם נמצאת רק מאחורי הקלעים) ושפרמן את דמותו של השף צוקי שהכרנו ב"אורי ואלה" כתפקיד הדרמטי הראשון של פבלו רוזנברג והכירו לנו את העולם שלו. צוקי, שמעכשיו נקרא לו בשם טיטו, עדיין עובד כשף, למרות שבזכות עבודתו בטלוויזיה סטטוס הסלב שלו עלה. הוא אנרגטי וקצת סקסיסט והוא מאוהב בחיים כמו שארגנטינאים מאוהבים באסאדו, ובוחר לראות את הטוב גם כשהעולם מסביב מתחיל לסגור עליו.
הפרק הראשון של הסדרה נפתח באירוע שמטלטל את חייו של טיטו ואת העלילה כולה: סמדר (שרה וינו-אלעד), גרושתו של טיטו ואם ילדיו, מנסה לשים קץ לחייה בדיוק כשהוא חוגג יום הולדת מרובת משתתפים לבת זוגו הנוכחית וההריונית, עדן (מגי אזרזר). אחרי ניסיון ההתאבדות שלא צלח, וכשמתברר שאף אחד אחר לא מתנדב לטפל בה, סמדר שעדיין סובלת מדיכאון עמוק עוברת לגור עם טיטו ועדן, שלוקחים על עצמם אחריות לשיקום שלה. אם זה לא מספיק, טיטו מתמודד גם עם דרמות בחיים המקצועיים כשמוריס (דובר קוסאשווילי) שותפו לתוכנית הבישול המצליחה שלהם, לא ממש סופר אותו והמסעדה שלו נמצאת בקשיים מול המשקיעים. הוא בונה על אחיו, רוחו (שמוליק רוזנברג, אחיו של פבלו), המנהל אותו שיצליח להכניס קצת סדר לבלאגן בחייו, אבל רוחו סובל בעצמו ממה שנראה כמו דיכאון וחרדה. בקיצור, לא משעמם פה.
"אורי ואלה", בה גילמו סנדרסון ושלמה בראבא בת ואב בעלי מערכת יחסים מיוחדת שמתחזקת בעקבות פטירתה של אם המשפחה, התבססה במידה לא מועטה על חייה האישיים של סנדרסון. היא הצליחה בזכות היכולת של היוצרים לקחת סיטואציות שנראות כמעט בנאליות ולהמציא אותן מחדש. סצנת הפתיחה של הסדרה, שבה השניים אוכלים ארוחת ערב במסעדה ומשחקים שרייד, זכורה במיוחד בגלל שמתחה את הקו שבין דינמיקה הורית ורומנטית, והייתה מצחיקה בדיוק באותה מידה שעוררה אי נוחות ואולי אפילו קצת סלידה. מעבר לזה, למרות שעסקה בהתמודדות עם אובדן ובדידות, היו בה הרבה מאוד רגעים אופטימיים והסתכלות חיובית על החיים. אחרי צפייה בארבעת הפרקים הראשונים של "טיטו ורוחו" אפשר לומר שלמרות ששתי הסדרות שונות למדי, משהו באופטימיות והאקסצנטריות שעבדו שם כל כך טוב - נוכח גם פה.
הסדרות החדשות שאנחנו הכי מצפים להן ב-2024
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יחד עם זאת, ההבדלים לא מועטים. אם "אורי ואלה" הרגישה לעיתים כמו קומדיה רומנטית אירופית שרק במקרה מתרחשת בתל אביב, אז "טיטו ורוחו" (על אף שמה הלא ישראלי) מרגישה הרבה יותר מזרח תיכונית. זה בולט כבר בסצנת הפתיחה, שבה טיטו נמצא על הקו עם סמדר המשדרת לו אותות מצוקה בזמן שהוא עף על החיים ביום ההולדת של עדן. יש הרבה דיוק ברגע הזה, שמדגים איך המציאות שלנו מסרבת להתיישר לפי התוכניות שלנו וזורקת עלינו כדורים מסובבים בנקודות הזמן שהכי פחות מתאימות לנו. לפחות על הנייר, רוזנברג, אזרזר ו-וינו-אלעד נשמעו לי כמו שילוש שיכול להוליד יצרה עם משחק מוגזם ומוקצן. רוזנברג הוא אמנם השחקן הכי פחות מנוסה בשלשה הזאת, אבל האנרגיות הגבוהות שלו בלטו כבר ב"אורי ואלה", ואת אזרזר ו-וינו-אלעד אין באמת צורך להציג - שתיהן שחקניות תיאטרון וטלוויזיה שמוכרות בזכות גילום דמויות גדולות מהחיים.
לשמחתי התברר שהשלושה דווקא מצליחים לשמור על איזון בריא בין צעקות ואיפוק. אזרזר נמצאת בטריטוריה המוכרת שלה - עדן בגילומה היא אישה כריזמטית, דעתנית ומאוד הורמונלית - אבל זאת דווקא וינו-אלעד שמפליאה בגילום עדין ומדויק של סמדר, הנאבקת ברצון שלה לסיים את חייה. המשולש הלא-כל-כך-רומנטי בינן לבין טיטו, מוליד שלל סצנות מרגשות ומצחיקות המציגות מודל חדש של זוגיות אלטרנטיבית שבה האהבה הרומנטית מפנה מקום לחמלה אנושית.
בדומה לסדרה המקורית, קשה להתעלם מהדמיון בין העלילה לבין ההיסטוריה האישית של השחקנים: גרושתו של רוזנברג, נעמי אלשיך, שמה קיץ לחייה מספר שנים אחרי שהתגרשו, והוא משחזר כאן מעין גרסת מציאות אלטרנטיבית לחיים שלו עצמו. אם רוצים לחפש הקבלות נוספות לחייהם של השחקנים, אפשר גם לראות את סצנת יום ההולדת של עדן כמרפררת לסרטוני החתונה של אזרזר עם קותי סבג, שהפכו ויראלים בזכות שמחת החיים המיוחדת שהפגינה.
אפשר לומר שמה שמעסיק את סנדרסון ושפרמן כיוצרים אלה מערכות יחסים, ולכן "טיטו ורוחו" בוחנת אותן ללא הרף. זה לא רק המשולש טיטו-סמדר-עדן, אלה גם היחסים בין טיטו ורוחו שבוחנים דינמיקה של שני אחים שעובדים יחד, או אלה של טיטו ומוריס שמסתכלים מחדש על אחוות גברים ומנסים לבדוק אם גם בין שני גברים סטרייטים לכאורה (טיטו תמיד בטוח שנמשכים אליו) יכול להיות מתח מיני. הניסיון להרחיב את היריעה גורם ל"טיטו ורוחו" להרגיש לעיתים קצת מפוזרת, לפחות בתחילתה, אבל ככל שהעלילה מתקדמת היא הולכת ומתפקסת. אחת המעלות שסנדרסון ושפרמן הביאו איתם מ"אורי ואלה" גם לכאן היא הצלם גיא רז, שבצדק הפך לאחד הצלמים המבוקשים והמעוטרים בתעשייה. המצלמה של רז מצליחה להכניס המון עניין לכל סצנה, ולמרות שהלוקיישנים כאן לא עוצרי נשימה בשום צורה, יש תחושה של תנועה בלתי פוסקת בכל סצנה (ממש כמו טיטו שיוצא לרוץ כדי לנשום אוויר).
אי אפשר לכתוב ביקורת על "טיטו ורוחו" בלי להתייחס להופעות האורח שיש בה, בדגש על המפורסמים שאינם שחקנים. בארבעת הפרקים הראשונים אנחנו פוגשים את מירי נבו (אייקון חדשות הספורט) שמגלמת את המנהלת גסת הרוח של מוריס (קוסאשווילי) בסצנה קטנה אבל מדויקת, ובעיקר באשת החדשות בדימוס רינה מצליח, שעושה את טבילת האש שלה בעולם המשחק ומגלמת מכשפה בשם אתי. מבלי להיכנס לספוילרים להמשך הסדרה, אומר רק שהסצנה בהשתתפותה של מצליח כל כך טובה, עד שקשה לומר האם התגלתה כאן כוכבת או שמדובר בעיקר בכתיבה מבריקה. כך או כך, עושה רושם שאת הפעם הראשונה של מצליח כשחקנית אפשר להגדיר כהצלחה גדולה.
ייתכן ש"טיטו ורוחו" לא תצליח לשחזר את אותו קסם הראשוני שהיה ב"אורי ואלה", שהגיעה ברגע מאוד מדויק בזמן (ולכן גם טוב שלא זכתה לעונה שנייה). אבל בדומה לה, גם בסדרה החדשה יש הרבה רגעים יפהפיים שמצליחים לשלב בין המצחיק מאוד לעצוב מאוד, ולעשות את זה בטבעיות וברגישות שכבר הפכו לסימן ההיכר של סנדרסון ושפרמן.