כל יצירת אמנות גדולה מעלה שאלות בקרב צופיה, ו"חברים" לא שונה מהן. היא אמנם נראית, על פני השטח, כמו עוד סיטקום חביב ומרגיע, כזה שתמיד יהיה כאן בשבילנו, אבל בפועל, בשלושים השנים האחרונות מעריצים ושונאים כאחד לא מפסיקים לדבר עליה, לדון בה ולנסות להבין מה לעזאזל קרה שם, בגריניץ' ווילג' ובבית הקפה סנטרל פרק, שגרם לסדרה הפשוטה הזאת להיות ללהיט כזה על-זמני. אחרי כל כך הרבה זמן, הגיע הזמן לשים לזה סוף. לא הייתי קורא לעצמי מומחה, אבל אם יש משהו אחד שאני מבין בו, הרי זה "חברים", והגיע הזמן לתת לזה ביטוי איפשהו.
עוד בפרויקט 30 שנה ל"חברים":
דירוג כל הפרקים - חלק 1, הפרקים הגרועים: הראשון, ג'ואי ורייצ'ל מתחממים, פרקי הלקט ועוד
דירוג כל הפרקים - חלק 2: השיניים של רוס, הריצה של פיבי, ברוס וויליס, בראד פיט ועוד
דירוג כל הפרקים - חלק 3: בעיות מגדריות, הפרק הראשון המצחיק של הסדרה, האורח האנדרייטד ועוד
דירוג כל הפרקים - חלק 4: הפינאלה של הסדרה, הצעת הנישואין של מוניקה וצ'נדלר ועוד
דירוג כל הפרקים - חלק 5: ה-pivot של רוס, הקינוח של רייצ'ל, האמבטיה של צ'נדלר ועוד
יודעים הכול על "חברים"? בואו נראה אתכם עונים על החידון הקשה
מי החבר המצטיין?
פיבי (הערת העורך: פחחחח). רייצ'ל מרוכזת בעצמה, רוס בלתי נסבל, מוניקה חולת שליטה, ג'ואי חסר אחריות, צ'נדלר ציניקן קוצני. פיבי אינה מושלמת, אבל היא הפיה הטובה האולטימטיבית. היא ההיפית שחיה עם היאפים, אבל אינה נאיבית. האופטימיות שלה היא מבחירה, ולכן המסע שלה - זה שמעולם לא ראינו - מרגש יותר. הסדרה כל הזמן רומזת לנו שפיבי היא זאת שבאה מסיפור אחר, מעניין יותר: יותר מפעם אחת נרמז שיש לה כוחות מיוחדים (האם היא קוראת מחשבות? האם היא יכולה לתקשר עם המתים?).
אבל בניו יורק הידידותית של "חברים", כוח העל העיקרי של פיבי הוא לבה הגדול, זה שמחייב אותה לספר לרייצ'ל שפאולו התחיל איתה, זה שמאפשר לה ללדת שלושה תינוקות עבור אחיה הצעיר כדי שיזכה להיות אבא. וגם: הופעתה הכבירה של ליסה קודרו, השחקנית הכי מוכשרת בקאסט (הערת העורך: די נו, ברור ששווימר הכי טוב). תודה לך על פיבי בופה, ועל החתול המסריח שלה.
האם "חברים" היא סדרה טובה יותר מ"סיינפלד"?
שתיהן אחלה. יש סדרות טובות יותר. אפשר להמשיך הלאה. זה לא דיון עד כדי כך מעניין.
מה היה כל כך נורא בג'ניס?
זה לא ה-"Oh My God" ואפילו לא העובדה שבגדה בצ'נדלר. הבעיה של ג'ניס היא שמדובר ביהודייה שלא מנסה להסתיר את זה. בלי מגני דוד, בלי הזדהות ציונית כלשהי: זה היה במבטא שלה, בקול שלה, בעובדה שהיא למעשה חיקוי חינני של פראן דרשר, "הנני". מתוך שישה חברים, שלושה מהם יהודים: האחים רוס ומוניקה, וזאת שעומדת ביניהם, רייצ'ל. רוס ומוניקה הודו ביהדותם בשלב מוקדם בסדרה אבל בקושי התייחסו אליה. היהדות של רייצ'ל הוצנעה כמעט לחלוטין, וההצנעה הזאת הפכה אותה למי שהיא. ההתעקשות של ג'ניס להישאר מי שהיא הפכה אותה למי שהיא, וככזאת היא מהממת (ושתתבייש האקדמיה לטלוויזיה על כך שמגי ווילר לא הייתה אפילו מועמדת לאמי על תפקיד האורח הקבוע הזה).
ג'ניס היא ההפך הגמור מרייצ'ל, והחברים לא יכלו לשאת את זה. בוודאי לא צ'נדלר. היא לא מלוטשת כמוהם, לא מנומסת כמוהם. אפילו ילדת הרחוב לשעבר פיבי לא יכלה להתמודד עם הטראשיות הקסומה שלה. הרתיעה שלהם ממנה מצביעה על אחת הנקודות הבולטות ביותר שבגללן "חברים" נראית כעת סדרה מיושנת: הסדרה הזאת מתרחשת בעולם שבו כולם "אמריקאים" במובן השמרני ביותר של המילה.
אז יכול להיות ש"חברים" נכשלת במבחן הזמן?
עקרונית כן, אבל בפועל ממש לא. יש בסדרה הזאת לפחות שלושה קווי עלילה שמתייחסים למזכירה האלקטרונית ככלי דרמטי חשוב מאין כמוהו, ובכל זאת ילדים שגדלו עם אייפון ביד נהנים ממנה עד היום. כפי שרבים אוהבים להזכיר, אין בסדרה כמעט אף דמות שאינה לבנה, ואלו שמגיעות עושות זאת כאורחות לרגע. ובכל זאת, גם בעידן שבו כל פיסת מדיה מנותחת למוות על ידי ההמון ה-woke, "חברים" היא עדיין אבן דרך. יכול להיות שעצם העובדה שהיא התיישנה הופכת אותה לסדרה שתישאר איתנו לנצח: היא קפסולת זמן. היא הנוסטלגיה בהתגלמותה, והיא מעוררת בחלק ניכר מצופיה געגועים לתקופה שהם לא חוו באמת. יכול להיות שככל שהסדרה הזאת תתיישן יותר, כך היא תהיה רק יותר ויותר אהובה.
איך הם הצליחו להרשות לעצמם דירות כאלה מטריפות?
סיטקומים צריכים סטים גדולים. דירות חדר וחצי מהסוג שאפשר למצוא בפלורנטין לא מצטלמות טוב. לא חייבים להיות קטנוניים עד כדי כך. הלאה.
מי שחקן האורח הטוב ביותר בסדרה?
בראד פיט, שבזכותו פיבי נתנה את אחת משורות המחץ הטובות ביותר ב"חברים": "בחייך, וויל, פשוט תוריד את החולצה ותספר לנו!".
האם רוס ורייצ'ל היו בהפסקה?
כן. זה עדיין לא אומר שרוס צודק.
אני מניח שאפשר לדלג על תקציר הפרקים הקודמים, אותם ראיתם כנראה 20 פעם בדיוק כמוני. אחרי תקופה קשה בקשר שלהם, רייצ'ל מציעה שהיא ורוס יקחו הפסקה, רוס מתייחס לכך כאל פרידה רשמית ובאותו הערב שוכב עם קלואי מחנות הצילום (שביקום החברים-י נחשבה לאישה הכי סקסית בניו יורק משום מה).
האם מותר לשכב עם מישהי אחרת כשאתה בפסק זמן מזוגתך? אולי, אבל עדיף לא לעשות את זה בלילה הראשון של ההפסקה, למען הטעם הטוב. הבעיה האמיתית היא בכל מה שרוס ביצע לאחר מכן: רייצ'ל באה לדירה של רוס כשקלואי עוד במיטתו, והוא הסתיר אותה. קלואי פיזית הוחבאה, כדי שרייצ'ל תחזור אליו בלי דרמות. כששמע שיש בין קלואי ובין פיבי מספיק חברים משותפים שיכולים לספר לה מה קרה, הוא עשה הכל כדי שפיבי לא תשמע על מעלליו ותספר לחברתה. כלומר: הוא גם שיקר לאישה שהוא אוהב, וגם ניסה לתמרן את כל המעגלים החברתיים שלה ושלו כדי שלא תגלה את האמת. זה מעשה מבחיל של גבר שלא מוכן לקחת אחריות או להיות כן מול אהבת חייו.
אם כבר, האשמים האמיתיים הם צוות הכותבים. הפרידה של רוס ורייצ'ל היא רגע שיא שובר לב, אבל "חברים" העדיפה ללכת על המלודרמה ולא לספר סיפור חכם באמת על חשיבותה של כנות במערכת יחסים בוגרת. במקום רייצ'ל הייתי עוד סולח לחננה הזה על שרעה בשדות זרים בליל ההפסקה שלהם, אבל לשקר לה? עדיף כבר ללכת על ג'ואי.
ואם אנחנו כבר מדברים, למה ג'ואי כל כך הצליח עם הבנות?
כי השנים היו שנות התשעים והטלוויזיה האמריקאית אפשרה לגברים להיחשב לסמלי סקס גם בלי קוביות בבטן. שנים לאחר מכן, כש"איך פגשתי את אמא" תחקה בהצלחה יחסית מאוד את הנוסחה של "חברים", ברני הרב-שגל של הסדרה כבר יבוא חטוב ומסותת ויוריד חולצה אחת לעונה. מאט לבלנק המתוק היה שמנמן ככל שהסדרה התקדמה, השמנמנות שלו הייתה חלק מהאופי של ג'ואי - והאופי הזה לא סתר את העובדה שנשים נופלות לרגליו.
ביקום של "חברים", "'How you doin" אינה עוד אמרת כנף אלא לחש קסמים שימיס כל אישה, ובכנות - אני מבין את זה. ג'ואי של לבלנק היה חמוד, כריזמטי ומצחיק, והייתי רוצה שהמיינסטרים יחזור להראות סקס-אפיל גברי כזה. כמובן, אין סיבה להתייחס ל"חברים" כאל מופת של בודי-פוזיטיביטי: הגברים של סנטרל פרק נראו כמו הגבר הממוצע, אבל נשות הסדרה תמיד נראו כמו דוגמניות על.
מי היו הזוג המצטיין?
צ'נדלר ומוניקה. רוס ורייצ'ל זכורים לנו כזוג החשוב ביותר של הסדרה כי הסדרה למעשה התנהגה לעיתים כקומדיה רומנטית שמוקדשת רק להם, אבל גם הדמויות עצמן מיצו את הדרמה שלהם בשלב מסוים. צ'נדלר ומוניקה הם הזוג הבריא יותר, כמובן. בעוד רוס ורייצ'ל שיבצו את סיפור אהבתם בפרידות חוזרות ונשנות ובריבים שנובעים מאי-התאמה מאוד בסיסית, צ'נדלר ומוניקה פשוט היו ידידים שהתחילו לשכב, והתאהבו. וזה היה מקסים.
אבל הם לא באמת המצטיינים בגלל שהם מודל טוב לזוגיות. האמת היא שהסדרה הגיעה לשיאיה בזכות סיפור האהבה של צ'נדלר ומוניקה, החל מהלילה המגושם שבילו יחד בלונדון, דרך החתונה הדרמטית ועד ללידת התאומים שלהם, שחותמת את הסדרה. בזמן שרוס ורייצ'ל הגיעו לשלב שבו הם בעיקר מתקוטטים אחד עם השני והופכים את השהייה במחיצתם למביכה במיוחד, הרומן הסודי של צ'נדלר ומוניקה הביא את הסדרה לפרק הטוב ביותר בתולדותיה (לפחות עבור כותב שורות אלה): "ההוא שבו כולם מגלים". הרגע שבו הסדרה הופכת למותחן אירוטי משעשע התרחש כולו בזכות הזיווג שבין החנון שמעולם לא ידע איך באמת מביעים אהבה, לטבחית חולת הניקיון שרק רצתה שיאהבו אותה. ועד הרגע האחרון, הם היו המודל האמיתי לזוגיות שהסדרה הציבה.
מי הגיבור האמיתי של הסדרה?
רייצ'ל. הסדרה היא המסע שלה: מצעירה מפונקת לאשת אופנה מצליחה שיצאה מחיק הוריה ובעלה-לעתיד אל העולם האמיתי, וגילתה שהוא קטן עליה. הסדרה התחילה ברייצ'ל עם שמלת הכלה המבוזבזת שלה ונגמרה ברייצ'ל שחובקת את הגבר שהיה מאוהב בה מאז גיל 15. מהותית, רוס, מוניקה, ג'ואי, צ'נדלר ופיבי היו משניים לה. בפועל, הם היו כוכבים בדיוק כמוה (מחקר בדק ומצא שזמן המסך של כל השישייה כמעט זהה, עם הובלה קלה של רוס ורייצ'ל), אבל יכול להיות שהיעדר המיקוד הזה הפך את "חברים" לסדרה טובה פחות - ומצליחה יותר.
למה היא הצליחה כל כך?
בגלל הכימיה. "חברים" לא הייתה הראשונה שהעמידה במרכזה קבוצת חברים ("בנות הזהב" הגיעה כמה שנים לפניה), והאנסמבל הזה לא הורכב משחקני אופי עם כישרון בלתי-נתפס. חלק טובים יותר, חלק טובים פחות, ובפועל זה עניין של טעם. אבל כקולקטיב, יש מעט מאוד אנסמבלים שעבדו בשיתוף פעולה טוב כמוהם. ויש לזה הסבר מאוד פשוט: הכל בזכות "סיינפלד".
בתחילת הסדרה, קורטני קוקס סיפרה לחבריה לתכנית מה למדה מתפקיד האורח שלה ב"סיינפלד", חודשים ספורים לפני כן. הקאסט ב"סיינפלד" הרשה לעצמו להפר קוד ששחקנים שומרים עליו באדיקות, ופשוט נתן הערות אחד לשני. "אם אני יכולה להיות מצחיקה יותר, תגידו לי איך ואני אעשה זאת", היא אמרה. "ואני בכיף אעשה את אותו הדבר עבורכם".
אבל השישייה שידרגה את הנוסחה של "סיינפלד" והמשיכה עם הגישה הזאת למישור החשוב באמת: הכסף. בהחלטה חלוצית בזמנו, במקרה הזה בזכות דרבונו של דיוויד שווימר, הקאסט החליט לנהל את המשא-ומתן שלהם על שכרם בסדרה ביחד, כדי שיידעו שהם באמת ובתמים שווים. גם מול פרסי האמי: היו שנים שבהם הקאסט נרשם כולו כשחקני משנה, והיו שנים שבהם נרשמו כולם כשחקנים ראשיים, אבל הם תמיד הבהירו שהם בשוויון מוחלט. הבחירה למזער אגו מול התעשייה הוכיחה את עצמה גם בתוכן, ואנחנו זכינו לאחת הסדרות הכי טובות שיצאו על חברות.
האם היא הסיטקום הכי טוב אי פעם?
לא. כנראה מדובר באחד הסיטקומים הכי מצליחים אי פעם, ואולי המצליח מכולם, אבל למעשה, יכול להיות שברמה האובייקטיבית, היא אפילו לא עד כדי כך טובה. ההומור בסיסי מאוד, הדרמה לא עד כדי כך מעניינת, וההתעקשות שלה להיות בלתי שנויה במחלוקת כמעט מביכה, דווקא בגלל ההצלחה הבינלאומית ההיסטרית שלה. אבל זה לא באמת משנה: הסדרה הזאת גידלה דורות של צעירים, ואני ביניהם, ולכן גם כשפגמיה הברורים נהיים בולטים יותר ויותר, אני מתעלם מהם באהבה. טלוויזיה יכולה להיות מופתית ופורצת דרך; היא יכולה גם להיות הנחמה הבנאלית שלנו בסוף יום. זו הייתה "חברים", וזו פונקציה שהיא עדיין ממלאת בהצלחה חסרת מתחרים.