דירוג כל 236 פרקי "חברים" מהגרוע לטוב - חלק 2: בראד פיט לא עוזר

תזכורת: לכבוד חגיגות 30 שנה ל"חברים" אנחנו מציגים דירוג של כל 236 פרקי הסדרה, כולל נימוקים ופירוט לכל פרק. כל אחד מהם קיבל ציון לפי פרמטרים מסוימים - עד כמה הוא מצחיק, חכם, עומד במבחן הזמן, מקסים, וכן הלאה - והשקלול הניב את התוצאות שלפניכם, שמובאים בשישה חלקים בימים שני וחמישי. פרקים כפולים מוצגים כך גם בדירוג, מאחר שנכתבו ובוימו על ידי אנשים שונים, מלבד האחרון בסדרה.

החלק השני מוקדש לפרקים החביבים שבכל זאת סובלים מבעיות. אל דאגה, זה רק ילך וישתפר בהמשך. טבעו של דירוג. הפעם: הפרק ה-200, השיניים הבוהקות של רוס, הופעות האורח הבינוניות של בראד פיט וברוס וויליס, הופעות האורח המוצלחות של אלק בולדווין וכוכבי "ER", הגעתה של ג'ולי, ג'ואי עוזב את הדירה, חג ההודיה הראשון, אחד המשפטים היפים בתולדות "חברים", אחת הבדיחות הכי הגרועות בה, אחד הרגעים האיומים (כן, הוא קשור לג'ואי ורייצ'ל), דמויות מבוגרים שנכפים על הסדרה גורעות מקסמה ועוד.

מדובר בדירוג סובייקטיבי לחלוטין, כך שאם אתם חולקים עליו אתם מוזמנים להגיב כאן בתגובות, או בקבוצת הטלוויזיה שלנו בפייסבוק, שידור חופר.

עוד בפרויקט 30 שנה ל"חברים":
חלק 1 בדירוג הפרקים: הגרועים, כולל הראשון, ג'ואי ורייצ'ל מתחממים, פרקי הלקט ועוד
חלק 3 בדירוג הפרקים: בעיות מגדריות, הפרק הראשון המצחיק של הסדרה, האורח האנדרייטד ועוד
חלק 3 בדירוג הפרקים: הפינאלה של הסדרה, הצעת הנישואין של מוניקה וצ'נדלר ועוד
מהמוזה של ספרינגסטין ועד "90210": התפקידים הראשונים של כוכבי "חברים"
30 שנה ל"חברים": כל השאלות הבוערות על הסדרה האהובה - והתשובות
יודעים הכול על "חברים"? בואו נראה אתכם עונים על החידון הקשה

הפרק ה-200 של הסדרה, שלכבוד המאורע גם היה ארוך מהרגיל, כלל כוכבים אורחים, כולל שובו של האנק עזריה, נכתב על ידי היוצרים עצמם, דיוויד קריין ומרתה קאופמן, ובוים על ידי הצלע השלישית שהפיחה חיים בסדרה, קווין ס' ברייט. וכמו שקורה פעמים רבות בציוני דרך מעין אלה, התוצאה פושרת.

"זה לא אירוני שדיוויד חוזר בדיוק ביום שאת ומייק מחליפים מפתחות?", אומרת מוניקה לפיבי. התשובה היא לא. זה לא אירוני, זה הנדוס שקוף לשם הדרמה. התפרים כל כך בוטים עד שהכותבים הרגישו צורך להתייחס לכך ישירות בניסיון (שאינו צולח) לנטרל את זה.

זו מתכונת קבועה בסדרה, כמו שריצ'רד תמיד מפציע איכשהו לפני שלבים חשובים ביחסי צ'נדלר ומוניקה, ומעצבן להיתקל שוב בדלות החומר, ועוד בפרק שכולו זועק "אני משמעותי". הדבר היחיד שמושיע את הקו הזה, כולל ברגע הצפוי והאידיוטי שבו מייק נכנס על דעת עצמו לדירה שלה בלי לדפוק, הוא החן הכללי של עזריה וההיסטוריה הרגשית ארוכת השנים שהסדרה ביססה בין דיוויד ופיבי.

תהליך דומה קורה גם בעלילה של רוס. קשה מאוד לשאת את הסלידה הסקסיסטית שלו מהאומֵן סנדי (פרדי פרינץ ג'וניור), במיוחד בעיניים עכשוויות, ועל פניו ההתנגדות שלו נראית לא רציונלית ולא מובנת בצורה שממש גורעת מההנאה בצפייה. הסוף, כשסנדי עוזר לרוס לבחון את עצמו ולהבין למה הוא מפריע לו, אמנם מבאר בדיעבד את ההתנהגות של רוס, אבל לא באמת עוזר לצפייה להיות כיפית יותר.

מקרה רוס מצליח לעשות את מה שצ'נדלר נכשל בו: מוניקה מספרת לצ'נדלר שהכירה בעבודה שלה את האיש הכי מצחיק שפגשה, מה שמערער אותו. על פניה זו נראית כמו הזדמנות פז לחקור את דמותו של המצחיקן כשהוא מאבד את התכונה הכי חשובה בו, אבל הביצוע סתמי. פיצוי היתר של צ'נדלר לא מבדר ואין מסקנות מעמיקות שנגזרות מהתקלה.

אלוהים אדירים, איזו עלילה משמימה של פיבי ואחיה (ג'ובאני ריביסי), שמגיע לבקר אותה אבל קשה להם לחזק את הקשר ביניהם. הרעיון הגיוני וסביר, להציג עד כמה מעט משותף יש ביניהם, למגינת ליבה של פיבי שרוצה מאוד שיתחברו, אבל וואו, הביצוע מטומטם. פרנק ג'וניור הוא דמות איומה ובלתי סבירה, וכמעט כל בדיחה שכרוכה בו - חיבתו להמסת חפצים באש וכיו"ב - לא מצחיקה כהוא זה.

זה מצער כי שתי העלילות האחרות בפרק לגמרי אחלה, והמיקום הנמוך יחסית של הפרק ממש לא באשמתן. ג'ואי מנסה לבנות רהיט ואז גם לשפץ את הרצפה בשירותים של מוניקה. הפאזה שלו כשיפוצניק מניבה הומור חזותי ופיזי מוצלח מאוד, ששיאיו הם כמובן צ'נדלר שמועד על מחצית הדלת התחתונה לחדרו אחרי שג'ואי ניסר אותה בטעות (וגם הקידוח הקרוב מדי לראשו הוא כבר קלאסיקה). במקביל, רוס מרכיב רשימה של חמש מפורסמות שהיה רוצה לשכב איתן. הפס החופשי לסקס עם סלבס מביא גם הוא לשיא נהדר, המפגש של רוס ואיזבלה רוסליני. היא מאוד חמודה שם ושווימר נפלא כהרגלו.

רייצ'ל מתבקשת על ידי הבוס שלה להתלוות לאחייניתו, אמילי (הלן בקסנדייל), שמגיעה מבריטניה, אבל עקב אילוצי לו"ז היא מבקשת מרוס להחליף אותה, והשניים מתחברים בצורה מדהימה. שיאו של הסיפור בין רוס ואמילי הוא הדבר הכי זכור בו, מטבע הדברים, אבל נחמד להיזכר שרייצ'ל היא זו שהשיקה את הסיפור ביניהם בכך שממש דחפה אותו לזרועותיה. אף שהעלילה בפני עצמה לא מוצלחת בצורה יוצאת דופן, הטאץ' הזה מקנה לכל החיבור העתידי בין רוס לאמילי מסגרת פיקחית שמלבה שוב את הקשר בינו לרייצ'ל. האם כבר אז ידעו היוצרים שזה ילך לכדי משהו גדול מתמיד, חתונה?

העניינים האחרים בפרק, אף שיש בהם רגעים חביבים, פחות מרשימים או מצחיקים - במיוחד ממרחק הזמן. ג'ואי חוזר ממסע דיג בין שלושה ימים ואין לו זמן להתקלח לפני שהוא יוצא לאתר הצילומים של הסרט החדש של צ'רלטון הסטון. כמו כל כך הרבה כוכבים אורחים ב"חברים", גם הסטון האגדי לא נראה במקומו ולא באמת תורם. ואילו צ'נדלר לא מצליח להתגבר על הפרידה מקאת'י, והחברות לוקחות אותו למועדון חשפנות - עלילה עם כמה רגעים קרינג'יים במיוחד, בפרט הרגע שמוציא את צ'נדלר משלב האבל, כשהוא מצליח לדמיין את חברותיו והחשפניות יחד איתו וחולק את זה איתן. חיוכי הענק של מוניקה, רייצ'ל ופיבי פשוט נראים לא במקום ברגע הזה.

זה לא אחד מהפרקים הגדולים של "חברים", אבל הוא כן מאוד משמעותי דווקא בחריגות שלו: רוב הזמן "חברים" זכורה כסדרה שלא ברור איך גיבוריה יכלו להרשות לעצמם דירות כאלה מפוארות בווילג' בניו יורק. הפעם הפרק כולל את מה שהוא כנראה קו העלילה הכי מפוכח בחייה של הסדרה: מצבם הכלכלי של שלושה מהחברים יוצר חיכוך מסוים בינם לבין שלושת האחרים. גיבוריה של הסדרה היו לא פעם מובטלים לאורך עשר שנות חייה, והיה לפעמים גם עיסוק במצבם הכלכלי המגביל, אבל זו הייתה הפעם היחידה שבה באמת ראינו את זה על המסך, ושגם הייתה מניעה שנוצרה מכך ויצרה דרמה בין החברים.

מוכרחים להודות שכנראה יש סיבה טובה לכך שזו הייתה הפעם היחידה. זה היה קו עלילה לא נעים במיוחד בסדרה שהפורטה שלה הוא אסקפיזם, והפרק לא הצליח להפוך אותו למשהו מבדר ומצחיק. מה שמעניין הוא שלמול העניין הזה ניצבה עלילה פנטסטית להחריד, מהסוג שקורה רק בסרטים: בחורה זרה מתקשרת ועורגת במשיבון של צ'נדלר ובמקרה היא נראית כמו דוגמנית. צ'נדלר אפילו מצליח למנף את זה לכדי דייט ואף סקס, אבל מגלה בדיעבד שהוא לא הותיר עליה חותם כפי שהיא עליו. הסיפור הזה הוא זה שסיפק לפרק את הצחוקים, ולא פלא. בשביל זה יש "חברים".

מה שכן, הוטי אנד דה בלואופיש - פשוט איכס. מפתה להוריד נקודה רק על זה.

האורח = בראד פיט. מוניקה מזמינה את וויל, חבר מבית הספר, לארוחת חג ההודיה - מבלי לדעת שהוא שונא את רייצ'ל. הערב חושף סודות רבים מנעורי הרביעייה, בראשם הגילוי שרוס וויל הקימו מועדון שמוקדש לשנאת רייצ'ל, ושכולם הפיצו בשעתו שמועות על הצד האחר.

כבר מאז העונה השנייה של הסדרה הגיעו להתארח בה כוכבי קולנוע גדולים כחלק מהקשרים האישיים של הקאסט איתם. וכמו במקרה של ג'וליה רוברטס או ברוס וויליס לפני כן, גם בראד פיט - אף שהיה נשוי לג'ניפר אניסטון באותו זמן - מרגיש כמו נטע זר ב"חברים".

למען האמת, הניסיון להפוך אותו לחלק מההיסטוריה של החבורה רק מחדד את העובדה שהוא לא מתאים שם, ולכך תורם גם המשחק המעט-נוקשה שלו, המבהיר שוב כי גם שחקנים טובים ומבוססים לא בהכרח יודעים לבצע קומדיה מול קהל. וכך, למעט כמה בדיחות טובות בפרק, בעיקר התגובות של פיבי ליופיו המסותת של וויל או למשחק הפוטבול בטלוויזיה, פיט בעיקר הפריע לכימיה הטבעית של השישייה.

בשלב הזה של הסדרה נדמה שכל אחד כבר גר עם כל אחד מהאחרים, וזה תמיד נועד ליצור חיכוכים ודינמיקות חדשות, אבל יש סיבה שהסדרה לא מרבה לצמד בין רוס לפיבי. משהו שם לא הכי הגיוני, והתסריט לא מצליח לפצח אותו אפילו בפרק כמו זה, שבוודאי אמור היה להיות "הזוג המוזר" קלאסי - פיבי עוברת לגור עם רוס כדי לאפשר למוניקה וצ'נדלר קצת פרטיות.

חלק גדול מהסיבה הוא העובדה שפיבי שינתה לחלוטין את אופיה לאורך השנים, וביתר שאת בעונות האלה. מחברה טובת לב ואמפתית היא נעשתה מתריסה ולפעמים נבזית, כולל במקרה הזה כשהיא מדרבנת את צ'נדלר לברוח ממוניקה ואז גם עושה לו עיניים בעצמה כשהיא מגלה כמה כסף חסך לאורך השנים. אם מוסיפים לכך את העובדה שהיא מקבלת לקוחות למסז' בדירה של רוס ללא רשותו, היא כבר מתחילה להעיק הרבה יותר מדי, ואז שאר הסיפור נאלץ לעשות הרבה כדי לפצות על כך, אבל זה לא קורה. הוא לא מעניין וגם לא מצחיק במיוחד.

גם הסיפור של ג'ואי ורייצ'ל - הוא מקניט אותה כשהיא קוראת רומן אירוטי - לא מרגיש מפותח כדי הצורך. יעיד על כך סופו הבלתי-אמין: ג'ואי נבהל ונסוג כשלרייצ'ל נמאס מההקנטות בנוגע לספר שלה, ובתמורה היא כאילו מתחילה איתו באגרסיביות. ממש, זה מה שג'ואי יעשה. מוניקה וצ'נדלר מפצים על כל שאר הכשלים בעזרת לב רחב וההבחנה היפה שהם והסדרה עושים בין החתונה לנישואים - אחרי שהיא מגלה שהוריה בזבזו את הכסף שהיה מיועד לחתונה שלה - אבל זה לא מספיק כדי לגרום לפרק להרגיש פחות מפוספס.

זכרתי שהפרק יותר טוב, אולי בגלל משקלו הקלאסי כפרק חג ההודיה הראשון של הסדרה, מה שהפך למסורת ארוכה ומכובדת. כזכור, ארוחת חג ההודיה הראשונה של מוניקה עם החבורה נשרפת כשכולם רצים לגג כדי לראות את הבלון המעופף של 'אנדרדוג', שהשתחרר במצעד. בצפייה חוזרת הוא מתברר כסתמי למדי ורצוף בדיחות קרש (לא כולל שתי בדיחות מוצלחות: ג'ואי שהמשאלה שלו היא החלק הגדול יותר של העוף וצ'נדלר שמפרשן "הערב, בפרק מיוחד של 'בלוסום'"). רק לקראת סופו נמסכת פנימה החמימות הנעימה שאפשר לצפות לה מפרק חגיגי שכזה, כשכולם יושבים ביחד לאכול את מנות הקרב העלובות של צ'נדלר.

בתחילת דרכה של "חברים" סברו קברניטי NBC שכדי לאזן קצת את כל הצעירים האלה, יש להכניס גם דמויות מבוגרות. זה היה הלך המחשבה של הטלוויזיה האמריקנית בשעתו, וההצלחה של "חברים" היא זו שזעזעה את הסדר הישן. לכן בפעם השנייה מזה שמונה פרקים הגיעו ההורים של רוס ומוניקה להתארח, והפעם אפילו הייתה שם סבתא קשישה ברקע, בין אם חיה ובין אם מתה (ובין אם חיה), בפרק שבו מוניקה ורוס מתאבלים עליה.

למרות השריד הלא-מייצג - וגם קצת זניח - הזה למהותה של "חברים", הפרק בכל זאת השכיל לקרב אותו אל הרוח המקורית. הוא עשה זאת גם בהקבלה שביחסים בין מוניקה ואמה לבין היחסים של האם עם הסבתא המנוחה, וגם בסצנה החותמת, שבה החברים מוצאים תמונה עם החבורה של הסבתא כשהייתה בת גילם - הדהוד מתוק לגמרי לחבורה שלהם עצמם. הסיפור של צ'נדלר, ששוב ושוב טועים לחשוב כי הוא הומו, אמנם נטול כל קשר לעלילה הכללית, אבל חביב בפני עצמו.

תחילתו של הפרק היא המשך ישיר לסאגת "כולם מגלים על מוניקה וצ'נדלר", ובהתאם עדיין מלא בכוח האדיר של קו העלילה הזה. רוס הוא האחרון מבין כל החברים להגיב לנושא, והוא עושה את זה מושלם, הודות כמובן לדיוויד שווימר, וגם לתסריט נבון שמביא אותו לומר את אותן שורות עם כוונה שונה בתכלית ("החבר הכי טוב שלי ואחותי!").

עם זאת, ואולי דווקא בשל כך, מה שמגיע אחרי כן מרגיש לא לגמרי אפוי, ובאופן כללי כאילו הרוח יצאה מהמפרשים אחרי רצף של תנופה אדירה. אין כאן שום דבר נוראי, אבל גם לא משהו שמתקרב לשיאים הנ"ל. עלילת רוס - שמסרב לתרום למתנת הפרישה של אב הבית וגורם לשכנים החדשים שלו להתנכר לו - די מעצבנת, בעיקר כי רוס צודק והבסיס לא הגיוני. למה שמישהו יתרום מאה דולר לפרישה של איש תחזוקה שהוא לא מכיר?

במקביל, כעת כשסודם נחשף, צ'נדלר נלחץ כי הוא חושב שמוניקה תרצה מיד חתונה וילדים. הלחצים הם המשך ישיר ואורגני לסיפור היחסים ולאופי שלו, ושורת הצעות הנישואין שלו די מצחיקה, אבל גם מדובר בנושא שחוק שבמקרה הזה לא ממש בנוי טוב. ולבסוף, החברה הקטנה של ג'ואי משם הפרק שולית למדי וסוחטת תגובות מאולצות ולא משויפות מהחברים. מה שכן, היא מפיקה ממאט לבלאנק קומדיה פיזית נהדרת.

צ'נדלר רואה בטעות את רייצ'ל עירומה אחרי המקלחת, והיא מנסה להחזיר לו באותו מטבע, מה שמשתבש קשות. פיבי יוצאת עם פסיכולוג שמנתח את כל החברים, למגינת לבם. ג'ואי נאלץ לגשר בין הוריו כשהוא מגלה שאביו מנהל רומן.

איכשהו כל העלילות בפרק מעמיקות את האינטימיות בין החברים לבין עצמם ובינינו לבינם: ההצצות ההדדיות מאפשרות להם לראות זה את זה כפי שלא עשו מעולם, החבר של פיבי מפרק את הפסיכולוגיה של הדמויות, והרקע של ג'ואי זוכה לקבל את קדמת הבמה ושופך אור על דמותו.

מאחר שאלה הנושאים בפרק, הם מקנים לו נופך קלאסי שמעניק לו כמה נקודות, אבל לא כל החלקים בו עובדים באותה רמה. ההצצות הן מין קומדיית סקס כיפית ומצחיקה - אפילו שאין סקס, כמובן, ואפילו לא עירום; הפסיכולוג מעיק בכל מובן ולא באמת אומר משהו בעל משמעות, וההורים של ג'ואי כל כך שוליים ולא מעניינים עד שהם נראים כמו משהו מסדרה אחרת שגם היא בוטלה אחרי חצי עונה - דוגמה נוספת לאילוץ להוסיף דמויות מבוגרות בראשית דרכה של הסדרה.

יש לפרק הזה תחושה של ביניים, גשר שמוביל ממקום אחד למשנהו, ובהתאם גם התוצאה מרגישה פילרית: צ'נדלר מבקש מפיבי להשגיח על טבעת שהוא רוצה לרכוש בחנות תכשיטים. רוס וג'ואי חושבים שצ'נדלר כועס עליהם כי בילו בלעדיו. רייצ'ל מבקשת מפול (ברוס וויליס) להיפתח רגשית - מה שהוא עושה בצורה מוגזמת. מצד אחד סיפורים שמגיעים אל סיומם, מצד שני קצוות חדשים נפתחים, ובתווך רוס וג'ואי מנסים להבין את מקומם. זה לא מאוד נורא אבל רוב הזמן סתמי.

ברוס וויליס מתארח בפעם האחרונה ואמנם מנסה יותר מאי פעם לשחק על התדמית הקשוחה שלו, והפעם - בזכות הרגעים שבהם הוא מתייפח בקול רם במיוחד - הוא יותר משעשע מאשר בשני הפרקים הקודמים, אבל בכללותו גם זה לא באמת זה. עוד הופעת אורח סתמית ומיותרת של כוכב קולנוע בשורה ארוכה של כאלה לאורך הסדרה.

גם הסיפור של צ'נדלר ופיבי הוא בעיקר חוליה בשלב שבין הידיעה על הצעת הנישואין הממשמשת לבין הדבר עצמו בצמד הפרקים הבאים, שחותם את העונה השישית. הדרמה שנוצרת קלושה וכפויה, אבל קו העלילה בכל זאת מניב רגע באמת מצחיק, כשפיבי מתמקחת עם המוכר בחנות התכשיטים ומנסה לרדת מ-8000 דולר לעשרה.

יש כמה רגעים מצחיקים בסיפור של רוס, שמנסה להתחבב על אביה של אליזבת' (שוב וויליס), כמו המעידות החוזרות ונשנות שלו בפני פול, והאופן שבו רייצ'ל מחרבת הכל בארוחת הזוגות. ובכל זאת, משהו שם קצת מביך. לא רק ברגעים שכתובים כמביכים, כמו שרוס נכנס לדירה של ג'ואי ועושה את עצמו כאילו לא ראה את פול, אלא מעבר לכך.

וויליס מלא בכריזמה ובחן, אבל קומיקאי מובהק הוא לא, בטח שלא בצילומים מול קהל, ושטיק ה"קשוח ומפחיד" ממצה את עצמו במהירות. כאשר וויליס נדרש להפוך את דמותו למשהו שהוא קצת מעבר לזה, כמו באותה סצנה כשהוא אומר לרוס "ברור שראית אותי" ואז מחקה אותו, זה מעורר קרינג' מהסיבות הלא נכונות.

גם הסיפור של ג'ואי לא עוזר. על סט הסדרה החדשה בכיכובו, הוא מסתבך עם הבחור שמפעיל את הרובוט ומגלה שרוצים לפטר אותו. זה קו עלילה אידיוטי ומופרך מדי, בלי בדיחות טובות שירוממו אותו.

משולש מוניקה, צ'נדלר ופיבי - בני הזוג מתעצבנים כשחברתם מתעדת כל דבר שהם עושים ואומרים לטובת ספר שהיא כותבת - יותר חמוד (עם היילייט כבר בהתחלה: הפלרטוט של פיבי עם צ'נדלר כשההורוסקופ מגלה לו ולמוניקה שבקרוב יתגלה קראש סודי), אבל לא מפותח עד כדי תסכול. קו עלילה שבא מכלום (פתאום פיבי כותבת ספרים) ונגמר בכלום (היא מתעדת את חוסר ההבנה של מוניקה וצ'נדלר בנוגע לפגישה שהם קובעים, בלי לפרט מאיפה נובע חוסר ההבנה). אוקיי.

רוב הסיפורים בפרק שומרים על ראש מעל המים בזכות התנופה ההתחלתית המוצלחת כל כך שהשיקה אותם בפרק הקודם (עוד על כך בהמשך הדירוג), על אף שבפני עצמם הם הולכים ונרפים: אחרי שרייצ'ל יולדת רוס מנשק אותה, שניהם מסתירים את רגשותיהם ולא בטוחים איך להמשיך משם, למרות נסיונות של הסובבים - כולל פיבי וג'ניס - להבין מדוע הם אינם מתאחדים. מוניקה וצ'נדלר מצליחים למצוא מקום להתייחד בו בניסיון לעשות ילד. הבחור הפצוע שפיבי התחברה איתו מגלה ששיקרה לו ושג'ואי לא באמת רופא.

המשחק העדין בין רוס ורייצ'ל מבולבל בדיוק כמו הדמויות עצמן, ונראה שהכותבים לא באמת יודעים איך לשמר את המתח המיני/רומנטי ביניהם. סצנת הסיום מאששת את זה בדרכים הכי מגלגלות עיניים שניתן להעלות על הדעת: ג'ואי מוצא על הרצפה את הטבעת שאמו של רוס הביאה לו, ורייצ'ל חושבת שג'ואי עצמו מציע לה נישואין - ומסכימה. מהרגעים האיומים בתולדות הסדרה.

סיפור ג'ואי, המעמיד פנים שיש לו מכונית פורשה, הוא חתיכת בזבוז זמן וקו עלילה שלא ברור מאיפה הנפיצו אותו. תמוה, קלוש ולא מצחיק. לעומת זאת, פיבי חמודה במיוחד הפרק בעודה שומרת על השלישייה של פרנק ואליס - גם בתמונה הגדולה עם ניסיונה להשתלט על השלישייה כשהיא נשארת לבדה, וגם ברגעים קטנים יותר, כמו הפרצוף שלה כשרייצ'ל מתבדחת שאולי שותפתה לדירה של פיבי היא בעצם סנטה קלאוס.

אחרי שרוס הפך לדמות קרטונית מדי בפרקים בעונה השישית, הפעם - אחרי שרייצ'ל גילתה שלא ביטל את נישואיהם - הוא נראה אנושי בהרבה, חש כמו כישלון לקראת גירושים שלישיים. קשה לא לרחם עליו קצת לנוכח המרירות (המוצדקת) של רייצ'ל כלפיו, וגם כי מה שהנחה את מעשיו היה בסופו של דבר אהבה כלפי רייצ'ל ולא רק דאגה לסטטוס שלו. ההשוואה בין הפעולות המטופשות ששניהם עשו בשם האש שיש להם אחד כלפי השנייה - הבהירה שבכך מדובר. לא תמיד היוצרים מיטיבים לשמר את שאלת היחסים בין השניים, אבל הפעם כן, אפילו בשלב כה מתקדם בחיי הסדרה.

דרך החתחתים של ג'ואי כשחקן הוצגה לנו כאן בפעם הראשונה. היא אמנם מתחילה מצחיק בסצנה בתיאטרון כשג'ואי מגלם את ד"ר זיגמונד פרויד, פורץ בשיר ומחלל את תומתה של רייצ'ל, אבל ההמשך מקרטע. ג'ואי זוכה הפעם לפריצה הגדולה שלו - לשחק בתור כפיל-התחת של אל פצ'ינו, סיפור שכולו מטופש ולא מצחיק במיוחד. לא עוזרת העובדה שההפקה לא טרחה לנסות לעמעם את תחתוני הבוקסר הרחבים שמאט לבלאנק לבש ונראו בבירור בצללית.

שאר הפרק דווקא נחמד: רייצ'ל מנקה לראשונה את הדירה, מה שמטריד מאוד את מוניקה, והחברים מצחיקים כשהם בוחנים את גבולות האנאליות של מוניקה לניקיון. וצ'נדלר פוגש אישה איטלקיה יפהפיה במחזה נוראי של ג'ואי, ומגלה שהיא בנישואים פתוחים - סיפור יפה וחמוץ-מתוק.

במבט לאחור זה אחד הפרקים הבעייתיים של "חברים". גם שפע של בדיחות שמנים וגם התנהגות בריונית וגסה של רוס כלפי רייצ'ל אחרי שהיא מאבדת את מרסל. הוא משליך מחוסר האחריות שלה בנוגע לקוף על חוסר האכפתיות שלה בנוגע לרגשותיו, אף שכמובן לא ידעה עליהם דבר - בזמן שהיא עצמה מתמודדת עם ידיעה על אירוסי בארי ומינדי.

בהתעלם מההיבטים הבעייתיים, המשוכה הזו שמוצבת בין רוס ורייצ'ל היא דווקא שימוש חכם בכלים שעומדים לרשות "חברים", בכללם הקוף, שניכר כי הכותבים לא לגמרי יודעים לאיזה כיוון לקחת אותו (או למה). היא עדיפה למשל על פני הטוויסט המאולץ של סוף הפרק, שבו בארי חוזר ומצהיר על אהבתו.

לאורך רוב חייה "חברים" הצליחה לשמר יפה את המתח בין רוס ורייצ'ל. הישג מרשים. ובכל זאת, משהו נשבר מאז הצעת הנישואין הלא-קיימת של ג'ואי. קשה להדגיש עד כמה הסיפור בין השניים, שבשלב הזה שותפים לדירה ולהורות, הוקדח בשלב הזה של הסדרה. הפעם, בזמן שרייצ'ל מנסה להבין את הרגשות הסותרים שלה כלפי גאווין (דרמוט מולרוני), רוס מחליט לגרום לה לקנא ומגייס את צ'נדלר לעזור לו להכיר אישה שווה. הנסיונות להפיח חיים ביחסים ביניהם ואז למשוך שוב ושוב את השטיח מתחת לרגלי הדמויות ולרגלינו, נראה כמו ניסיון נואש להחזיר לחיים גחלת שכבר כבתה. הפעם רייצ'ל מגלה שרוס הסתיר הודעה אליה שהתקבלה במשיבון ומחליטה להפריד כוחות. שוב רוס עושה מעשה מסריח, שוב רייצ'ל זועמת ונוטשת. מה עוד חדש?

בחזיתות האחרות, צ'נדלר הוא נקודת המפנה שעוזרת לשתיהן לפרוח. הסיפור של ג'ואי, שמתבקש למרוט גבות לפני שיצטלם אך מתקשה להתמודד עם הכאב, יכול היה להיות מוצלח בהרבה עם שחקן פיזי טוב יותר (דיוויד שווימר למשל היה עושה מזה זהב). גם ככה הוא חביב, ונעשה עוד יותר כזה כאשר צ'נדלר נכנס לתמונה ומתגלה כקוסמטיקאי מוכשר.

גם זה של מוניקה נחמד: פיבי משדלת את מוניקה לעלות לבמה ולשיר במועדון שמייק מנגן בו. היא זוכה מיד לאהבת הקהל, אבל לא מהסיבות הנכונות. מעצבן מאוד עד כמה פיבי לא מתנהגת כחברה טובה ולא מספרת לה שכולם רואים לה, אבל העסק משתדרג כשצ'נדלר מגיע ונדהם לגלות את אשתו עם החזה חשוף לעין כל על הבמה.

זוהי תחילת הסוף של זוגיות רוס ורייצ'ל, וככזו היא מוטחת בפנינו במלוא עוצמתה. רייצ'ל מתוסכלת מעבודתה החדשה, וכשגבר נאה, מארק, עוזר לה למצוא עבודה חדשה בבלומינגדייל, רוס חושד שיש לו מניע נסתר. רוס תמיד היה טיפוס קנאי, ולפעמים אפשר להבין אותו, למשל כשליבו יצא אל רייצ'ל בזמן שהייתה עם פאולו; אבל ההתנהגות שלו הפעם, עוד לפני שאפילו שמח בשמחתה של רייצ'ל על האופק המקצועי החדש, היא סתם גועלית, והגועליות צובעת את קו העלילה כולו. על אף כמה רגעים טובים, ההשתלשלות הזו לא נעימה לצפייה.

לעומת זאת, עלילת צ'נדלר והאחיות דווקא חמודה מאוד. היא משעשעת בפני עצמה (כשצ'נדלר אומר לג'ואי הזועם "למה שלא נדבר כאן, איפה שיש עדים?", או כשכולם מקבלים את התנצלותו על אובר החיבה שהרעיף עליהם אמש בשכרונו), ובמקביל חושף בפנינו לראשונה את גלריית האחיות המבדרת של ג'ואי. אם כבר ספין-אוף שעוסק בג'ואי, היו צריכים לעשות כזה שמתמקד באחיות.

אפילו במצבם הנוכחי של רוס ורייצ'ל, שלכאורה כבר נטולי רגשות זה כלפי זו, היוצרים עדיין מצליחים לשמר את הזיקה ביניהם: ג'ק וג'ודי מבקשים מרוס ומרייצ'ל שיעמידו פני נשואים במסיבת יום הנישואים ה-35 שלהם, ורייצ'ל זורמת עם הבקשה קצת יותר מדי. השקר על הנישואין הוא דרך פיקחית להציף למרות הכל אמיתות יפות והגיוניות, גם בזמן שהשניים נשארים בעמדותיהם לכאורה, מה שיוצר איזון טוב ואפקטיבי למשיכת אפם של הצופים עוד קצת בלי שזה ירגיש מניפולטיבי, בניגוד למה שיקרה בהמשך ואוזכר לעיל.

שתי העלילות האחרות די מעיקות, בפרט הניסיון המטופש של מוניקה לגרום לכל האורחים לבכות מהתרגשות, אם כי לזכות הכותבים ייאמר שהם מצליחים לנפק שלל אמירות אופטימיות מופרכות לחלוטין ומשעשעות מפיו של אלק בולדווין, בתפקיד החבר החדש של פיבי. שימוש לא רע בכלל בכוכב, בניגוד לבדרך כלל כאשר שחקנים מפורסמים התארחו בסדרה.

בשלב הזה בסדרה רוב הדמויות הפכו במידה מסוימת לקריקטורות של עצמן, אבל אף אחת מהן לא הגיעה לתהומות כמו של ג'ואי, בטח לא בצורה כה רציפה. עם כל הכבוד למם המאוד שימושי שהפרק הזה הניב, ועם כל הכבוד לצרחת הייאוש המצוינת ומעוררת ההזדהות של פיבי, העלילה של ג'ואי והצרפתית היא מהמטומטמות ומעליבות-האינטליגנציה ביותר בתולדות "חברים".

אפשר להבין את מצוקת הכותבים: לשאר הדמויות יש לפחות עניינים מהותיים לנגוס בהם - חתונה, ילדים, איחודים רומנטיים - אך כל התירוצים לא יהפכו את העלילה הזו לסבירה. היא אולי עוד הייתה יכולה להיות נורמלית אילו מאט לבלאנק לא היה בעליל מאלתר את הצרפתית ועושה זאת כה איום, אבל אפילו החסד הקטן הזה לא ניתן לנו.

מה שמרומם את הפרק הוא העלילה של רוס ורייצ'ל. הוא מתלווה אליה כאשר אביה חוטף התקף לב, ולאחר מכן מעצבן אותה כשהוא מסרב לשכב איתה. מעט לפני הסוף הסדרה דוחקת אותם שוב זה לזרועות זו, ואגב כך מציגה בפנינו אירוע שמזכיר לנו את מקורות ההתאהבות של רוס ברייצ'ל - ההשתאות שלו מעצם העובדה שהוא "נמצא בחדר של רייצ'ל גרין". הדיון שהם מעלים מעבר לכך מעניין בפני עצמו: האם האבירות של רוס פטרונית ומבטלת את הבחירה של רייצ'ל, או שמא הוא עשה את הדבר הבוגר והנכון.

פרק שמסתמך בעיקר על נקודות מוצא מאוד בנאליות, סיטקומיות ולא אחת מופרכות, שהפרק ממש יוצא מגדרו כדי לזרום איתן גם במחיר של עלבון לשכל הישר. זה היה עשוי להיות מקובל אם הפרק היה מצחיק, אבל רוב הבדיחות שלו נבלעות בניסיון המיוזע לגרום לעלילות האלה לעבוד.

זה הכי ניכר בעלילה של רוס, המתלווה אל רייצ'ל ופיבי כדי לקנות בגדים חדשים, ומסתמך על רייצ'ל שתבחר לו בגדים. זה מטופש מכל היבט - כבר מעצם הרעיון שהחולצה של רייצ'ל תעלה עליו (ועוד ברפיון!), ועד לכך שהדייט שלו מתבטל מיד כשמתברר שהם לובשים את אותו הדבר. נו באמת.

הסיפור של ג'ואי, שיוצא עם מישהו שלוקחת לו אוכל מהצלחת, פחות מציק, למרות הרגע שהוא אוסף את האוכל מהרצפה בחזרה לצלחתו (כן, זה כבר קרה בעבר, כן, זה עדיין מטומטם), ולו מפני שהוא הנחיל כאן שורה שהפכה לקלאסיקה: "ג'ואי לא חולק אוכל!".

גם הסיפור של מוניקה וצ'נדלר, למרות חשיבותו, טיפשי ומתאמץ: השניים נוסעים לאוהיו כדי לפגוש שם את אריקה (אנה פאריס), אישה בהיריון ששוקלת לתת להם לאמץ את התינוק שלה אחרי שייוולד, אלא שבעת המפגש מתברר להם שהיא חושבת שהם זוג אחר. הנסיונות של מוניקה להישמע כמו כומרה פשוט לא מצחיקים ולא משכנעים, אבל הפרק ממש מתעקש עליהם. למרות זאת, בסופו מגיע הדבר שמושיע את הפרק מלצלול למצולות: גם עצם ההתקדמות בעלילת האימוץ, וגם המונולוג של צ'נדלר לאריקה, עם השורה "מוניקה היא אמא בלי תינוק", אחד היפים בסדרה.

החלק הראשון בפרק החגיגי שעיגן את מעמדה של "חברים" כלהיט הולך ומתעצם. הוא הטוב מבין השניים, וגם הוא לא ממש אחד הגדולים של "חברים". שני החלקים מעניקים משקל רב מדי לכוכבים האורחים (במקרה הזה ברוק שילדס וכריס אייזק), ודוחקים הצדה את הקסם שהופך את הסדרה למה שהיא.

למרות זאת ועל אף הסחות הדעת, הפרק חביב ומספק מספר רגעים טובים, כמו הניסיון של השרת בגן החיות (דן קסטלנטה האדיר) לקבל מרוס שוחד אחרי שכבר סיפק לו את המידע, ההצטרפות של כולם לשפיכת כוסות המים הדרמטית על ג'ואי כדי לסלק את המעריצה האובססיבית שלו, והשירה המשותפת של "The Lion Sleeps Tonight" כדי לפתות את מרסל להגיע אליהם.

פתיחה ברגשות מעורבים לעונה השלישית. מוניקה שאך זה נפרדה מריצ'רד מספקת את ליטרת הרגש של הפרק, ובמקביל גם את הבדיחה הכי גרועה בו, ואולי אחת הגרועות בסדרה, מהסוג שלא ברור איך אנשי מקצוע שמתגאים בעבודתם הסכימו להכניס אותה פנימה (כשהיא שואלת את פיבי הנוקדנית, "מי את, אשת הזיכרון?"). עם זאת, יש כנות בסיפור הזה, וגם בגילוי שריצ'רד סובל באותה מידה.

שתי העלילות האחרות בפרק חביבות ומספקות כמה צחוקים (רוס מספר לרייצ'ל על הפנטזיה שלו, שקשורה לביקיני מוזהב מ"שובו של הג'דיי"; צ'נדלר רוצה שג'ואי וג'ניס יתיידדו).

פרק חג מולד חמוד וסולידי. גם אם אינו מצחיק בצורה יוצאת דופן, רוח החג שורה עליו במסיבת הסאונה, ובעיקר ברוח אנושית בסיפור של פיבי, שמנסה לאתר את אביה האמיתי. עצם התמיכה של צ'נדלר וג'ואי מקסימה, מעודדים אותה למרות שהיא לא מצליחה אפילו להתקרב אל שביל הגישה, לא כל שכן לנקוש בדלת. בונוס: קצת קומדיה פיזית של השניים במונית המפחידה של סבתה של פיבי, וגם ה"הו הו הו" של צ'נדלר זכור לטוב.

מוניקה מכינה לצ'נדלר הפתעה מיוחדת ליום האהבה, רק שהוא צופה בטעות בקלטת הלא נכונה - לידת הבת של חברתה של פיבי. ג'ואי המדוכא מאהבתו הנכזבת לרייצ'ל מקבל בהשאלה כלב שישפר את מצב רוחו, אבל הדבר ההפוך קורה - הוא מדכא את הכלב. מונה מפתיעה את רוס בדירתו לכבוד יום האהבה ומגלה שהוא שיקר לה ורייצ'ל גרה שם.

רוב הפרק סביר - כמה בדיחות טובות שמנוקדות בעלילות סיטקומיות די עצלות (אם כי הכלב החמוד הוא לגמרי בונוס). עם זאת, בלכתה של מונה יש לציין לטובה את דמותה, אחת הבודדות בסדרה שזכו להיות מושא אהבה של אחד החברים בצורה שלא הסתיימה בצורה מאולצת ומוזרה. ברור שכל תכליתה היה להקרין משהו על היחסים בין רוס ורייצ'ל, אבל בוני סאמרוויל הפיחה בה חיים בצורה משכנעת ומעוררת אהדה, וגם בכתיבה דמותה זכתה ליותר בשר מהרגיל. עד כדי כך שסוף יחסיה עם רוס הוא אולי החלק הטוב ביותר בסיפור שלה, כי התגובה המאוד הגיונית שלה לשקריו עזרה לקרקע גם את דמותו וגם את דמותה - אף שבמקרה שלה זה כבר לא יקרה לנגד עינינו מכאן והלאה.

בכך גם התפנה רוס לחטוף מהלומה מפכחת נוספת עם הווידוי של ג'ואי, שחושף בפניו לראשונה את תחושותיו כלפי רייצ'ל. זה כבר נראה כמו צעד אחד יותר מדי לכיוון המלודרמה, כזה שמעיד על התדלדלות הרעיונות של הסדרה, אבל זה משהו שהפרק הבא יצטרך לפתור (ובמפתיע, הוא עושה זאת היטב).

רוס מקבל משרת מרצה זמנית ומאמץ מבטא בריטי מול הכיתה שלו. צריך להתגבר על הרבה שטויות בכל הנוגע לכך, בפרט ברגע השיא שבו רייצ'ל פורצת בזעם למקום באמצע שיעור אחרי שגילתה כי רוס לא ביטל את נישואיהם. אלה רגעים שבהם הקומדיה והדרמה עולבים בשכל הישר בלי הרבה שיחפה על כך. מה שכן, הגיחה הראשונה של מוניקה ורייצ'ל לבקר את רוס בכיתה, נחשפות אגב כך למבטא שהוא מדבר בו, מניבה כמה קטעים מצחיקים, בעיקר בזכות מוניקה שזורמת עם מבטא בריטי/אירי משלה בפני אחד מעמיתיו.

ובעוד גם פיבי, כדרכה, עסוקה בהרפתקאותיה המשונות והשוליות (המדיום שלה אומרת לה שתמות בשבוע הקרוב), ג'ואי מושיע את הפרק: הוא סובל מבקע אבל אין לו ביטוח בריאות כדי לכסות את הטיפול. המשחק הפיזי של מאט לבלאנק נהדר הפעם, ומתעלה גם על כמה מהשורות הלא מבריקות שמושמות בפיו כשג'ואי מנסה לתפקד בעודו משותק מכאב. בונוס חשוב: הסוכנת אסטל (ג'ון גייבל) חוזרת לעוד סצנה מעולה שבה היא גונבת את ההצגה.

"חברים" ממש אוהבת בדיחות על גברים שמתנהגים בנשיות, בצורה שממש לא עומדת במבחן הזמן. זה קורה גם בבדיחות אקראיות וגם בקווי עלילה שלמים, כמו במקרה הזה, כאשר צ'נדלר נחרד לגלות את הדירה של ג'ואי הופכת להיות נשית יותר ויותר לנוכח השותפה החדשה שלו, ג'נין (אל מקפירסון). לפעמים זה מצחיק למרות הכל, כמו למשל בפרק שבו צ'נדלר מאזין לקלטות העצמה נשית מתוך שינה (על כך בהמשך הדירוג), אבל המקרה הנוכחי פשוט נופל חלל. ביסודו של דבר זהו שכפול עלילתי של אותו רעיון עם צ'נדלר שלוש שנים אחרי כן, הפעם עם בדיחות פחות מוצלחות וביצוע צולע של מאט לבלאנק לעומת זה של מת'יו פרי.

במקביל, בעוד העלילה של רייצ'ל ופיבי (האחרונה מספרת ששכבה עם ראלף לורן, מה שמסבך את רייצ'ל בעבודתה) חביבה ותו לא, זו של רוס מרוממת את הפרק. בשלב מסוים בחייה של "חברים" סיפקו לו הכותבים שלל אביזרים מוגזמים שמובילים לסיטואציות מביכות - מכנסי ויניל, שיזוף יתר, ובמקרה הזה שיניים בוהקות מדי - ובכל המקרים זה עובד בזכות הקומדיה הנפלאה של דיוויד שווימר.

כמתבקש מפרקי לידות, גם זה שהביא אל העולם את בן גלר היה מחמם לב, על אף שלא הכל בו עבד. למעשה, רוב הבדיחות בו נפלו חלל וקו העלילה המרכזי בו ממש מעיק. בשלב הזה כבר מיצינו את הוויכוחים בין רוס לסוזן, גם אם הם מתבקשים וגם אם הפיוס שבסופם היה נחמד. זמן המסך שהם זוכים לו לאורך העונה הראשונה פשוט מופרז.

מה שבכל זאת מוצלח הוא נסיונות העידוד הכושלים של צ'נדלר מול מוניקה, שמשתוקקת לתינוק משל עצמה (ואגב כך חוזה שלא במתכוון את הנישואים העתידיים שלהם), ובעיקר כל הסיפור של ג'ואי עם היולדת החמודה (ליאה רמיני הנפלאה, "מלך השכונה"), שמקסים מראשיתו ועד סופו.

הפרק כולל את הטיזר הגרוע והמביך ביותר בתולדות "חברים", כזה שרק בגללו מפתה להפחית נקודה שלמה: רובין וויליאמס ובילי קריסטל מאלתרים איזו שיחה כדי לקדם את הסרט החדש והנשכח שכיכבו בו בצוותא ויצא לאקרנים יום למחרת שידור הפרק. מילא שזה קטע מטומטם ולא מצחיק, כולל מבטא מגוחך ומיותר של וויליאמס, אבל אולי אפשר היה לסלוח על זה אילולא היה כה תלוש ואקראי, גוף זר שנחת פתאום באמצע הסדרה כדי לשמש ככלי שיווקי בוטה.

אחרי הכתוביות הפרק לא רע. העלילה של צ'נדלר, עם הבוס שטופח לו בקביעות על התחת, בסדר, לא ממש לכאן או לכאן. הסיפור של מוניקה ופיט (ג'ון פברו) מגיע לסופו המלאכותי, וזה אמנם לא ממש מצחיק אבל לפחות מוציא מהסדרה את דמותו, שאף פעם לא באמת מצאה בה את מקומה. בוני, בגילומה של כריסטין טיילור, היא הדוגמה ההפוכה. החן והכימיה שלה עם שווימר מסייעים להבין מיד את החיבור בין דמותה לבין רוס, ונוכחותה מדגישה עד כמה חזק (כרגע) סיפור האהבה בליבה של הסדרה: הקושי של רייצ'ל להתמודד עם זה נוגע ללב ומתבקש.

פרק אחד בלבד אחרי שמוניקה וריצ'רד פצחו ברומן, מתברר שהשניים כבר מאוהבים. מה לעשות, חייבים לסחוט במהירות את הופעת האורח המוגבלת בזמן של טום סלק. זה לא עוזר לסיפור שלהם, אבל בכל זאת מדובר בפרק נחמד שממחיש בקטנה את אחת מנקודות החוזקה הגדולים ביותר של הסדרה: קומדיה שנובעת מהניסיון להסתיר סוד או מהתגובות לחשיפה של אחד כזה.

אחת מקשתות העלילה הטובות ביותר של "חברים", שכמובן נפגוש במעלה המצעד, היא זו שבה מוניקה וצ'נדלר מנסים להסתיר את היחסים ביניהם. זה מה שקורה כאן, שנים לפני כן, בזעיר אנפין עם מוניקה וריצ'רד. זה מניב סצנות חמודות כמו מוניקה שמתחבאת באמבטיה בעוד הוריה מתעסקים, או ג'ודי ההמומה שקוראת לג'ק בהיסטריה מוסווית כאשר מוניקה וריצ'רד מתוודים בפניה במטבח.

שני הסיפורים האחרים בפרק - רייצ'ל ופיבי רוצות לעשות קעקוע, ג'ואי וצ'נדלר שרבים ומפרידים כוחות - חביבים בדרכם. במקרה של הבנים זה כך בעיקר בשל הידיעה שהפרידה לא תימשך הרבה זמן, כך שהיא לא מבאסת מדי. וגם החיבוק בסוף, שג'ואי חוזר במיוחד בשבילו, מקסים.

פרק ממש אחלה, שהיה יכול להיות יותר מזה אילולא ההתעקשות על בדיחות מטומטמות בשיחות של מוניקה עם הפקידה בחדר המיון. מעבר לו הוא מכיל כמה מהרגעים הנפלאים של עונת הבכורה. בשניים מהמקרים זה קורה הודות להתחזות: מוניקה ורייצ'ל מעמידות כל אחת פנים שהיא האחרת לטובת הונאת ביטוח. כשהן מתחילות לריב ומבלות בדייט כפול עם הרופאים שטיפלו ברייצ'ל, השתיים עולבות אחת בשנייה באמצעות ירידה על "עצמן" בדמותה של האחרת. ההתארחות של ג'ורג' קלוני ונואה וויילי, שבאותה עת הפכו לכוכבים בעצמם בעונה הראשונה של "ER" ששודרה באותו ערב של "חברים" (ושל "סיינפלד") - היא תוספת חמודה בפני עצמה.

ההתחזות השנייה הייתה של פיבי כאורסולה, כדי להקנות לג'ואי פרידה כשגילתה שאחותה מתכוונת לזרוק אותו בלי לבשר לו. זו הייתה סצנה נהדרת ומרגשת שהוסיפה להעמקה ביחסים שבין השניים, מה שכמובן הפך עצום יותר לנוכח הנשיקה (השלישית שראינו בין צמד חברים, אחרי רוס ורייצ'ל במכבסה ונשיקת חג המולד שהעניק ג'ואי לצ'נדלר).

הרגש הפציע גם בסיפור של רוס: סוף סוף הקוף מרסל הצדיק את קיומו כשבמקום להיות תחליף למערכת יחסים בחייו של בעליו, הוא הפך לתחליף לבן שיהיה לו, אחרי שבלע כלי משחק והדאיג אותו. התפתחות חכמה וחמודה.

כשסוף העונה הראשונה כבר באופק, "חברים" הטיחה זה בזה את הבנים והבנות, ובפרט את רוס ורייצ'ל, בעוד הוא מנסה להתכחש אל רגשותיו כלפיה. דווקא הרגשות השליליים האלה עיבו את הקשר המתהווה ביניהם, ספציפית מהצד שלו בשלב הזה, בשלב שבו היא מתראיינת למשרה של עוזרת קניין ב'סאקס', וכולם משחקים פוקר מגדרי לא ידידותי במיוחד.

אך למרות כמה בדיחות ורגעים טובים (צ'נדלר בעיקר זרח, אבל גם הרחקת הצלחת ממוניקה באמצע המשחק ומרסל שרוקד לצלילי אותו "The Lion Sleeps Tonight") הפרק חביב ולא הרבה יותר מזה.

בפתח העונה השנייה היוצרות מתהפכות ועכשיו רייצ'ל היא זו שצופה בערגה ברוס, מה שמזריק קצת רעננות לסיפור שלהם ולסדרה, כולל סצנה מקסימה במרפסת שבה רוס מונה את מעלותיה. אין מה להגיד, רוב הזמן היוצרים ידעו לסחוט היטב את הסיפור הזה.

במקביל לכך, עלילת החייט של ג'ואי לא התיישנה יפה - מדובר בתקיפה מינית לכל דבר, ועוד כזו שנעשתה על ג'ואי מאז שהיה בן 16. לא, 15. לא, 16. כלומר, זה לא משהו שצוחקים עליו בכזו קלות ראש. למרות זאת, הקו הזה מצחיק מאוד, בעיקר ברגע שבו רוס מצטרף לצ'נדלר כדי להבהיר לג'ואי שלא כך מודדים מכנסיים.

ג'ניס חוזרת בפעם השלישית מזה 14 פרקים, היוצרים הבינו שיש להם ביד קלף מנצח. גם הפעם - כאשר ג'ואי מארגן פגישה עיוורת בינה לבין צ'נדלר - התגובות של מת'יו פרי כלפיה הן זהב, בעיקר במסעדה, ובמקרה הזה החיבור בין השניים כדי ללכלך על החברים שהבריזו להם הוא נהדר. כך גם התגובות של יתר החברים למראה ג'ניס, ובפרט העליצות של מוניקה ורייצ'ל. לבסוף, האופן הסטואי שבו ג'ניס מקבלת את הפרידה, הוא לא רק מפתיע אלא גם מכניס מידה של מיתולוגיה גדולה לכל הסיפור הזה שלהם.

גם הסיפור של רוס, שנתקל בקרול ובסוזן במהלך דייט ליום האהבה, מוצלח. שוב הוא מפגין משחק מעולה, כשבסצנה הפותחת הוא נבוך כשהשכנה היפה קוראת לו לשלום, ובהמשך הקשר בינו לבין קרול מוצג בצורה מקסימה. לעומת זאת, טקס הטיהור של מוניקה, רייצ'ל ופיבי, שנפטרות מפריטים של אקסים ומביאות לשריפה, הוא עדות מוקדמת לקווי העלילה האינפנטיליים שהן זוכות להם לא פעם במהלך הסדרה.

מצב השותפויות החדש בדירות בשלב הזה (צ'נדלר עבר לגור בזוגיות עם מוניקה, רייצ'ל חברה לפיבי, ג'ואי שוכר שותפה חדשה) מפרנס שילובים ועלילות רעננים, והגם שלא כולם באותה רמה, כולם חביבים בצורה זו או אחרת.

הסיפור של צ'נדלר - מנקה ומסדר את הדירה כדי להפתיע את מוניקה - יחסית פחות חזק, מהסיבה הפשוטה שכבר ראינו מספיק פעמים בעבר את הפחד של האחרים מפני האנאליות של מוניקה, ובכל זאת העלילה משעשעת - גם בעזרת הדינמיקה התמיד-יעילה עם רוס, שמסייע לו להחזיר הכל למקום - וגם הסיומת שלו נחוצה כדי להבהיר משהו בנוגע לחייהם המשותפים: מוניקה לא מצפה שהוא יעשה הכל מושלם כמוה.

הרעיון שג'ואי נאלץ להימנע בכל מחיר מהשותפה הלוהטת שלו (שוב מקפירסון) אמנם חכם, אבל הביצוע רחוק מלהיות חכם באותה מידה או מצחיק במיוחד. נדמה שהוא נעשה קצת כלאחר יד, כאילו הנוכחות של הדוגמנית לבדה מספיקה. זה בדיוק ההפך מהסיפור של פיבי ורייצ'ל - רעיון פשוט - רייצ'ל מתביישת לרוץ עם פיבי - שהביצוע הקומי שלו מושלם: מצחיק בכל פעם מחדש לראות את ליסה קודרו רצה כשכל גפיה מתנופפים.

תהליך טרלול דמותו של רוס, שהחל ספורדית בעונה החמישית עם כל עניין השליטה בכעסים והעמקת חוסר המודעות העצמית שלו, ממשיך ביתר בתחילת העונה השישית עם ההחלטה לא לבטל את נישואיו לרייצ'ל. אפשר אולי להבין את אי-השפיות הזמנית, הרעיון שיתגרש בשלישית (ובפעם השנייה תוך שנה) באמת יכול להמם, אבל כשזה מגיע כחלק ממגמה, והופך אותו ליותר ויותר אגוצנטרי ואנוכי, זה כבר נראה כמו עוול נוסף לדמותו (שלא לדבר על כך שהחברים לועגים לו על נישואיו הכושלים) ועוד סממן לכך שהמעיין של הכותבים יבש בשלב הזה.

לפחות בגזרת מוניקה וצ'נדלר הכיוון נכון. הם מחליטים להתחתן בלי שבאמת ירצו, ועל אף שהיקום לכאורה רומז שעליהם לעשות זאת, הם נסוגים לאחור מההחלטה הטיפשית. זה נעשה לטובת הצעד המתבקש-יותר שלפני כן - מגורים משותפים - מה שמבוצע בצורה מתוקה.

מהמקרים האלה ש"חברים" הולכת רחוק מדי עם דמותה של פיבי, משרטטת רחוק וקיצוני מדי את גבולות הגזרה שלה: היא חושבת שהחתול שקפץ לתוך תיק הגיטרה שלה בסנטרל פרק הוא למעשה גלגול של האם המאמצת שלה. רוב הזמן זה לא נורא, אם כי גם לא מצחיק או מעניין במיוחד, אבל מגיע לשיא אידיוטי כאשר רוס, היחיד שמוכן להתעמת איתה על כך שהיא אימצה חתול שלא שייך לה, נאלץ להתנצל בפניה ואז גם בפני החתול. רגע "נו באמת" אמיתי בקו עלילה שאפילו יוצרי הסדרה מתחרטים עליו.

שני הסיפורים האחרים חמודים בהחלט: מי שהיה הדייט של רייצ'ל לנשף התיכון מציע למוניקה לצאת. נחמד לראות את מוניקה מצליחה לתקן איזו טראומה אישית, ואז גם לגלות שהבחור שלא שם עליה בשעתו נשאר תקוע בתהילת הנעורים. ואילו הפרידה של ג'ואי וצ'נדלר מיחידת הבידור שבנה הראשון, מאפשרת לרהיט לספק עוד כמה רגעים קלאסיים לסדרה ואז לעזוב לפני שימצה את עצמו.

יש משהו נלעג בהתנהגות של הבנות בפרק הזה, ששלושתן מסיימות אותו לבושות בשמלות כלה. מוניקה מודדת את שמלת החתונה של אמילי, ורייצ'ל, שמושפעת מההתקדמות המהירה של רוס ואמילי, מציעה נישואים לג'ושוע. הפרק מאיר אותן ואת פיבי בצורה מאוד סטריאוטיפית, חד-ממדית, קלת דעת ובעיקר לא מספיק מצחיקה.

בכל זאת, לזכות הפרק ייאמר שהוא נוקט בגישה נבונה בכל הנוגע לרייצ'ל, בצורה שמגבשת ומשפרת אותו. המשפט שהיא אומרת - "אנחנו מתאחדים ונפרדים ומתאחדים ונפרדים, חשבתי שמתישהו נתאחד שוב" - פורט על איזה מיתר גדול של הסדרה כולה. ויש גם משהו נכון בכך שההתפתחות בגזרת רוס גורמת לה לקלוט שג'ושוע פחות מעניין אותה, למרות שהסדרה הקדישה זמן רב לחיזור שלה אחריו. בקיצור אם יש מישהי שמגיע לה ללבוש שמלת כלה בלי סיבה, זאת היא.

הסיפור של צ'נדלר וג'ואי הנוחר מרגיש הרבה פחות אפוי, כמו משהו שהורכב כלאחר יד רק בשביל פרק אחד. קו עלילה די סתמי, גם אם הוא מניב כמה רגעים מבדרים בזכות התגובות של צ'נדלר.

עוד "חברים":
"חברים" החליפה את ג'ניפר אניסטון בפרק הזה - וזה לא הפרק שאתם חושבים
ג'ניפר אניסטון: "יש דור שלם של אנשים שרואה ב'חברים' סדרה פוגענית"
זוכרים את אליזבת', האקסית של רוס ב"חברים"? לא תאמינו איך היא נראית היום
קורטני קוקס מודה שהיא לא זוכרת שהייתה ב"חברים"

בחלק השלישי של דירוג כל פרקי "חברים", הרבה פחות הסתייגויות: בעיות מגדריות, הפרק הראשון המצחיק של הסדרה ועוד.