לפני כארבעה חודשים התחיל השחקן יפתח קליין בן ה-52 לראשונה בחייו טיפול פסיכולוגי. "זה חדש לי, זה מעניין, אני עוד מנסה להבין לאן זה הולך", הוא אומר. "אני חושב שהמלחמה הביאה אותי למקום קשה ונמוך. במלחמה איבדתי עניין לעבוד. הכול היה נראה טפל וחסר ערך. דברים שהייתי מאוד להוט לעשות אותם קודם - עזבתי אותם. אמן, יוצר ושחקן שלא נמצא בתהליך יצירתי או תהליך עבודה, מתחיל להידרדר. אחרי 7 באוקטובר גם חזרתי לעשן סיגריות. שקעתי בדבר הזה. לא יודע אפילו להסביר. אז החלטתי ללכת לפסיכולוג. זאת הייתה בחירה להשתתף מחדש בחיים. ואז פתאום הכול קרה. פתאום הבימה צלצלו, ואמרו יש לנו תפקיד בשבילך, בוא. זה כאילו שנפתחתי".
יום לפני טבח 7 באוקטובר, הסופרת והתסריטאית שירי ארצי, אשתו של קליין ובתו של שלמה ארצי, הייתה בסיומה של חופשה בת שבועיים בארצות הברית. "היא נסעה להיות עם חברה שם, שהייתה צריכה אותה", אומר קליין. "אני הייתי בארץ באיזו מין ריקנות כללית והחלטתי מהיום להיום להזמין חופשה לטביליסי עם הבן הגדול שלי, יהלי. טסנו ב-6 באוקטובר. הוא היה אחרי פרידה מחברה ואני הייתי סתם במצב נפשי לא מי יודע מה. יום אחרי שנחתנו שם תפס אותנו ה-7 באוקטובר. בזמן שהתחילה מתקפת החמאס, שירי הייתה על מטוס בדרך חזרה לארץ. כשהיא עלתה בלילה על טיסה מניו יורק לארץ היא לא ידעה מכלום. המטוס נחת פה באותה שבת אחר הצהריים והודיעו להם מה קרה. היא נחתה לתוך מלחמה. היא לא הבינה על מה מדברים בכלל כשאמרו לה שנחתה לתוך מלחמה. היא שאלה: 'איזה מלחמה? עם מי?'. אנחנו בבוקר, בטביליסי, התחילו הסתמסויות בקבוצה המשפחתית, כתבו 'זה שואה'. כתבתי, 'חבר'ה, תירגעו, תורידו היסטריה', כי לקח זמן שהאסימונים יפלו מה קורה פה בכלל. מכיוון ששירי ואני לא היינו בארץ, כשהתחילו האזעקות והטילים, הסבים והסבתות באו להיות עם שני הילדים הנוספים".
בתחילת המלחמה, כמו אמנים רבים אחרים, גם קליין התנדב. "הרגשתי צורך אדיר ללכת לעשות משהו אבל לא ידעתי מה. ההתנדבות הייתה איזה סוג של השתייכות. זה עזר למצוקה הנפשית. אז נסעתי לשפיים, כי ידעתי שמהפונים מכפר עזה שם. הייתי שם איזה יומיים. אני חושב שאני טוב בלדבר עם אנשים. אני גם לא מפחד לדבר עם אנשים. זה גם היה מביך. אתה מגיע בלי שאף אחד הזמין אותך. למזלי, בגלל שאני מפורסם, לא הייתי צריך לעשות את הצעד הראשון, אלא ניגשו אליי ורצו לדבר איתי ולספר לי. הסיפורים ששמעתי גם נורא טלטלו אותי - אבל גם נורא חיזקו אותי. אלה היו סיפורי גבורה. גם כשהגבורה הייתה מאוד קטנה, כשבחורה אומרת אני הייתי 12 שעות לבד בממ"ד, בחשיכה מוחלטת, והיא שרדה את זה - זו גבורה בעיניי".
"הדור שלי אמנם חווה אינתיפאדות, מלחמות ופיגועים, אבל לא חווינו שום דבר כזה. אני זוכר שבשבת הראשונה נסענו למשפחות, לפגוש את ההורים של שירי וההורים שלי, כולם דיברו על מה הם ראו ומה הם שמעו בחדשות והייתה היסטריה כזאת. גם אני הייתי היסטרי. באיזשהו שלב התנפלתי על ההורים שלי, ואמרתי, 'תגידו, אין לכם איזו עמידות? אתם הדור שעבר את יום כיפור, אתם אמורים להיות עם פרספקטיבה'. אמא שלי לחשה, 'זה משהו אחר, יפתח'. וואו, זה היה נורא. המקצוע לא עניין אותי. הייתי באמצע כתיבה של תסריט ולא יכולתי לגשת אליו. כתבתי מין יומן כזה שאני חושב מה לעשות איתו. לקח זמן עד שפנו אליי מתיאטרון חיפה, ושירי אמרה לי 'צא, צא, צא, מהבית, לך, לך תעבוד'. אז הלכתי לעבוד".
בשבוע בו מלאו 500 ימים למלחמה, אני מזכיר לקליין שלפני קצת יותר מ-20 שנה העלה את הצגת היחיד "בצהרי היום", שמבוססת על זיכרונות חייל המילואים אריה שגב, שחזר מהשבי המצרי במלחמת יום כיפור. שגב היה עבור קליין משל לממסד שבוגד באזרחים, מסיר מהם אחריות ומפקיר אותם. "וילוז'ני, שהיה אז בקאמרי, שאל אותי אם אני רוצה לעשות הצגת יחיד. מאוד רציתי. הוא הציע לעשות הצגה על פדויי שבי ונתן לי לקרוא את הספר של אריה שגב. נכנסנו לתהליך חזרות טוטאלי. זאת הייתה הצגה אדירה על פדויי השבי שחזרו, אמרו להם 'תלכו הביתה לסוף שבוע, תנוחו, ואז תבואו לבית הבראה בזכרון יעקב'. אבל בית ההבראה היה בעצם מתקן חקירות שב"כ, חקרו אותם ודי האשימו אותם אז, אחרי יום כיפור, בזה שהם נפלו בשבי".
מאז שבעה באוקטובר יש מי שממשיכים להאשים ולתקוף את משפחות החטופים.
"זה טירוף. מי שמכפיש את משפחות החטופים הם אנשים מטורפים, אלה חולי נפש. איך אפשר לעשות דבר כזה, אתה מטורף? החטופים מייצגים את אשמת הממשלה ואת אשמת הצבא, ומי שתוקף אותם הם אלה שלא רוצים שיאשימו את הממשלה, שלא מוכנים שיגעו במנהיגים שלהם, באלוהים שלהם. הם תוקפים את מי שמטיל כתם על האלוהים שלהם. 15 שנה בנו פה שני צבאות ענק מסביב לנו, חמאס וחיזבאללה, אתם ישנתם, ואנשים, קודם כל תושבי העוטף, שילמו פה את המחיר הכי כבד, ואומרים להם: אלה שמאלנים, הם נגד הממשלה מראש. זו מחלת נפש של מדינה".
"אריה שגב ישב בשבי זמן קצר בהרבה מאלה שיושבים עכשיו", ממשיך קליין. "הייתה אז עסקת חילופי שבויים, הוא ואחרים חזרו ונגמרה המלחמה. אז המלחמות היו קצרות. פה המלחמה נמשכת ונמשכת ונמשכת, הם כבר שנה וחצי נמקים בשבי. גם אלה שחוזרים ונראים על פניו בסדר - הם אנשים גמורים, מתוך ההיחשפות שלי לדבר הזה. פעם קראתי ספר של ז'אן אמרי, שכתב על עינויים שעבר על ידי הנאצים, כשהיה במחתרת הצרפתית. הוא כותב שיש איזו אמונה בסיסית בתוכנו, שאנחנו גדלים איתה, שהאדם שמולנו בסופו של דבר רוצה בטובתנו. וכשאתה בשבי או בעינויים או בחקירות, אתה מגלה שאדם שאין את הדבר הבסיסי הזה, ונשבר בך טוטאלית האמון בעולם והוא לא חוזר. זה השבר הגדול".
טבח 7 באוקטובר שינה משהו בדעות שלך?
"כן, לגמרי. אני הייתי מהדור של אוסלו. ירד לי מסך מעל העיניים לגבי הפלסטינים. אני לא מאמין להם, לא מאמין בהם ולא רוצה לראות אותם יותר בחיים, לעולם. לא רוצה. שיגורו מאחורי הרי החושך, שימותו שם. כולל אלה שבתוך ישראל ומזהים את עצמם כפלסטינים. קחו את עצמכם, צאו מפה, אתם לא תחיו פה אם אתם מזהים את עצמכם כפלסטינים, כי זה האויב המר והאכזר והברוטלי והברברי ביותר שאי פעם היה לנו".
"עבדו עלינו פה ועשו לנו את המתקפה הכי מתוחכמת שיכולה להיות, ארגון הטרור המסריח הזה, הנאצים האלה עשו לנו את זה. אותו דבר עשו לנו בעולם. חתרו תחתינו במשך 20 שנה ושיווקו את האג'נדה שלהם, העולם נהיה מאוד מבולבל ומסוכן ובאמת כבר לא מבחין בין טוב ורע. יש דור שלם שגדל על אנטישמיות ועל אנטי-ישראליות בעולם, ואנחנו גם שם נרדמנו בשמירה. היהודים והישראלים לא הבינו מה קורה להם. לדעתי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית מאוד מסוכנת לישראל".
אז אתה תומך בתוכנית הטרנספר של טראמפ?
"בהחלט".
זו לא פגיעה קשה בחפים מפשע והכללה בעייתית לראות בכל שני המיליון בעזה רוצחים או תומכי רוצחים?
"ככה אני מרגיש. אוקיי, אז אולי יש מיעוט שהוא לא, ועדיין באופן כללי אתה כמעט לא שומע בעולם את המוסלמי המתון בא ואומר, 'חבר'ה, אני מוסלמי ואני לא מזוהה עם מה שקורה עם האיסלאם הקיצוני, זה לא מקובל עליי'. המוסלמים לא אומרים את זה בכלל. הם דתיים, הם פנאטיים ונהיים יותר ויותר".
אז זזת ימינה?
"לא זזתי ימינה. אני חושב שבסופו של דבר צריך להגיע להסכמות ולהבנות. אתה לא יכול להחזיק אנשים תחת שלטון צבאי במשך 70 שנה. הלוואי שנגיע למצב שבו אנחנו בצד אחד והם בצד שני ואנחנו לא חייבים להם כלום והם לא חייבים לנו ומעכשיו הם האויב וגמרנו".
בלבלת אותי. מצד אחד אתה אומר ש-7 באוקטובר שינה את דעותיך, שתמכת באוסלו ועכשיו אתה בעד טרנספר, מצד שני אתה טוען שלא זזת ימינה ושאי אפשר להחזיק אנשים תתת כיבוש צבאי. איך הדברים מתיישבים?
"נחשפתי, כולנו שכולנו נחשפנו, לברבריות ואכזריות לא אנושית. מי שלא הבין שאלה האנשים שמולנו, שמעבר לגדר, שזה ב-DNA שלהם, לא מבין מול מי אנחנו עומדים. הם לא יניחו לנו עד שהם יגרשו אותנו מפה ועד שהם יהרגו את כולנו. אני לא ביבי. אני מכבד את מי שמצביע לו, אבל אני לא ביבי. אבל בטקס יום השואה האחרון, ביד ושם, כשביבי נתן נאום אפל וקודר, הוא הרשים אותי בצורה בלתי רגילה וכנראה דיבר אל המקומות הכי אפלים בתוכי, שגדלו על זכרון השואה, שזה אנחנו נגד העולם. מה שקרה ב-7 באוקטובר שבר משהו".
בתחילת המלחמה, בנובמבר 2023, כתב קליין באינסטגרם: "אני קורא על פוליטיקאים שמחשבים את צעדיהם לפנים, ואני צוחק ובוכה ונחנק מזעם. אתם באמת מאמינים שמישהו ייתן לכם להמשיך להיות בשלטון אחרי מה שקרה?! כל הדם שנשפך במשמרת שלכם. האסון הכי גדול בתולדות המדינה. מסתתרים, מתחבאים. לא מגיעים לוויות, ממשיכים להסית, לפלג, לעשות חישובים לפרוטוקול. תרכינו ראש בענווה אל מול הלוחמים, החטופים, המשפחות, המתנדבים. תצביעו אי אמון בעצמכם. ולכו הביתה. אתם חלק מהאסון. אתם לא מגיעים לקרסוליים של העם הזה".
אני מזכיר לו את הפוסט ההוא. "ככה כתבתי? יפה!", אומר קליין. "מאז לא רק שהם לא הלכו הביתה, אלא להפך, החוצפה שלהם הולכת וגדלה. על חשבון מי? על חשבון העם, על חשבון המתים, על חשבון הלוחמים. החוצפה שלהם! יריב לוין ממשיך! תגיד, אתה עוד מעז להיות קיים? העולם איבד את הבושה ואולי מעולם לא הייתה לו. אולי זה פשוט סוג אחר של אנשים".
ביום שני תתקיים בהבימה הצגת הבכורה החגיגית ל"הערת שוליים", העיבוד הבימתי לסרטו עטור הפרסים של יוסף סידר, שהיה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר בשנת 2011. על המחזה חתומה נגה אשכנזי ועל הבימוי המנהל האמנותי של הבימה, משה קפטן. המחזה עוסק ביריבות ארוכת שנים בין האב אליעזר שקולניק (אריה צ'רנר) לבנו אוריאל שקולניק (יפתח קליין לסירוגין עם צחי הלוי), שניהם פרופסורים וחוקרי תלמוד באוניברסיטה העברית.
האב הוא איש שיטת המחקר הישנה, המתוסכל משום שהמחקר החשוב בחייו עליו עמל שנים הפך למיותר עקב תגלית של חוקר אחר. הבן מייצג שיטות מחקר חדשות שבעיני האב נתפסות כשטחיות. כשפרס ישראל מוענק לאחד מהם, העימות בין השניים מגיע לשיא הרסני ומאיים לפרק את המשפחה כולה. עוד משחקים בהצגה גילת אנקורי לסירוגין עם ליאת גורן, ריקי בליך לסירוגין עם מלי לוי, יגאל נאור וסתיו וקנין.
המשימה להיכנס לנעלי סרט מוערך ומצליח כזה אינה קלה. בנוסף למועמדות לאוסקר, הסרט של סידר בו כיכבו שלמה בראבא וליאור אשכנזי, זכה בפסטיבל קאן, בתשעה פרסי אופיר, קטף ביקורות מהללות רבות וגם היה לסרט הישראלי המכניס ביותר בקופות הכרטיסים בשנת 2011. עלה חשש גדול מהניסיון להעביר לתיאטרון, ועוד לבמה הגדולה בהבימה, את הסרט "הערת שוליים" גם בגלל שהיה כל כך מוערך, מצליח ועטור פרסים, וגם בגלל טבעו - יש בו המון קלוז אפים ומעט מאוד טקסט, כך שהמעבר לתיאטרון לא פשוט ודרש בין השאר הרחבה של הדמויות הראשוניות. למרות החשש והאתגר, צפיתי בעיבוד הבימתי והופתעתי לטובה. זה עובד גם באולם רובינא עם תפאורת ענק.
המחזאית נגה אשכנזי והבמאי משה קפטן הצליחו היטב במשימה. ההצגה הזכירה, שלמרות הביקורות שספג קפטן על ריבוי ההצגות המסחריות והבידוריות קלות המשקל, בידיו המוכשרות כבמאי יש מגע זהב גם ביצירת דרמה רגישה, מעמיקה וחסרת נצנצים. קליין מתגלה שוב כשחקן איכותי, ומצליח לשלב בין פרסונה של גבר חזק מצד אחד ובעל עדינות ורגישות מצד שני. אחרי קריירה מפוארת, כולל שנים רבות בתיאטרון ובעיקר בקאמרי, זוהי ההצגה הראשונה של קליין בהבימה. "הקאסט חלומי והרגשתי שאני בידיים מאוד בטוחות של קפטן הבמאי, חיכיתי המון זמן לעבוד איתו", אומר קליין. "הציפייה השתלמה. הוא במאי אדיר. הוא גם במאי שחקנים וגם יש לו חזון. חלק גדול מההנאה היה, שהוא עובד בלי חשיבות עצמית. מה שחשוב זה הדבר עצמו. התהליך היה קל ונעים ובתור שחקן זה עונג גדול לעבור תהליך איתו".
כמו בתהליכים אחרים של עיבוד מקולנוע לבמה, המפגש הראשון של היוצר, יוסף סידר, עם הטקסט של ההצגה היה מורכב. לוואלה תרבות נודע כי סידר קרא את הטקסט והתקשה לעכל אותו. אחר כך הצטרף לחזרה ובעקבות שיחות איתו ועם מומחה לחקר התלמוד שופצה גרסת המחזה כדי שתהיה לו יותר נוחה. "בטוח היה לו קצת קשה לעכל את העיבוד. זה טבעי מאוד. יוצר אינדיבידואל, מוכשר ודעתן, יהיה לו קשה כשלוקחים את היצירה שלו ועושים איתה משהו אחר. זה מאוד טבעי. גם בשבילנו זה היה לצלול לתוך עולם חדש. כולם רצו שזה יהיה הכי טוב והכי אפקטיבי מבחינה דרמטית. אז היו בעיקר קיצורים והידוקים בשביל שזה יעבוד בצורה המקסימלית".
אחד הנושאים המרכזיים בהם עוסק המחזה הוא הרדיפה האובססיבית אחרי קבלת הכרה, שכרוכה לעיתים בפוליטיקה, שיווק ויחסי ציבור עצמיים. כולנו מחפשים הכרה אבל אמנים בעלי יסוד נרקיסיסטי אולי יותר. איפה זה פוגש אותך?
"איפה שיש אינטרסים ורדיפה אחרי הכרה, אני בורח משם. יש לי הצגה שנקראת 'ערב שקופיות', שכתבתי וביימתי. היא רצה כבר שמונה שנים וראו אותה מעל ל-40 אלף איש. לא הזמנתי אף אחד ממנהלי התיאטראות או ממבקרי התיאטרון לראות אותה. מי שבא - בא, אבל אני בחיים לא הזמנתי אף אחד. אני מתבייש לעשות את הפעולות היחצניות והשיווקיות האלה. אני לא אוהב לפעול במקום שבו האינטרס הוא מאוד גלוי. קשה לי לעשות פוליטיות ואינטרסנטיות של קידום עצמי. אני מרגיש את הזיוף ולא יכול לסבול את זה".
באיזה מקרה בחייך לא קיבלת את ההכרה למרות שציפית לקבל, ובאיזה מקרה בחייך קרה הפוך: קיבלת הכרה גדולה במקום שלא ציפית לתשואות?
"כשעשיתי את הסרט 'למלא את החלל' של רמה בורשטיין, כל הקאסט, כולם, קיבלו מועמדות וזכייה בפרס האקדמיה, חוץ ממני. אני חושב שזה היה ממש לא מוצדק. אני חושב שהגיע לי לא פחות מלכל אחד אחר שם. סיפור נוראי. זאת אומרת, לא נוראי, אבל חוויתי את זה כדבר מעליב".
לעומת זאת, "'ערב שקופיות' זו הצגה קטנה, שהייתה בפסטיבל עכו וכתבתי על משהו הכי אישי שלי, והיא הפכה למפלצת באיזשהו אופן. הסיפור המדהים הוא, שאחרי שיצאנו מפסטיבל עכו והתחלתי להריץ את ההצגה בעצמי, באופן עצמאי, אני גם המפיק שלה, רציתי לשדרג אותה קצת מבחינת התפאורה. אז הגשתי בקשה לתמיכה ממפעל הפיס. הם שלחו נציגה לראות את ההצגה. היא כתבה בחוות הדעת שלה שלא מגיע לי וש'ההצגה נשארת בין היוצר לבין עצמו'. היא ישבה שם בין 400 איש שישבו, צחקו, התרגשו, בכו, נהנו והחזיקו ידיים, אבל היא החליטה שזה נשאר בין היוצר לבין עצמו. עד היום אני אומר: תראי מה ההצגה הזאת עשתה, ואת כותבת את השטויות שאת כותבת".
הדמות שאתה מגלם, אוריאל, סופגת יחס קשה מאביו אליעזר, שמותח עליך ביקורות קשות, לא מפרגן לך, לא מחבק אותך ולא בא לאירועים חשובים שלך. איך היו ההורים שלך בהשוואה לאבא הבעייתי הזה?
"הסיפור של 'הערת שוליים' הוא על מאבק אגו בין אבא לבן, מלחמת עולם ביניהם, ועל אבא שהאגו שלו רמוס וכולם צריכים ללכת לידו על ביצים. אין לזה שום קשר לחיים הפרטיים שלי. כשהייתי ילד, האימא הייקית שלי ואבא שלי לא נהגו להשוויץ בילדים וגם לא להחמיא להם יותר מדי. זה לא היה נהוג וזה גם לא היה נוח. יש בזה גם משהו חמוד, שהורים לא ממהרים להחמיא ולא משוויצים בילד. משהו ייקי כזה קצת. משהו צנוע כזה. זה ההפך מ'הילד שלי הוא נסיך, הוא מלך, אל תגעו בילד שלי'. מבחינת הוריי זה היה 'הילד שלי הוא כמו כולם, והוא צריך לעמוד בכל המחויבויות'. זה בא ממקום חינוכי בריא כאילו".
חצי שנה לאחר פרסום התחקיר על ההטרדות והתקיפות המיניות של משה איבגי, שפרסמנו בוואלה תרבות והוביל להרשעתו במעשים מגונים ובהטרדה מינית ולמאסרו, השחקן יפתח קליין סיפר בריאיון ל"ישראל היום", בתשובה לשאלה אם נראה אותו בקרוב על המסך: "הצטלמתי לסרט 'התיק' של משה איבגי". הסרט עדיין לא יצא לאקרנים.
הרגשת נוח עם זה שהצטלמת לסרט של איבגי?
"הסרט לא יצא. אולי טוב שלא יצא. זהו".
המשכתם לצלם גם אחרי פרסום התחקיר על איבגי?
"לא, לא, לא. מה פתאום. זה היה לפני שדברים יצאו. אני לא הייתי בהשלמות צילום".
מצד אחד הצטלמת לסרט שביים עבריין המין המורשע משה איבגי. מצד שני הצטלמת גם לסדרה שיצרה וביימה דלית קהן, אחת העדות המרכזיות בתחקיר של וואלה שפוצץ את הפרשה. זה עורר אי נוחות?
"בשביל מה אנחנו נכנסים לזה?".
אנחנו נכנסים לזה בין השאר כי איבגי לא הודה מעולם באמיתות העדויות על מעשי הפגיעה המינית, עליהם העידו עשרות נשים, טען או שזה לא קרה או שזה היה בהסכמה או שהוא לא זוכר, הנשים בהם פגע חשו שבקשת הסליחה שלו לא היתה אמיתית ושלא לקח אחריות. לגיטימי לשאול מה דעתך בנושא, כמי שעבד איתו וגם עם אחת העדות המרכזיות נגדו.
"הסרט לא יצא. זה נגמר, זה עבר. לא נראה לי שהסרט ייצא. לא שאני יודע. אני לא בקשר. צילמנו את זה לפני המשפט ולפני שזה נהיה ציבורי. ברור שזה לא היה נעים לשמוע שקרה דבר כזה בתוך התעשייה שאתה חלק ממנה. זה נורא".
על מה אתה מתחרט?
"היו הצעות מגניבות שסירבתי להן. נגיד, אני זוכר שהציעו לי להנחות את 'דה וויס', ממש ממש לחצו עליי וסירבתי כי זה התנגש אז עם הלו"ז של התיאטרון, כשעבדתי בקאמרי, וזה היה בעיני שטות. היום אני הרבה יותר פתוח. אני חושב שהייתי מאוד נהנה מההנחיה הזאת. אחרי זה הציעו לי עוד איזו הנחייה של ריאליטי וגם פסלתי ובדיעבד אני אומר, הייתי נהנה מזה ויכול להיות טוב מזה. זה לא שאני מסתובב עם התחושה הזאת כל היום, אבל וואלה, היום הייתי אומר לזה כן. והיה גם סרט שכתבתי, שמפיקה גרמניה גדולה הציעה לקנות אותו ממני בהרבה כסף ולמכור אותו לנטפליקס - וסירבתי. כי חשבתי שגרמני לא צריך לביים את זה, ועל זה אני גם קצת מצטער".
במאי 2022 היה ריאיון מקסים בידיעות אחרונות. על כסא המראיין: שלמה ארצי. על כסא המרואיינת: נכדתו נעמי, בתם של יפתח קליין ושירי ארצי. סבא שלמה שואל: "יש לך אבא שחקן בבית. מה את רואה דרך העיניים שלו? זה אחלה מקצוע או זה קשה?". נעמי עונה: "גם וגם. אני חושבת שבמקצוע הזה יש הרבה נפילות והרבה עליות". סבא שלמה שואל: "מה עושים בנפילות?" ונעמי עונה: "שמים פלסטר וממשיכים בחיים".
סיפרת לי שנעמי שוקלת להיבחן למגמת תיאטרון בעירוני א' בתל אביב או בתלמה ילין, בה למדה שירי. האם לצד הרצון האבהי לתת לה להגשים את חלומותיה, עולה בך גם חשש מסויים או רצון אבהי לגונן על כניסתה האפשרית לעולם התרבות, שבו לא תמיד מספיק פלסטר כדי להתגבר על נפילות?
"נעמי היא גאון רגשי. היא בעצמה רוצה להיות שחקנית. אני חושב שזה מקצוע בשבילה. אבל אני חושב שזה מקצוע מאוד קשוח. מי שלא מסוגל לקבל את ה-לא ולקום למחרת בבוקר, לא בנוי למקצוע הזה. ברור שאני מאוד רוצה לגונן עליה. היא בת 14 וזה גיל לא קל. אמרתי לכל הילדים שלי: מכיתה ז' עד כיתה י' אל תצפו להנות מהחיים. מצד שני, אני גם יודע כמה המקצוע הזה מדהים, וכמה אתה בעצם לא בוחר בו בכלל. אם אתה שם אתה שם. אתה לא יכול לברוח מזה".